סקירת כתבי עת – אלול תשע"ה | יואב שורק

מייסד ניל"י בניו יורק

האומה, במה למחשבה לאומית, לתיעוד ולספרות, גיליון 199סתיו תשע"ו – 2015, המסדר ע"ש זאב ז'בוטינסקי

עורך: יוסי אחימאיר, 140 עמ'

*

כמה מאמרים פוליטיים פותחים את "האומה", מן הסוג שפעם העיתונות היוותה להם במה. ביניהם מאמרו של עמי דור-און, המציג את החברה היהודית ביו"ש כזו המגִנה על מדינת תל אביב, בהיותה המעוז האחרון של הציונות בחברה המקוטבת לחילוניות פוסט-ציונית ולחרדיות; ומאמר מרתק של דניאל דורון, לוחם ותיק למען השוק החופשי בישראל, המסביר את שנאת נתניהו באיום שהוא מהווה על "השיטה המושחתת" שבה הורגלו "האליטות הישראליות" הוותיקות, מחבר זאת לשיטת ההשמצות שהייתה חביבה על מפא"י ההיסטורית, ומקנח בציטוטים יפים מדברי ז'בוטינסקי על "חזון היוזמה הפרטית" שיצר "את כל מה שהעשיר את התרבות האנושית" מאז באו לקצם ימי הביניים.

תחת הכותרת "האיש הכי שנוא בארץ והכי מעניין בעולם" פורש בפנינו ההיסטוריון נתן אפרתי פרקים מחייו האישיים של המדען ופעיל הציבור אהרן אהרונסון, מייסד מחתרת ניל"י, מבני הארץ היחידים שזכו בראשית המאה העשרים למעמד ויוקרה בינלאומיים בזכות גילוי "אם החיטה". חייו האישיים של אהרונסון, שנהרג כרווק בגיל 43 בתאונת מטוס בתעלת לאמנש, נחשפים בזכות צרור של מכתבים שכתב לידידתו – או אהובתו האפלטונית – סוניה סוסקין; מכתבים שהביוגרף הרשמי של אהרונסון סבור היה שהושמדו, בשעה שלמעשה נשמרו בידי בעלה של סוסקין ונמסרו לארכיון הציוני.

המאמר מרתק הן בשל עולמו הרגיש של האיש שידע לקרוא תיגר על הממסד הציוני הפועלי בארץ אך היה כלוא באהבה בלתי אפשרית למימוש, והן בשל התיעוד שיש בו למסעותיו של אהרונסון באמריקה – שבהם סעד בחברת הנשיא וודרו וילסון ("נפוח, קר ואדיש") ופגש בבנותיו ("אני מאוד אוהב את האמריקניות הצעירות כשהן יפות ומחונכות יפה"), התחבר עם כושים ששמעוהו בהערצה ואף הוא הפגין כלפיהם חיבה רבה, ומצא את עצמו סובל חודשים ארוכים "הכי קשים והכי עלובים" בניו יורק של 1913.

כיאה לרבעונו של "מסדר ז'בוטינסקי", שביו של טרומפלדור ביפן בשנת 1904 מהווה תירוץ למאמר של מירון מדזיני, המגולל בקצרה את תולדותיה המעניינות והלא מוכרות של הבועה היהודית שהתקיימה בכמה ערים יפניות – נגסאקי, יוקוהמה וקובו – במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. זאבה זבידוב מנתחת את בחירותיה האישיות של נעמי שמר לאור כתביה, לרגל מלאת אחת-עשרה שנים לפטירתה, ושלל ביקורות ספרים חותמות את הגיליון.

בלש בבית המדרש

המעיין, 215, תשרי תשע"ו, מכון שלמה אומן שע"י ישיבת שעלבים

עורך: יואל קטן, 112 עמ'

*

בסוף כל גיליון של "המעיין" מובאת סקירת ספרים תמציתית ומאירת עיניים פרי עטו של העורך, הקובעת ברכה לעצמה. לצד תמהיל שלם של ספרים מסוגות שונות המיועדים ברגיל לקהלי יעד שונים – אסופות אקדמיות, ספרי למדנות וספרי הדרכה וחינוך –  מקדיש הפעם הכותב מקום גם לספרו האנגלי של פרופ' מארק שפירו, Changing the Immutable, המוכר לאוהבי חקרי היהדות מהבלוג שלו seforim. הספר מתחקה אחר התופעות המרתקות והעגומות של צנזורה ושינוי בספרי קדמונים מסיבות אידיאולוגיות או חינוכיות. בסיומו של מדור הספרים ממתינה הפתעה –  סקירה של מהדורה ניסויית חדשה של סידור רינת ישראל, שמהדירה אינו אלא העורך עצמו; מהדורה שיצאה רק במהדורה מצומצמת, ושהמדור נועד לשתף את הקוראים בעקרונות ההדרתה.

עיתוי זה של חודש תשרי של מוצאי שביעית מביא עמו דיון בצום גדליה (האם זהו "צום נדחה" שהאירוע שהוא מציין התרחש באחד מימי ראש השנה, והאם מעמדו שונה הלכתית בשל כך) ודיון מעניין של א"ד יסלזון במשנה המפורסמת במסכת סוכה, שלפיה כאשר ירדו גשמים הדבר דומה "לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו". מתברר שאין בכל הש"ס עוד משנה הלכתית המשתמשת במשל באופן זה. הכותב משרטט בקצרה ובבהירות את מפת ההתייחסויות בספרות ההלכה למי שנזהר במצוות סוכה כאשר הוא פטור ממנה – מפה הנעה בין הערכת המעשה כהידור ובין ראיית המקפיד כ"הדיוט" ועקשן. המשל, הוא סבור, בא ללמד את שורש היחס ההלכתי המבדיל בין מי שמקפיד שלא לשתות דבר מחוץ לסוכה ובין מי שמתעקש להישאר בה כאשר גשמים מצערים את היושבים בה.

בסוגיית השמיטה מבקש משה פטרובר לערער מכול וכול – ותוך אסמכתאות מרובות ממכונני היתר המכירה – את קביעתו של הרב אליעזר מלמד שלפיה ההיתר אינו דחוק כלל. ושניים ממובילי רעיון "אוצר בית דין" – הרבנים אריאל וויטמן – מסבירים עד כמה חיוני פתרון זה גם במציאות עתידית שבה השמיטה תהיה מן התורה, בתגובה למאמר שפרסם הרב יהושע בן מאיר שהציג שמיטה עתידית כזו כנסמכת על ניסים.

שני סיפורי-בילוש הלכתיים מרתקים מככבים בגיליון: האחד, פרי עטו של יואל עמיטל, חושף את עמדתו המקורית של הרב ש"ז אויערבך, ולפיה גיורים שנעשו בלי נכונות אמיתית לקיום מצוות חלים בדיעבד, ואת השינויים שהוכנסו בה כדי להתאימה לעמדה המחמירה ביותר, בחייו וכנראה על דעתו. השני, פרי עטו של שלמה זלמן הבלין, חושף יסודות לאפשרות שר' יהונתן אייבשיץ סבר כי גיד הנשה הוא אבר הזכרות של הבהמה, אפשרות הקשורה לתמיהה ישנה וידועה בספר "כרתי ופלתי".

אינו‭ ‬הבית‭ ‬היהודי‭ ‬הראשון‭ ‬ביפו‭. ‬בית‭ ‬שלוש‭, ‬
נווה‭ ‬צדק‭, ‬תל‭ ‬אביב

אינו‭ ‬הבית‭ ‬היהודי‭ ‬הראשון‭ ‬ביפו‭. ‬בית‭ ‬שלוש‭, ‬
נווה‭ ‬צדק‭, ‬תל‭ ‬אביב

לאכזבת המדריכים ביפו

קתדרה, לתולדות ארץ ישראל ויישובה, 156, תמוז תשע"ה, יד יצחק בן צבי

מרכז המערכת: אמנון רמון, 228 עמ'

*

הבית ברחוב שלוש בנווה צדק, המוצג על ידי מדריכים כבית היהודי הראשון ביפו, אינו כזה. כך טוען אור אלכסנדרוביץ' במאמר המושתת על מסקנת העיון במפות ותצלומים ישנים, והשוואתם למסופר באוטוביוגרפיה של בנו של שלוש, המהווה את המקור הספרותי. מסתבר שהבית שבנה שלוש ב-1883 אינו קיים היום, כיוון שנחרב במלחמת העצמאות: הוא פוצץ בידי לוחמי האצ"ל, אחרי ששימש במשך שנים ארוכות תחנת המשטרה של מנשייה. בית אהרון שלוש המוכר כיום הוא בית צעיר יותר בתשע שנים (הוקם ב-1892).

מתברר שמסורת משפחתית מבולבלת של בני משפחת שלוש, בתוספת תחרות על מעמד המשפחה מול משפחת רוקח, הצטרפה אל השינוי התודעתי שיצרה מלחמת השחרור בתפיסת גבולותיהן של השכונות היהודיות של יפו והמיתוס המוטעה התקבע אל תוך הכתיבה ההיסטורית. המאמר, על שלל הידע שבו, המפות והצילומים, הוא חגיגה של ממש לאוהבי ההיסטוריה האורבנית ועדות לקלות שבה טעות שאין בה ספק משרישה את עצמה בתודעה.

במאמר ארוך ומורכב מבקש מאיר בר אילן לעקוב אחר גידול האוכלוסייה בארץ ישראל בימי בית שני, למרות היעדר נתונים של ממש. באמצעות שלל מחקרים על הארץ בתקופה האמורה מסיק בר אילן כי מהפכה חקלאית שהביאה לארץ גידולים חדשים והעמיקה את העיבוד צמצמה את תמותת הילדים ואת התחלואה בכלל, לצד שיפורים באספקת המים וברפואה וגידול השיעור של הנשים בגיל הפריון באוכלוסייה. גם שקלול זהיר מאוד של שיפורים אלה מסביר עלייה דמוגרפית דרמטית, שנבלמת רק עקב האסון של דיכוי המרד בידי הרומאים בסוף תקופה זו.

אור אמיר חושף בפני קוראי "קתדרה" מקור יוצא דופן מצפת הממלוכית, שהייתה אז בירת מחוז סואנת. זהו טקסט המתאר את חיי תושבי העיר המוסלמים ואת התנהגותם הדתית ומלמד על מעמדם של הצופים. מאיר חזן דן בראשית היחסים בין ישראל וברזיל בשנות החמישים מזווית כפולה – זו הדיפלומטית שבין המדינות וזו הכרוכה בעלייתם של בוגרי תנועת "דרור" מברזיל לארץ והתיישבותם בברור חיל.

במדור ביקורות הספרים בולטות שתי ביקורות על ספרים שזכו בפרס בן צבי לשנה זו, ונימוקי השופטים לזכייתם מובאים בסוף החוברת. הכוונה היא לספרו המדובר של הלל כהן "תרפ"ט" ולספרו של חזקי שוהם "מרדכי רוכב על סוס", המנתח את מסורת העדליאידע התל-אביבית. כצפוי, הביקורות מפרגנות – אולי יותר מדי – אבל בהחלט עולה כאן על הבמה סוג ייחודי של כתיבה היסטורית, רב צדדית וגדושה, המבקשת לא רק לעקוב אחר אירועים בדיוק אלא גם לעמוד על מכלול משמעויותיהם המורכבות. #

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, ה' תשרי תשע"ו, 18.9.2015

פורסם ב-17 בספטמבר 2015,ב-גיליון וילך תשע"ו - 945, כתבי עת / יואב שורק. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: