תגובות לגיליונות קודמים – 943

בתגובה ל"התורה היא אש" מאת אריאל הורוביץ, גיליון פרשת כי תצא

המציאה דרך חדשה

בריאיון הצהירה גב' שליסל: "המטרה היא ללמד תנ"ך כחלק ממסורת הדורות. אנחנו לא ממציאים דרך חדשה". שלא כדבריה, הרי שהתוכנית החדשה אכן המציאה דרך חדשה לפחות בשלושה עניינים.

א. בחזון התוכנית החדשה נכתב: "יחידת לימוד שנלמדת מתוך תובנה ורעיון המהווה את חוט השדרה שסביבו נלמדים הפסוקים והפירושים, והלמידה נעה מן התובנה אל חיזוקה וסיועה בפרטים".                                                                                                                                        כלומר, על פי התוכנית התלמידים יחפשו בפסוקים ראיות לתובנות שלהם שקדמו לקריאת הפסוקים, ולא כדברי שליסל ש"תלמידים שקוראים תנ"ך ישמעו את דבר ה'".

ב. עוד נכתב שם: "למידה מתוך רלוונטיות – חיבור בין הנלמד ובין עולמם של התלמידים". בלשון העם: "תנ"ך בגובה העיניים". בראיונות שונים הביעה הגב' שליסל את דעתה שאין להפוך את הדמויות לקדושות מדי. ואכן ביחידות הלימוד הונמכו הדמויות והובלטו חולשותיהן. למשל, יונה מוצג כאדם פחות מוסרי מהמלחים שבספינתו – הם רוצים להצילו, והוא לא רוצה להצילם ואף לא את נינווה. והדוגמאות רבות.

הכשל בדרך זו הינו כפול: הן בהצגה לא נכונה של הדמויות, שהרי הנבואה ורוח הקודש שורות, לדברי כל רבותינו, רק על הראויים לה. אם אנו במדרגתם, מדוע היא לא שורה עלינו? והן בחוסר אמון בילדים וביכולתם לחשוף בעצמם רבדים אלוהיים עמוקים יותר מההקשר התרבותי והפסיכולוגי שבו הם מצויים.

ג. בחזון התוכנית הישנה נאמר: "בחומר ההלכתי אנו נוטים להארת התחומים שבהם מתיישמות מצוות התורה ומתקיימות הלכה למעשה". בחזון התוכנית החדשה הוחלפו הביטויים ונכתב: "התנ"ך מביא אל העולם את בשורת הנביאים הכוללת את ערכי המוסר שהתקבלו על ידי עמים ותרבויות ברחבי העולם, ביניהם ערכים של צדק ומשפט, צדק חברתי ואהבת הזולת".

ואכן בתוכנית החדשה, למשל בלימוד חומש דברים, הושמטו הרבה מצוות שבין אדם למקום, והלימוד ברובו עוסק במצוות שבין אדם לחברו.

ההשלכות המזיקות של תכנית זו רבות, וביניהן:

1. תכנית זו פיצלה את הציונות הדתית. רבנים רבים מתנגדים לשיטה זו, והרבה מורים ומורות לתנ"ך בחמ"ד הם תלמידיהם. לא מעט מהם נמצאים בקונפליקט מתמיד ושואלים האם ללמד על-פי התוכנית כדי שהתלמיד יצליח או ללמד כפי אמונתם. הגב' שליסל לא הסכימה ליצור שני מסלולים ואף לא לשתף מורים ורבנים שאינם מלמדים בשיטתה ביצירת יחידות לימוד.

2. הורים רבים השולחים את ילדיהם למוסדות החמ"ד משוכנעים שילדיהם לומדים תנ"ך כמו שהם למדו. האם לא היה צורך לקבל הסכמת ההורים לשינוי השיטה?

יתרה מזאת, בראיון מצפה הגב' שליסל מכל המורים שיהיו אמיתיים, כנים ופתוחים לתלמידיהם. האם לא נכון היה לצפות ממנה שתאמר בגלוי את האמת על שינוי השיטה ותעמיד זאת למשפט הציבור? מדוע להסוות ולטשטש דברים שאמרה בעצמה בכניסתה לתפקיד ובהזדמנויות נוספות, שבהן הייתה מודעת לשוני בין דרכה לדרכנו?

בפני המפמ"ר החדש, הרב יהודה טרופר, ניצבת משימה קשה: לנסות לאחות את הקרעים שיצרה הגב' שליסל, לשתף גם רבנים החולקים על דרך זו ולנסות ליצור תוכניות לימוד מתוך קונצנזוס רחב ככל האפשר.

יעקב דביר

הרב יעקב דביר הוא ר"מ בישיבת 
"מדברה כעדן" שבמצפה רמון

——–

פירוד מיותר

מירי שליסל מגיבה:

ברצוני להגיב לדבריו של הרב דביר בשני מישורים: הדוגמאות שהביא והטענות על השתקה.

הרב דביר התייחס בשלילה למושג תובנה אולם יש כאן חוסר הבנה. התובנה היא עומק הלימוד, היא הניסיון להבין את דבר ה' ולא לקרוא פסוק ועוד פסוק. כך למשל התובנה שסביבה נבנה הלימוד בבראשית פרק ל"ח (פרשת יהודה ותמר) היא דרשת חז"ל מבראשית רבה המבקשת מאיתנו לקרוא את הפרשה הסבוכה לאור התובנה כי "יהודה היה עסוק ליקח לו אשה והקב"ה היה בורא אורו של מלך המשיח". ההבנה כי עלינו ללמוד את המאורעות מתוך סיבתיות כפולה, של התוכנית האלוהית והתוכנית האנושית, מסייעת למורים ללמד ביושר יחידת לימוד מורכבת. לכך אנו קוראים לימוד סביב תובנה וברוח זו נכתבו יחידות הלימוד השונות. המעוניינים להתרשם לעומק מוזמנים להיכנס לאתר "ללמוד וללמד" ולקרוא את יחידות הלימוד המופיעות שם.

כתיבת יחידת הלימוד על יונה נעזרה בספרו המופלא של הרב יהושע בכרך, "יונה בן אמיתי ואליהו". כל מי שקורא את היחידה באתר רואה את ההכוונה להבנת הקושי של הנביא לנבא לגויים ואת ההכרה שהוא מוכן לשלם מחיר אישי גבוה על מנת לא לפגוע בעם ישראל. אם זהו מסר לא ראוי לתלמידים, ישפטו הקוראים.

מאז שהוכנסו לתוכנית הלימודים לפני שלוש שנים מגילת אסתר וספר יונה, קיבלתי תגובות מעשרות מורים המעידים על כך שתלמידיהם הגיעו מוכנים ליום כיפור ולפורים, מתוך התרגשות והיכרות עם דמויות המופת של התנ"ך. זוהי משמעותה של רלוונטיות והיא זו שהובילה קומונריות בסמינריון הכנה לבחור בנחמיה שעליו למדו בכיתה י"ב כמנהיג מופתי. ושוב, אם זהו דבר לא ראוי ישפטו הקוראים.

אכן צודק המגיב, הדגשנו את הפרקים העוסקים בדינים חברתיים, הראינו כיצד שמיטת כספים, הלוואה ואחריות לזולת לא נוצרו במחאת רוטשילד אלא יונקות מעולמה של תורה. זאת לצד עיסוק בסוגיות כגון מלחמת עמלק.

מה חושבים המורים? לא צריך לשאול אותי, הם אומרים זאת בעצמם. בקיץ הפצנו סקר בין מורי התנ"ך. ענו עליו תוך שבועיים יותר מ–300 מורים לתנ"ך מכל הזרמים. 75% מן המורים ענו כי הם מזדהים במידה רבה ורבה מאוד עם יעדי תוכנית הלימודים ורק 2% הביעו חוסר הזדהות. בסקר ניתן מקום גם לתשובות פתוחות על התוכנית וכל תגובה נקראה לעומקה, בעיקר הביקורתיות. לא אצטט מכל מכתבי התודה הנרגשים שקיבלתי ממורים הבאים מבתי מדרש שונים מבית המדרש שבו גדלתי לרגל עזיבתי את התפקיד.

———–

בתגובה ל"אוטונימיה במקווה" מאת עידית ברטוב, גיליון פרשת ראה

לא לכתחילה

על אף שאני בעד שייתנו לנשים לטבול איך שהן רוצות, המאמר של עידית ברטוב מסלף את המקורות שהיא נשענת עליהם במאמר. היא כותבת שהשולחן ערוך מביא שתי חלופות אפשריות לשמור שכל השערות מכוסות במים: א. שאישה תעמוד על גביה; ב. כריכת השערות כדי למנוע מהן לצוף. "שתי חלופות אפשריות" – משמע שאפשר לבחור מה שרוצים.אך הדברים אינן מדויקים.

לשון השולחן ערוך היא זו:

צריך להעמיד על גבה יהודית גדולה יותר מי"ב שנה ויום אחד בשעה שהיא טובלת שתראה שלא יישאר משער ראשה צף על פני המים. ואם אין לה מי שתעמוד על גבה, או שהוא בלילה, תכרוך שערה על ראשה בחוטי צמר או ברצועה שבראשה, ובלבד שתרפם, או בשרשרות של חוטים חלולות או קושרת בגד רפוי על שערותיה (יו"ד קצ"ח מ').

הוא אינו מביא את האופציה הזאת לכתחילה, אלא כשאין אישה אחרת או כשחשוך. בלשון זו כותבים גם הרב מרדכי אליהו ב"דרכי טהרה" (עמ' קע"ד) והרב עובדיה יוסף ב"טהרת הבית" (חלק ג סי' מ"ה). וכמו שכותב "ערוך השולחן" (סעיף פ"ז): "אם היא בכפר ואין אישה על גבה, לא מפני זה תעכב הטבילה". כלומר, זה לא לכתחילה.

ברטוב גם כותבת שבסיכום דברי הבית יוסף הוא מדגיש כי זוהי דעת כל הפוסקים, ואין מי שחולק בדבר, אך זאת רק לגבי ההלכה שחוטי צמר ורצועות לא חוצצים. הוא לא כותב שכל הפוסקים אומרים שלכתחילה מותר לטבול כך. ולפי הרמ"א (יו"ד קצ"ח א') זה בוודאי לא לכתחילה שהרי הוא כותב ש"לכתחילה אין לטבול אפילו בדברים שאינן חוצצין". ומה שברטוב מביאה את רבי שלמה קלוגר לחזק את טענתה זה כבר ממש מוגזם, שהרי הוא בעצמו כותב: "ובשעת הדחק יכולה לסמוך על זה".

אין צורך לסלף ולעוות מקורות רק בשביל להציג מצג שווא כאילו טבילה ללא נוכחות אישה אחרת היא לכתחילה.

חנוך קאהן

חנוך קאהן הוא עורך פטנטים

שתי חלופות שוות

עירית ברטוב משיבה:

דברי הבית–יוסף, שלכאורה סילפתי, הם אלה:

הילכך נראה לי שלא הביא רבינו [הטור] דברי הראב"ד לחלוק על דברי הרא"ש, אלא ללמדנו תיקון לטבול בלא אשה עומדת על גבה דהרא"ש והראב"ד מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. וזה לשון הראב"ד בספר בעלי הנפש וכשהאשה טובלת צריכה שתעמוד אחרת על גבה ותראה שלא נשאר משערותיה על פני המים, או שתכרוך שערה על ראשה בדבר שאינו חוצץ כגון תיכי חלילתא שאינם מלוכלכים א"נ בחוטי שער שאינם חוצצים ואף על פי שהם מהודקים.

האם מכך מובן כי הטבילה בכריכת שיער אינה לכתחילה? לפי הבנתי מדובר בשתי חלופות שוות. בהמשך דבריו מובאים דברי הרשב"א:

שאלת איך יכולה האשה העומדת על גבה לראות בלילה אם יצאו שערותיה, ואין דרך להוליך עמהן לנהר נר? תשובה: יכולה היא לטבול בחוטי שער שאינם חוצצין או בחוטי צמר או ברצועות שבראשה ובלבד שתרפם.

מציאות זו של טבילה בחשיכה היא המציאות שעליה נכתב בשולחן ערוך, וככל הנראה כך טבלו רוב הנשים. הנה כך נכתב בספרו של הרב מרדכי אליהו:

אשה ששערותיה קצרות – יכולה לטבול ללא בלנית, ובלבד שהיא בטוחה שכל שערותיה בתוך המים (תשובות ותוספות ממרן הערת הרב, קצוש"ע סי' קס"ב סעי' ו' סק"ה).

לכל הדעות, הבעיה היא אך ורק בשיער הצף. ואם כן, מציאת פתרון לכך מעמידה את בעלת השיער הארוך במצבה של בעלת השיער הקצר. לעניות דעתי, דעת ערוך השולחן בסימן פ"ז, שלפיה מפחדות הילדות הנשואות לטבול, מה שמזקיק פיקוח חיצוני, אינה רלוונטית לדיוננו.

בעניין החמרת הרמ"א בדברים שאינם חוצצים, כתב ערוך השולחן (ס' ט'):

והנה זהו חומרא יתירה… אלא הואיל ונפיק מפומיה דרבינו הרמ"א די לנו להחמיר במקום שאין צורך, ועיקר החומרא היה רק בדבר שאין לה צורך בזה כמו שירים וטבעות.

ואוסיף, שעדיין ניתן להחמיר ולטבול באחיזת השיער ביד ושחרורו בתוך המים.

—–

בתגובה ל"ברוך המבדיל בין החי לאדם" מאת אלכס צפרירי, גיליון פרשת שופטים

יש שינויים בעולם

פרופ' צפרירי במאמרו תוקף את ההטפה הטבעונית נגד ניסויים בבעלי חיים וטוען שהיא מנוגדת להלכה. כן הוא מעלה חשש מפני טשטוש ההבחנה בין האדם לחיה ולדבריו טשטוש זה עשוי אף להביא לדה הומינזציה של האדם. עוד הוא מתאר את ההיסטוריה של התנועות הפועלות למען בעלי החיים כאשר יש עמדות קיצוניות שעל פיהן כל ניסוי בבעלי חיים אסור.

ואולם אני סבור שטיעונים אלו בעייתיים, הן כל טיעון בפני עצמו, הן מגמת המאמר והן הדרך שבה לדעתי יש להתייחס למגמות עולמיות. הטענה הראשונה שעל פיה ההלכה מתירה כל שימוש בבעלי חיים לצורכי אדם איננה מדויקת.  במאמרי "ניסויים בבעלי חיים לצרכים קוסמטיים" תחומין לה (תשע"ה), עמ' 178, הוצגו עמדות הלכתיות האוסרות שימוש בבעלי החיים גם כשהאדם נפגע מכך: שו"ת הרמ"ע מפאנו סימן קב; פרי מגדים אורח חיים משבצות זהב סימן תסח; שבות יעקב חלק ב סימן קי ועוד.

גם היחס החשדני ביחס למגמות העולמיות אינו יחס נכון בעיניי. ניתן להצביע על מספר מגמות עולמיות אשר השתרשו ביהדות וטוב שכך. מכיוון שמאמר זה עוסק בהיררכיה בטבע, נציג דוגמאות מתחום ההיררכיה. בהלכה יש מקום להיררכיה של עבדות. המגמה העולמית אוסרת את העבדות. האם ניתן להתעלם מן המגמה ולהמשיך גם היום את העבדות? ההלכה מקנה לאבא מעמד עליון. בין השאר הוא יכול להכות את ילדיו. המגמה העולמית שוללת הכאת ילדים. הפסיקה ההלכתית איננה מתעלמת ממגמה זו. האם ניתן להתעלם מן המגמה העולמית השוללת הכאת ילדים? המגמה העולמית מקנה לאישה מעמד שווה או כמעט שווה לגבר. האם ניתן להתעלם ממגמה זו ולהמשיך את המצב שבו האישה מצויה בשליטה מלאה של בעלה? על פי התורה בנים יורשים את הוריהם ולא בנות. ואולם בתי הדין הרבניים נוקטים דרך המאפשרת גם לבנות לחלוק בנכסי הוריהן.

גם כשאנו באים לדון בהיררכיה הברורה של אדם אל מול בעלי החיים, יש שינויים בעולם. כבר היום המדע עמל על פיתוח בשר משובט באופן שלא יצריך הריגת בעלי חיים. ייתכן מאוד שבתוך פרק זמן לא ארוך תעשיית הבשר תופסק והאנושות תצרוך בשר משובט בלבד. האם גם אז על פי היהדות תהיה חובה לאכול בשר שחוט?

פרופ' צפרירי מתייחס באריכות לנושא הניסויים בבעלי החיים וחושש מפני מגמה שתאסור אותם באופן מוחלט. לאחרונה סיימתי ארבע שנים שבהן שימשתי כנציג משרד הדתות במועצה לניסויים בבעלי חיים. המועצה מעודדת את המדע אך שוקדת על האיזון בין שני הערכים – ערך המדע ושיפור איכות החיים מול הערך של מניעת צער בעלי חיים. האיזון נבחן על פי מספר קריטריונים כמו מזעור הכאב, צמצום מספר בעלי החיים ועוד.

אני סבור שגם הדרך ההלכתית והיהודית להתייחס אל המגמות העולמיות אינה שלילתן המוחלטת אלא דווקא התמודדות איתן ואיזון בין הערכים השונים. במאמרי הנ"ל הצעתי שני קריטריונים שבהם מותר לצער בעלי חיים. הראשון – האם השימוש בבעל חיים הוא לצורך אובייקטיבי ושכיח, והשני, האם אין דרך אחרת להגיע לאותה מטרה בלי לצער בעלי חיים. על כן, אם בעתיד נוכל לאכול בשר מזין מבלי להרוג בעלי חיים, הרי שלדעתי ייאסר להרוג בעלי חיים.

משה בארי

הרב ד"ר משה בארי הוא מנכ"ל ארגון רבני צהר ולשעבר חבר המועצה לניסויים בבעלי חיים

בתגובה ל"בין מוסר למוסרנות" מאת שלום רוזנברג, גיליון פרשת כי תצא

פגיעה בחפים מפשע

במאמרו שואל פרופ' רוזנברג שאלת יסוד: כיצד עלינו לנהוג כלפי אזרחי האויב כאשר האויב אינו מכבד את חיי אזרחינו או את חיי אזרחיו שלו? תשובתו, בקצרה – השכל הישר קובע כי במצב זה אין לשעות למגבלות המשפט הבינלאומי המוטלות על פגיעה באזרחי האויב.

אניח כי פרופ' רוזנברג יודע, כפי שיודעים מן הסתם כל קוראי הטור, כי בנסיבות הבינלאומיות הנוכחיות ישראל אינה יכולה לפעול כרצונה, כיוון שהיא זקוקה לתמיכה בינלאומית. בין אם נסכים למוסר הבינלאומי ובין אם לאו, הרג אזרחים הוא הדרך הבטוחה ביותר לאיבוד שאריות התמיכה הבינלאומית בישראל. הדיון אם כן הוא תיאורטי, ונועד לברר את עמדתה הפנימית של החברה בישראל, ואינו בעל השלכות מעשיות. אלו הן מגבלות הדיון, ובתנאים אלו אצטרף אליו בשמחה.

בשני נושאים טועה פרופ' רוזנברג טעות מובהקת, ובשניים אינני מסכים איתו.

ראשית לטעויות:

פרופ' רוזנברג כותב "אסור לפגוע באזרחים 'חפים מפשע', נקודה". זוהי כמובן טעות: אסור לכוון לאזרחים בלתי מעורבים, אך הפגיעה בהם, אם היא נלווית להתקפה שכוונה כלפי מטרה צבאית, אינה אסורה. המגבלה במשפט הבינלאומי על הפגיעה באזרחים היא אחרת, והיא ידועה בשם "מידתיות". כלל זה קובע כי המתקפה אסורה אם הפגיעה באזרחים תהיה "מופרזת" ביחס ליתרון הצבאי שיופק מן המתקפה. אכן, היקפו המדויק של כלל המידתיות שנוי במחלוקת, אך לכל הדעות אין כלל האוסר כליל לפגוע באזרחים.

פרופ' רוזנברג טועה גם בהנחתו כי כללי המשפט הבינלאומי של דיני הלחימה בנויים רק על "מוסר" ו"צדק" או בלשונו החדה "החסד גבר על הרשע".

האמת המשפטית וההיסטורית היא שכללי הדין הבינלאומי לא נקבעו רק משיקולי מוסר הנוגעים לאזרחי האויב. למשל: שיקול מרכזי ביצירתם היה הצורך בשליטת המדינאים בצבא שלהם, ושל הצבא בחייליו. מגבלות על השימוש בכוח מאפשרות לצבא התוקף למנוע את האפשרות כי השימוש של החיילים בכוח כלפי האויב יצא מכלל שליטה ויביא להרס שימנע אחר כך כל אפשרות לסיום הלחימה ולשיקום. הסבר זה תקף ללא קשר לשאלת ההתנהגות של הצד השני.

מעבר לטעויות אלו, מעלה פרופ' רוזנברג שתי נקודות הראויות לדיון, ובהן אינני יכול להסכים עמו:

  1. 1. הוא סבור כי הסרת המגבלה על פגיעה באזרחי האויב תקרב את הניצחון ותרתיע את האויב; ככל הידוע לי, אין ראיות חותכות להנחה זו. בהקשרים שונים מתנהגים טרוריסטים בצורות שונות: יש אפילו טרוריסטים המעוניינים להעמיק את הפגיעה באזרחי עמם כדי להגביר את השנאה בין העמים, וממילא את התמיכה בפעולות הטרור. הטענה דורשת אפוא דיון מעמיק יותר.
  2. 2. הוא מניח כי "ההמון", כלומר: כלל החברה הישראלית, תומך בעמדה שלפיה יש לפגוע באזרחים בלתי מעורבים, ורק כמה אינטלקטואלים מתנגדים לה. אני מרשה לעצמי לתהות אם אכן כך הוא. דיונים בדבר מוסריות הפגיעה באזרחים מתנהלים בישראל עוד מימי ה"יישוב" טרום המדינה. בשנים 1936–9 הכריע היישוב היהודי בארץ ישראל, בלי קשר למשפט הבינלאומי, נגד פגיעה באזרחים ערבים בלתי מעורבים. גם כיום, דווקא חיילי מילואים, המייצגים לדעתי נכוחה את "קול ההמון", מגבילים לעתים את הפעילות הצבאית, וממתנים את הדרישה לפעולות תקיפות.

חכמת ההמון בישראל הצליחה עד כה לבלום הצעות לפגיעה מכוונת נרחבת באזרחים. משיקולים מוסריים ותועלתניים כאחד, יש לקוות כי כך יהיה גם בעתיד.

עמיחי כהן

פרופ' עמיחי כהן מלמד משפט בינלאומי בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, כ' אלול, 4.9.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-4 בספטמבר 2015,ב-גיליון כי תבוא תשע"ה - 943, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. השאלה, האם פגיעה באזרחים בלתי מעורבים ללא מגבלות (כלומר לא להרוג בשביל להרוג אותם, אלא לצורך גם אם זאת התרעה), אכן תלויה בתרבות ממנה הטרוריסטים יוצאים.

    לצערנו, התרבות הערבית ובעיקר החלקים המוסלמים שבה (הרוב המוחלט), מאדירה את הכוח ואת האלימות, ורואה במשפט "איזו הגיבור הכובש את יצרו" כחולשה גרידא. לכן כל עוד מדינת ישראל לא תראה כוח, הערבים סביבנו רואים אותנו כחלשים. מאידך, בתרבות האירופאית, גם עקב מלחמת העולם השניה וגם עקב השורשים הנוצריים שלה של "הגשת הלחי השניה", רואה בהפעלת כוח משהו פרימיטיבי ומסוכן, עד כדי קיצוניות הפוכה. ולכן מדינת ישראל לא יכולה להפעיל כוח, אפילו מרוסן מבחינתם.

    בקיצור פלונטר…

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: