אדון לוי והקפה של שבת אחרי הצהריים | רובי נמדר

 

סיפור

לי"ל פרץ, באהבה

א

אדון לוי היה אדם מתון מאוד: מתון, עניו ונחבא אל הכלים. כבר בילדותו, עוד בחוץ לארץ, לא ניכרה בו שום תכונה מיוחדת, חיובית או שלילית, וגם כאן בבגרותו לא התבלט אדון לוי מעולם. איש צעיר–זקן, לבושו שמרני, גבר לא נאה אך שמור היטב: קטן, שמנמן, תמיד נקי ומסודר, מגולח ומסופר. שיחו היה אמנם חדגוני אבל היה בקולו משהו נעים ורך, משרה איזו מנוחה מפוהקת, כמו שלוות אחר–הצהריים של שבת.

אדון לוי גר בדירה קטנה בקומה השלישית בשיכון ו'. איש מצניע לכת, אהוד ונכבד למדי בעיני שכניו ומכריו. חברים היו לו מעט, את עיקר זמנו הפנוי בילה מול הטלוויזיה או בחיק המשפחה. הוא היה אב מסור לבניו, לא תובעני אך גם לא מקור השראה. את מצוות הדת שמר כפי שנהגו בבית הוריו: כשרות, חגים, בית כנסת בשבת… אמונתו לא הצטיינה בלהט אך לא הייתה בו די רוח מרי שתדחוף אותו לשנות ממנהגיו. במקרים המעטים שבהם הזדמן לו לדון בדברים שברומו של עולם, היה אדון לוי חוזר ואומר: "לא צריך להשתגע, כל דבר במידה".

רק מחווה קטנה אחת הרשה אדון לוי לעצמו, שהיה בה שמץ גנדרנות וניחוח תאווה. בכל שבת, אחרי מנוחת הצהריים, לפני שעלתה גברת לוי לפטפט עם השכנות ואדון לוי הלך לבית הכנסת, לתפילת מנחה, היו בני הזוג, לבושים בהידור מיושן, שלא תאם את האקלים ואת האופנה, יוצאים לטייל בשכונה. רגליהם היו נושאות אותם אל הטיילת, וכשעברו ליד בית הקפה הצרפתי, זה שפתוח בשבת, היה אדון לוי פונה אל אשתו בחצי–לחישה של מחזר צעיר ואומר: "גברת לוי, כוס קפה אולי?". גברת לוי הייתה מופתעת בכל פעם מחדש ומזדעזעת בלחש: "אבל משה, יום שבת היום…". "אה, רוזה", היה אדון לוי עונה לה בשובבות, תוך שהיה פותח לפניה במחווה אבירית את דלת הזכוכית, וגל של אוויר ממוזג היה מלטף את פניהם, "אלוהים גדול, הוא יסלח לנו".

איור: עופר גץ

איור: עופר גץ

ב

אדון לוי לא האריך ימים הרבה אחרי מות אשתו. הוא לא פרח בעדנת רווקות מגוחכת, כפי שקורה לפעמים לאלמנים בגיל העמידה, וגם לא הידרדר במהירות כפי שקורה לאחרים. הרגליו הקטנים, הקבועים, לא השתנו וכך נותרה גם הדירה: מסודרת תמיד ונקייה. רק מעטה דק, כמעט לא–נראה, של עצבות נוסף לכול, כמו שכבה של אבק.

בלילות שבת וחג היו בניו הנשואים מזמינים אותו אליהם: "שלא יהיה לבד". הוא היה מופיע בשעה היעודה, הדור בחליפת שבת ובמגבעת, ובכיסיו צעצועוני פלסטיק וממתקים זולים לנכדיו. המארחים היו מושיבים אותו בראש השולחן. הוא מעולם לא הסיר את המגבעת, אכל מעט וכמעט שלא דיבר. בשעה עשר בדיוק היה קם, לא נענה להפצרות להישאר ללון, מודה לכלותיו והולך הביתה: "צריך לקום לבית כנסת מחר". אדון לוי מת משפעת סתיו שגרתית שיצרה אצלו סיבוכי–ריאה. הוא שכב בבית החולים שלושה ימים ונפטר, בלא שתחול שום הרעה דרמטית במצבו, בוקר אחד, ביום ד' בשבוע, בין ביקור הרופאים לסבב חלוקת התרופות.

ג

הקטגור בבית הדין של מעלה, שלא כפי שסיפרו לנו בילדותנו, אינו לבוש שחורים ואינו צוחק צחוק מרושע. מידת הדין היא חמורה, צורנית, מופשטת. היא משוואה הרמטית, אמם של חוקי הטבע; המתמטיקה, הלוגיקה והגיאומטריה הן צל קלוש שלה. מידת הרחמים, לעומתה, היא אנושית וחמימה. מידת הרחמים הומה כמו יונה.

נשמות טהורות, חלקי א–לוה ממעל, פרודות של האור האלוהי, מסתופפות בגן עדן ומתמוססות לאטן, ביפחת אושר צרופה, אל תוך האחד. ובשאול תחתיות, בגיהנום, שוקעים הרשעים עוד ועוד אל תוך התהום שיצרו בחייהם, קליפה נוספת על קליפה, והאור מתמעט והולך והפירוד מהמקור האלוהי הולך ומעמיק, עד אימה ללא גבול, עד אימה חשכה.

ובתווך, כציפורים תועות, מרחפות הנשמות התלויות על בלימה, בלא עבר ובלא הווה, בלא כיוון ודרך – כרת.

ובבית–דין–של–מעלה מבוכה שוררת. המנוח: יהודי פשוט, לא צדיק ולא רשע, בלי "להכעיס" ובלי מסירות הנפש, סתם בן–אדם, בינוני, לא כאן ולא שם. ונפקדים המעשים, נפרשים לעיני כול, בלא סדר וזמן. ועומדת הנשמה, רוטטת בעירומה, נבהלת, משתאה: חטאים של יומיום, רשעויות של מה בכך, זכיות קטנות, שגרתיות, חסדים פעוטים. המנוח לא הרע לאיש, לא ממש, אך גם צדיק גדול לא היה. במשא ומתן לא הקפיד תמיד על כמלוא הנימה (הקו–אופ, משרד הנהלת חשבונות, יום שישי בצהריים, הקופה הקטנה… מידת הדין מתגברת, השמים מתמלאים יללה), אך לרוב התאפק, לא שלח ידו במעל, פרצות קראו לגנב והוא לא נרמז. מבניו חסך שבטו, את אשתו לא הקניט הרבה, אך יש והמנוחה גם בכתה בגללו (מעשה בלהבת גז שנשארה דולקת במטבח). מעשה במתן בסתר ומעשה בנסיעה אחת, רחוקה, במכוניתו החדשה של הגיס, ובשמינית שבשמינית של קנאה ושנאה.

תמונות, צלילים, שברי מחשבות, חטאים שבין אדם לחברו, שבין אדם למקום, שבין האדם לאדם. חטאים שנחטאו בנימת הקול, בקריצת עין, בתנועת יד. מידת הדין חותכת ומידת הרחמים מאחה, מידת הדין מוחצת ומידת הרחמים מרפאה, והמאזן שקול, לא לכאן ולא לכאן!

ולבסוף, כחוט השערה המכריע את הכף, נותרת, תלויה ועומדת, רק עבֵרה אחת, בודדת: כוס קפה בשבת אחר הצהריים, שטר כסף, עודף, טיפ למלצר – חטא של חילול שבת. ומידת הרחמים מנהמת: אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד, נושא עוון ופשע, כלום על זאת? על זאת בלבד?

ד

ויצא הפסק מאת הבית–דין של מעלה: תיכרת הנפש ההיא מעמיה, אבל… לשנה אחת בלבד. וכתום השנה ההיא יפקוד האלוהים ברחמים את הנשמה האבודה, והיא תינשא, כגוזל על כפי אמו, אל האור, אל המנוחה הנכונה!

בגיהנום, כידוע, אין נחמות, אבל החוקיות של הכרת היא אחרת, חמקמקה, פרומה. שנה תמימה היטלטלה הנשמה הנידחת בין החיים למתים, בין היש והאין. שום מדבר ארצי, שום ערבת קרח הנדמית אינסופית בעיניהם של בני תמותה לא תשווה בצחיחותה לשממת הכרת, להיעדר המוחלט של משמעות, של נקודת אחיזה. אך על נשמתו של אדון לוי, כמו על פי הוראה מגבוה, הושפע בימי כריתותה הארוכים חסד אחד, חריג, לא מוסבר: פעם בשבוע, ביום שבת קודש, אחר הצהריים, סמוך לזמן תפילת מנחה, היה יש חדש מופיע, הולך ומתמצק בתוך הריקנות התהומית שבה הייתה הנשמה שרויה, ומתגבש לבסוף לכלל תמונה שלמה.

התפאורה של רגעי הנחמה של אדון לוי לא השתנתה מעולם: בית קפה צרפתי, כמו בחוץ לארץ, נעים וממוזג, שולחן שיש קריר ולו רגל יחידה, כסא קש בעל משענת עץ נוחה. בשולחן הסמוך ישב זקן נעים, איש פלאי בעל שיער, לבוש חליפה לבנה ישנה, שהיה מברך את אדון לוי לשלום בחיוך חם ומנומס. הכנר, גבר עז, יפה עיניים ואדום שיער, ניגן נעימת שאנסון נושנה: משחקי ילדים, גלידה, צחוקי נערות, קרוסלה… והקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, מלך מלכי המלכים, חי העולמים, סיבת כל הסיבות, כבודו מלא עולם – היה מגיש לאדון לוי ספל קפה הפוך, שבקצף שעליו נמזג הלבן בחום, ועל הצלוחית לידו נחו כפית, שתי קוביות סוכר וביסקוויט אחד קטן.

*

רובי נמדר הוא 
חתן פרס ספיר לשנת 2014

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, ה' תשרי תשע"ו, 18.9.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-18 בספטמבר 2015, ב-גיליון וילך תשע"ו - 945 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: