עקדת אייזיק | ישראל רוזנסון

בספר זיכרונותיו ממשיך אברהם כרמי מסורת מדרשית קדומה, הקושרת בין האבות ובין העקדה לראש השנה. בעקבי יצירתו של מדרש-מודרני 

לקראת חתימת ספר זיכרונותיו, מסותיו וניסיונותיו המתמקד בקורותיו בשואה, מתייחס אברהם כרמי לכמה מבני משפחתו המומתים ולראש השנה: "בראש השנה נולד אייזיק, בן דודי הקטן. בראש השנה הובאו אייזיק, בן דודי הגדול, ואשתו גוטקה לקבורה. ואנחנו ישבנו במרתף בגטו ורשה, והדוד קרא את פרשת העקדה" (אברהם כרמי, חלקי בארץ החיים, תל אביב 2013, עמ' 346).

בלשון תמציתית דחס כרמי מעין סיכום עובדתי של מסכת האימים המשפחתית. ואכן, ביסודו הספר נועד לספר סיפור פשוט, אמיתי; ויחד עם זאת, בהיותו רווי סמלים פשוטים, ניתן לגלות על נקלה את המעטפת הסמלית האופפת את העובדות. השם אייזיק, הלא הוא יצחק (ביצירות רבות על העקדה מובאות וריאציות של השם יצחק), המובא על-ידי כותב ששמו אברהם, כשברקע מהדהדת ברמה העקדה, אינו יכול שלא לשגר את מטען הסמליות הזה אל תודעת הקורא; הלא הוא קורא יהודי-ישראלי האמון על קליטה ועיבוד של רמזי עקדה דקים אף יותר.

אכן, רמזי עקדה הם תשתית לשונית-רוחנית המבעבעת מבעד לפני-השטח של יצירות אין-ספור. הם מרכיב חשוב מאין כמוהו ב"מילון" הפנימי היהודי, כפי שהיטיב לאפיין חיים באר: "אך דומה כי עיקר עוצמתה של העקדה דווקא בנוכחותה הנעלמת החלקית, המקוטעת, המרומזת, נוכחות המגיחה לכהרף-עין מתוך חלקיותה המתעתעת, מציצה עלינו מתוך שבריה, הלשוניים בעיקר, ומיד נעלמת. […]"; והוא ממשיך ומשווה את "שברי המטפורות הלשוניות של העקדה […] לסלילי הדי.אן.איי הנושאים באופן מוצפן את גזרות הגורל הגנטיות שאיש איננו יכול להיחלץ מהן, מעבירים אותן מן העבר הקמאי הנעוץ בשכחה אל עבר קץ הפלאות של אחרית הימים" (אריה בן גוריון [עורך], אל תשלח ידך אל הנער – שירים ודברי הגות על העקדה, ירושלים 2002, עמ' 9).

ה"כללים" שמציג חיים באר תופסים כמובן גם לגבי סיפורו של אברהם כרמי, ולמען האמת גילוייה של לשון העקדה בסיפורו של כרמי אינם כל-כך מתוחכמים; ככלות הכול, אין לצפות מספר זיכרונות לערפול לשוני שהכרחי, כך נראה, להגבהה האסתטית הנדרשת ליצירות דוגמת שירים העוסקות ברב או במעט בעקדה. חשיבותם של הדברים שכתב כרמי, כמו גם עוצמתם, טמונה – לעניות דעתי על כל פנים – בהקשר שונה. כרמי לא יצר מטפורת עקדה לשונית במובן הצר, אך באותם סלילי די.אן.איי הנושאים את המטען ה"גנטי" (בכותבי מילה זו אני מחויב במירכאות!) שלנו הוא חיזק כיוון מחשבתי עתיק יומין. דוק; כרמי המשיך מסורת מדרשית!

אני משער שבמשים יותר מאשר שלא במשים (בשיחה שניהלתי עמו לא נטה להיכנס לכך) תפס כרמי תבנית מדרשית קדומה שמבליטה את יום התרחשותם של אירועים רבי-משמעות והרי-גורל בעבר היהודי; ניסוחו "בראש השנה נולד… בראש השנה… הובאו לקבורה", תואם דרך מדרשית הבאה להביע את הקשר בין דמויות ומעשים, תובנות והרהורים, אתגרים רוחניים וסוגיות מחשבתיות לבין מהותו של יום, טיבו של ראש השנה. והנה, כפי שנראה להלן, התבנית שבחר, שאליה יצק כרמי את אירועי השואה שפקדו את משפחתו, מקיימת דיאלוג מורכב עם מדרשים שונים שתבניתם דומה.

יצחק‭ ‬נולד‭ ‬בראש‭ ‬השנה‭, ‬מת‭ ‬בראש‭ ‬השנה‭, ‬והעקדה‭ ‬ברקע‭. ‬עקדת‭ ‬יצחק‭, ‬וילהלם‭ ‬ארנסט‭ ‬דיטריך

יצחק‭ ‬נולד‭ ‬בראש‭ ‬השנה‭, ‬מת‭ ‬בראש‭ ‬השנה‭, ‬והעקדה‭ ‬ברקע‭. ‬עקדת‭ ‬יצחק‭, ‬וילהלם‭ ‬ארנסט‭ ‬דיטריך

הקשר של איוב

קשרים מהסוג שתואר בין נקודת הזמן בלוח השנה לבין מסר המגולם בדמות או באירוע מקופלים בסדרה של מדרשים. דומה שהידוע ביניהם מובע בברייתא במסכת ראש השנה המציגה מחלוקת בין רבי יהושע ורבי אליעזר. נצביע על שורה רלוונטית בדברי רבי אליעזר: "…בתשרי נולדו אבות, בתשרי מתו אבות. בפסח נולד יצחק…" (בבלי, ראש השנה י ע"ב); ומסתבר כי כבר בניסוח יסודי זה מתגלע מתח מסוים הקשור למעמדו של יצחק, חוליית הקישור בין האבות, שאינו מוכלל ביניהם בהקשר הנידון.

רש"י שחש בכך נאלץ לביאור מצמצם: "נולדו אבות – אברהם ויעקב"; והבעיה – בעיה. הדעה החזקה שיצחק קשור דווקא לפסח מוצאת סימוכין גם במדרש לפרשת בא: "החדש הזה לכם – … ובו נולד יצחק ובו נעקד… " (שמות רבה טו יב). כלומר, לא זו בלבד שלידתו של יצחק לא התרחשה בראש השנה, אלא גם העקדה – האירוע המשמעותי בחייו, ובמובנים רבים גם בחיינו, לא חל במועד הזה. למותר לציין שקביעה זו נוגדת באופן עמוק את הרעיון המנחה של חלק נכבד מתוכני ראש השנה, מתפילותינו ומדרכי התנהלותנו הטקסיות בחג, והיא אינה עולה בקנה אחד עם מדרשים שונים שעניינם השופר.

אין זה מענייננו כאן להיכנס לכל המורכבות הזו, ובוודאי שלא ליישב את הניגודים. כל העיסוק הזה לא בא אלא כדי להבין קביעה ששבתה את לבי באחד מספרי הזיכרונות, וזיהיתי בה איכות מדרשית מודרנית. מכל מקום, כדי לחדד את ההשוואה של המדרש הקדום לצאצאו החדש נעיר עוד כי כשב"אירועי ראש השנה" עסקינן, נזכר במקורותינו אירוע נוסף והוא "משפטו של איוב" (מדרש איוב; מובא גם ברש"י לתחילת הספר). בידיעה כי ההארכה בדברים היא בלתי-אפשרית במסגרת זו, נסתפק בהבאת קטע מדרשי קצרצר מספר הזוהר לפרשת שמות (בתרגום לעברית):

בוא וראה, בשעה שאמר [=השטן] 'משוט בארץ' ביקש ממנו [=הקב"ה] לעשות דין בישראל, שהרי דין היה לו על אברהם לתבוע מהקדוש ברוך הוא, בגלל שלא נעשה דין ביצחק כאשר קרב על המזבח, שלא היה לו להחליף את הקרבן שהזמין באחר.

חברי, הרב עודד ישראלי, שפירש את גישת ספר הזוהר לעקדה, העמידנו על כך שלפנינו תפיסה מפתיעה, הן בגין עצם הקשר המוזר בין השטן של איוב לסיפור העקדה, והן בגין הציפייה לכאורה שאברהם "ילך עד הסוף", בניסוחו של ישראלי: "אברהם נדרש לתת את הדין על שלא מיצה את הביטוי הנעלה של מסירותו לא-ל עד תום" (עודד ישראלי, פתחי היכל – עיוני אגדה ומדרש בספר הזוהר, ירושלים תשע"ג, עמ' 127). לא ניכנס כאן לצפונותיה של גישה זו, המציבה אתגר דתי בלתי-מוכר לרובנו; מכל מקום, קשר אחד ברור נטווה כאן, והוא הקשר בין משפט איוב שמייצג דגם מיוחד במינו למשפטיו של הא-ל לבין עקדת יצחק; והפעם ניתן לומר כי העקדה – יחול מועדה בשנה באשר יחול – הנצמדת למשפט איוב מתקשרת באופן עמוק ליום של משפט – ראש השנה.

יותר מדי "יצחקים"

המדרש הקלאסי העדיף שלא לייחס את יצחק באופן ישיר לראש השנה; הקשרים במידה שהם קיימים – עקיפים. לעומת זאת, הקטע פרי עטו של אברהם כרמי "הולך עד הסוף". יצחק נולד בראש השנה, מת בראש השנה, והעקדה ברקע; כרמי החזיר את יצחק ל"אבות"! ניתן אפוא לומר כי לדעות המדרשיות לגבי זיקת יצחק לראש השנה נוספה – אם נקבל את "הנחת העבודה" כי במדרש גולמי עסקינן – דעה חד-משמעית, יצחק הוא ייצוג של ראש השנה; ראש השנה הוא ייצוג של יצחק.

כתבתי אברהם כרמי "הולך עד הסוף", ודומה כי המציאות היא זו שהלכה עד הסוף, היא זו שהובילה את ה"יצחקים" הרבים מספור אל עקדתם; עקדה שהפכה מאיזשהו סמן לאומי, פעמים מוחשי ופעמים מופשט, למצב טוטלי – יצחק מת בראש השנה. וכדי שנבין את עוצמת האסון נזכור כי גם נולד בראש השנה; מעגל החיים של יצחק נסגר כשמוסיקת העקדה מהדהדת ברקע. אפשר שחכמינו ז"ל שהתעקשו לשייך את יצחק דווקא לפסח, בשונה משאר האבות, חששו משיוך נורא כל כך של יצחק למידת הדין הטוטלי, מידה שאיננה יודעת שבעה ובוודאי שלא פשרה. העקדה המקראית שבה מידת הדין דווקא לא מוצתה רמזה לחכמים כי ראוי לשייכו לפסח, חג לאומי של גאולה, מצב שטמונים בו עתיד והתחדשות.

השואה טרפה קלפים רבים, יותר מדי עקדות עברו מהממד הפילוסופי למגרש ההיסטורי, המאכלת איכלה יותר מדי "יצחקים", יותר מדי "אילים" לא מצאו את מקומם שנועד להציל. בנסיבות הללו, יום הדין נקשר ליצחק; אברהם כרמי נתן לקישור הזה ביטוי כמו-מדרשי.

אני שב ומעיין בספר הזיכרונות של אברהם כרמי והוא נדמה בעיניי כ"ספר הזיכרונות" הידוע שנפתח בראש השנה; מעורר יראה, חיל ורעדה. אבל חרף כל מה שנאמר, ראש השנה של אברהם כרמי איננו רק גילוי מידת הדין. אברהם כרמי ניצל, ובאותו הפרק שבו סיפר על העקדה סיפר גם על ראש השנה שהתחדש:

רק שעות אחדות מאוחר יותר, כששבת יצאה ונכנס יומו השני של ראש השנה, והורידו אותנו מהאונייה והעלו אותנו על רכבת והסיעו אותנו לעתלית, רק אז, לאחר שהובילו אותנו אל חדר האוכל במחנה, וכבר הייתי כמו כולם, ומותר היה לי להיכנס ולשבת אל השולחן, והגישו לנו גפילטעפיש וצלוחית דבש קטנה, רק אז חשתי לפתע שאותו היום הוא ראש השנה (שם).

הנה כי כן, ממעמקי תהומות הדין צפה ועולה עוד דמות של ראש השנה, יום טוב בנוסח הנאמר בספר נחמיה; יום טוב כפשוטו, יום טוב של "חג שמח". #

*

פרופ' ישראל רוזנסון הוא ראש המכללה האקדמית לחינוך אפרתה בירושלים

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, כ"ז אלול, 11.9.2015

פורסמה ב-12 בספטמבר 2015, ב-גיליון ניצבים (ר"ה) תשע"ה - 944 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: