קדושת השבר, קדושת השלמות | אלחנן ניר

שני פנים לראש השנה: האחד עריכת מאזן לשנה החולפת, מבט על ההחמצות שהיו בה ועמידה לדין, והשני – שמחה אדירה על השנה החדשה שבפתח. על ההכרעות האישיות בשנה שהייתה 

בכל פעם ההפתעה החדשה הזו – ראש השנה.

הילדים חזרו ללימודים, החופשה הסתיימה, הבית מנסה לחזור אל עצמו. החום גם הוא נשבר ומפנה כבר מקום לרוחות הסתיו. הנה אנחנו נכנסים אל הימים הנוראים.

שתי תחושות הפוכות מתרוצצות בי תמיד ביום הרת העולם – שלמות וחיסרון, התגלות וכיסוי, מלאות והתרוקנות. מלאות על שום פתיחת השנה, על היכולת לאסוף את כל המעשים, לומר בפשטות "הנה טוב מאוד" ולשמוח בהתחלה החדשה הבאה; ביום ההולדת של העולם והאדם המתנקזים אל התאריך הראשוני והקמאי הזה. זהו חג המלאות העולה מדברי נחמיה הפונה אל בני העם העצובים ביום הזה ואומר להם "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים, וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ; וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" (נחמיה ח, י). אבל גם ההתרוקנות על שום כאב הסיום, תחושת ההחמצה – לפעמים אפילו החמצה פיזית – המלווה את השנה שהייתה. וגם הבנה כי הנה אנחנו עומדים לדין, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, ושבסיטואציה מתוחה מעין זו אי אפשר לומר שירה:

אמר רבי אבהו: אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבונו של עולם מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום כיפור?

אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, וישראל אומרים שירה?! (ראש השנה לב, ב).

הפנים השונות של יום זה עולות גם בדיון התנאי ביחס לשופר. "כל השופרות כשרים חוץ משל פרה מפני שהוא קרן", אומרים חכמים. "אמר רבי יוסי: והלא כל השופרות נקראו קרן" (משנה, ראש השנה ג, ב). מה עומד בבסיס המחלוקת הזו שבין חכמים לרבי יוסי? חכמים סוברים כי קרן השור מביעה פאר והדר, סוג של חגיגיות עודפת ואפילו מוגזמת, ומה לכל אלו ולרעד הלבבות ולעיניים התלויות שבראש השנה. הקב"ה שוכן דווקא בלב השבור והמבקש ולא בביטחון העצמי שמבטא השור, הם גורסים. ואילו רבי יוסי סובר כי דווקא המלאות הזו – היא היא ראש השנה. בסוגיה בגמרא הוא אף מביא כראיה לשיטתו את הפסוק "ותיטב לה' משור פר" ודורש אותו: "מאי שור פר? משופר". השופר מבקש להדהד את השור והפר, את העוצמה האדירה שהחיות הללו מייצגות – ככה ממליכים מלך.

השופר‭ ‬מכריח‭ ‬לשמוע‭, ‬מכריח‭ ‬להיות‭. ‬מפעל‭ ‬שופרות‭ ‬
בירושלים‭, ‬2014 צילום‭: ‬יונתן‭ ‬זינדל‭, ‬פלאש‭ ‬90

השופר‭ ‬מכריח‭ ‬לשמוע‭, ‬מכריח‭ ‬להיות‭. ‬מפעל‭ ‬שופרות‭ ‬
בירושלים‭, ‬2014
צילום‭: ‬יונתן‭ ‬זינדל‭, ‬פלאש‭ ‬90

נוברדוק או סלבודקה

ישנה קדושה של לב נשבר, של נמיכות קומה ושפלות ברך, של שגב הבא דווקא מתוך השפיפות של האדם המרפה את כל אחיזות האגו ומקְסמי הוודאות, של הרמת ידיים. זהו השופר הכפוף, וכל כמה שאדם כופף דעתו יותר – ראוי הדבר יותר לראש השנה (ראש השנה כו, ב); וישנה קדושה לא של שבר אלא של שלמות, של לב ישר, של ודאות, של אדם היודע שהוא עושה את המעשה הראוי והמתבקש, של "אין השכינה שורה אלא על חכם, גיבור ועשיר ובעל קומה" (שבת צב, א), וכל כמה שאדם מיישר דעתו – ראוי הדבר יותר לראש השנה.

ושאלת אופייה של הקדושה משפיע בהכרח גם על מהות התפילה. מאיזה מקום נפשי אנחנו מתפללים, מהמקום של העוני והמצר או שמא מהמלאות והשפע. שאלת מהות התפילה עולה בסיפור על שני תנאים בני הדור החמישי, הדנים על כך האחד עם חברו:

ר' חייא ור' שמעון בר רבי היו יושבים.

פתח אחד מהם ואמר:

המתפלל צריך שייתן עיניו למטה, שנאמר "והיו עיני ולבי שם כל הימים".

ואחד אמר עיניו למעלה, שנאמר "נישא לבבנו אל כפים".

תוך כך בא ר' ישמעאל בר' יוסי אליהם. 
אמר להם: במה עסקתם?

אמרו לו: בתפילה.

אמר להם: כך אמר אבא [ר' יוסי בן חלפתא]: המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה כדי שיתקיימו שני מקראות הללו (יבמות קה, ב; בתרגום)

יושבים שני יהודים ומדברים על תפילה – האם להתפלל מתוך שפלות האדם או גדלות האדם, נוברדוק או סלבודקה. מגיע יהודי שלישי ומכריע ביניהם – שניכם צודקים, הוא אומר. וזו כנראה קריאת הכיוון של ראש השנה – להתפלל גם עם סוף השנה שהלכה לה כעת, ללוות אותה אל סופה, להישבר יחד איתה ולשפוך את הלב השבור נוכח פני ה'; אך יחד עם זה להגביה את הלב, לזכור שהנה שנה חדשה הגיעה. רק שניתן בה אמון.

נפגשנו באוטובוס

שנה הסתיימה ואנחנו מלווים אותה. נזכרים, זורקים מבט אחרון לעבר כל המאורעות הצפופים שעברו בנו, והנה הם כבר עוברים, ממשיכים לדרכם.

ישנן שנים שגרתיות, no news good news. לפעמים אפשר להתפלל רק שתגיע שנה מעין זו. אבל ישנן גם שנים רבות משמעות, הלוחות הטקטוניים לא נחו אף לא לרגע. אתה מביט לאחור ומבחין שהגילויים המשמעותיים ביותר שאירעו לך בה התגלו דווקא מתוך הכרח, משרשרת אירועים הנדמית כאקראית לחלוטין, מתוך הסתמיות של "עולם כמנהגו נוהג". דווקא חוסר היומרה והתכנון המוקדם שבסיטואציה הנתונה מאפשר לדברים לקרות בחופשיות נטולת ציפיות ואכן להתרחש. השאלה היחידה המונחת לפתחך היא שאלת הבחירה.

האם אדם המחפש עבודה יתעניין בהצעה שעיניו צדו ללא כל כוונה בגזיר העיתון שהתגלגל לו על הכביש, או שמא הוא יבכר לזרוק אליו מבט אקראי ולהמשיך לדרכו; האם בחור יפתח בשיחה עם בחורה שהוא מוצא את עצמו יושב למולה אחר יום עבודה מתיש, או שמא מדובר בעוד מפגש אקראי אחד מני רבים.

בהחלט יכול להיות שבסיטואציה אחרת כלל לא היו נפגשים – אולם הם נפגשו. השאלה היא שאלת הפרשנות: האם אני רוצה בבחירה הזו או שמא אני מעדיף להותיר אותה בסתמיותה. העובדתיות של ההתרחשות לא נבחרה על ידי, אולם המשמעות שלה ביחס אליי ואופני השפעתה על קיומי – אלו כבר מרחבי החירות שלי. כך, ההסכמה האנושית למישור העובדות היא שמחלצת אותן מעוּבדתיותן נטולת הכוונה, מהאוטומטיות שבהן, וחושפת את הנצחיות שבסיטואציה האקראית; היא שמעבירה אותה מאירוע נטול כל כוונה של "אחור" אל היותו אירוע של "פנים" וחירות, ומגלה כי בעצם כלל לא יכול היה להיות אחרת.

במילים אחרות: ההסכמה הפנימית לאשר התרחש על ידי היא שמדובבת את הסיטואציה האילמת והסתמית לחלוטין שהתרחשה ומצליחה לשמוע בה את קול ה', מחלצת את האדם מהדאגה לתוצאות הכרעתו המתרחשת בעולם הטבעי, עולם העיגולים, ומפלשת אותה אל המרחב שמעֵבר לה, אל מרחב היושר והאין-סוף.

אכן, אין אדם מחוץ לי שבכוחו לגבות את ההכרעה עם מי אחיה את חיי, לומר עשה כך ולא אחרת, עבוד בעבודה זו או קבע את מגוריך במקום זה. אין כל עוגן אונטולוגי שעליו אוכל לתלות את הכרעתי. הכול מוטל עליי ורק עליי. כל היתפסות בשלב זה ברמז מיסטי היא אשליה מסוכנת. וכבר כתבה יונה וולך ובצדק כי "החיים שיש לךָ/ הם החיים שחייתָ/ הבט אחורה בהבנה/ מצא את נקודת הבראשית/ הבריאה/ ברא את עצמךָ/ זה העולם הטוב ביותר/ היחידי/ שתוכל לברוא" (יונה וולך, מופע, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1985, עמ' 32). אולם אחר שהכרעתי ובראתי את עצמי לעולם הטוב ביותר שביכולתי לברוא, הרי שמתחוור לי כי הכרעתי כולה, מתחילתה ועד סופה, הינה בגדר גילוי אלוהי.

אכן, המעבָר מן אחריות אנושית להכרעה אלוהית הוא מעבר עדין ודק. ונשאלת כל הזמן השאלה עד היכן האוטונומיה האנושית ומהיכן היא מתחוורת כגילוי אלוהי. אולם נראה כי אחר שאדם מסיים את פעולתו, בכל הכלים וההשתדלויות העומדים לרשותו, מקבל המעשה פרשנות החורגת מגבולותיו וזוכה להארת הפנים האלוהיות; רק אז הוא רואה כי לא רק מה שקורה לו כמו נגזר עליו מלמעלה, נכלל באלוהות, אלא אף מה שהוא עושה. כך אני מבין את הפסוק "כִּי גַּם כָּל מַעֲשֵׂינוּ פָּעַלְתָּ לָּנוּ" (ישעיהו כו, יב) – גם מעשינו שלנו, הנראים ובצדק כאוטונומיים לחלוטין, עשויים להתחוור, אם נסכים וניענה לכך, כפעולה שלו יתברך. כשותפות סודית וחרישית שבין האנושי לאלוהי.

השופר ושפת הסתר

ההבנה שחיי אינם רצף של מעשים אקראיים אלא שהסיבה להם נמצאת בי עצמי, ובקשר הפנימי שבין הווייתי לבין מעשי – מאפשרת לי לתפוס את בחירתי שלאחר מעשה כמציאות ממשית שאלוהי אף מפולש בה ועובר דרכה. כך מתחוור כי אם בשלב ההיכרות והדייטים שלפני הנישואין הייתה הבחירה שלי בבת הזוג בגדר "אפשרי המציאות", אכן עמדה בפניי אפשרות אחרת אך הכרעתי לבחור בבת הזוג שלי, הרי שלאחר הנישואין מתברר כי הבחירה הייתה בגדר "מחויב המציאות", כמו מעולם לא הייתה כל אפשרות אחרת. ההתחוורות הזו היא למעשה גילוי הקדושה והשכינה בינינו, היא המצע שעליו מתברר שאף הזמני עשוי להיות נשא של הנצח.

התודעה של "מחויב המציאות" מאפשרת להגיע להשלמה פנימית עמוקה עם החיים שאנו חיים. כך אין עוד מקום להסתפקות אין סופית בשאלה "אולי זאת לא האישה שלי", שכן האישה שאיתה אני חי מתגלית כ"מחויבת המציאות" עבורי (אלא אם כן מי מאיתנו סובל בביחד הזה ואז אין סיבה להמשיך אותו). כך היה חייב להיות ולא אחרת. במובן זה ההכרעה לתפוס כך את החיים מייתרת מעיקרה את סאגת התהיות הבלתי פוסקות עליהם. "הבחירה של האדם היא בכך שהוא כבר איננו יכול לבחור. הוא מגיע לסוג של השלמה עם חייו, עד למצב שבו הוא אומר לעצמו – זה אני, ולא יכול להיות אחרת; לו היה אחרת, לא הייתי אני" (הרב שג"ר, שיעורים על ליקוטי מוהר"ן, ב, עמ' 158).

נאמר את הדברים בשפה נוספת, בשפתו של הרי"ד סולובייצ'יק. האדם חי את חייו, חיי גורל סטיכיים, אולם בכוחו להפוך אותם לחיי ייעוד; מ"קיום מתוך אונס, מבוכה ואילמות – לקיום מלא רצון, מעוף ויוזמה" (איש האמונה, עמ' 67). כיצד? עצם הבחירה בחייו ובגורלו היא עצמה זו המתמירה את הגורל ומעבירה אותו אל הייעוד. ההתמרה הזו עוברת דרך חוסר היומרנות, דרך ההבנה כי אלו הם חיי ודי בכך כדי ליצור בתוכי השתאות ושמחה עמוקה על עצם היותם.

גם אמונתי איננה אמונה בשל הוכחות ותימוכין חיצוניים, וגם אינה מוצדקת בשל נימוקים מוסריים, לאומיים או סוציאליים, אלא אמונה של בחירה והכרעה וככזו היא נטולת הסבר. היא המרחב הביתי שבתוכו ולתוכו אני מבקש לספר את סיפור חיי. הבחירה בה, ויותר מכך החיים הממשיים והמעשיים בתוכה, הם אלו שמכוננים אותה ויוצרים את החיוב שלי כלפיה. זוהי עובדת חיי, תצורת עולמי היום יומי החורגת מכל הצהרה ומילים.

אם לשוב אל השופר שעמו פתחנו – יש משהו בשופר המכריח. מכריח אותי לשמוע, מכריח להיות, מזכיר לי שעליי לבחור בחיי ולדעת שאין מילים ושפה לבחירה הזו, מכריח לאינטימיות של שפה שעוד טרם השפה. אסיים בדברים נפלאים שכתב אחד מתלמידי המגיד ממזריטש, ר' עוזיאל מייזליש, בהקשר הזה:

נתגלה לי בחלום ענין תקיעת שופר. כמו שני אהובים, או בן ואב, שאינם רוצים שידעו מה שאחד כותב לחברו ויש להם לשון נסתר שאינו ידוע לשום אדם רק לאב ולבן. כן הוא בראש השנה, יום הדין, לא היה רצון המקום שידעו המקטרגים מבקשותינו ולכן עשה לשון עמנו עלידי שופר שאינו מובן רק לו יתברך (תפארת עוזיאל, עמ' עד).

עצם היות שפת סתר עם מישהו, עצם האינטימיות הזו, היא עצמה המעבר מכיסא דין לרחמים, היא הסוד של ראש השנה.

* * *

שנה עמוסה עברה עלינו כאן. היה אפשר לעסוק באירועים הרבים, לבחור מתוכם מאורעות ולשוב אליהם. אבל אנחנו כבר ביקשנו להידחק ולהיכנס אל השנה החדשה, אל פיוטיה וניגוניה, ופנינו למוזיקאים ואנשי רוח שיבחרו עבורנו את השיר או המנגינה שכששנה חדשה נכנסת, הם מיד מתחילים לשמוע אותם.

שנה מלאת חידושים טובים.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, כ"ז אלול, 11.9.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 בספטמבר 2015, ב-גיליון ניצבים (ר"ה) תשע"ה - 944 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: