האינטרנט מאפשר כיום לבוגרי תוכניות בארץ ובעולם לשמור על קשר רציף ואף להתאגד יחד. האם מדובר בקהילה מזן חדש, ומה מקומו של הרב בעולם הזה? 

בשנת 1901, בפינת רחובות דלנסי ופורסיית' במנהטן, הוקם בית הכנסת "קהילת קודש אנשי איליה". ברישום העירוני ציינו חברי הקהילה את התארגנותם כ"חברה לתפילה, עזרה הדדית ומרכז חברתי". צעיר שהיגר מאיליה המזרח אירופאית לניו יורק הסואנת והזרה מצא שב"אנשי איליה" המבואה מדיפה ריח של בית, התפילה נאמרת בגירסא דינקותא ושפת האנשים היא שפת לבו. והעיקר: בבית הכנסת מצא אנשים שעזרו לו לעצב את עתידו. דרך קהילת המהגרים מצא קורת גג, פרנסה, עצה טובה ואולי אפילו שידוך. בבוא הזמן סייע אף הוא למהגרים הבאים מאיליה שהתגלגלו אל פתח בית הכנסת.

גלי ההגירה הענקיים שפקדו את העם היהודי במאה העשרים הביאו להקמתן של מאות קהילות שכאלה ברחבי ישראל ובצפון אמריקה. בנחלאות ובתל אביב הישנה, בברוקלין ובשיקגו, התכנסו קהילות שכאלה, ובהן אנשים ממוצא משותף יצרו מקום ל"תפילה, עזרה הדדית ומרכז חברתי".

כיום פעילים רק מעטים מהם – ביניהם "קהילת קודש יאנינה", שהוקמה מרחק קצר מ"אנשי איליה" על–ידי מהגרים מהעיר יאנינה ביוון, שמהווה את המקום היחיד שבו ניתן להתפלל בנוסח "רומא" ביבשת אמריקה. חבריהם שהיגרו לירושלים הקימו בית כנסת דומה בשכונת נחלאות. ממרחק אלפיים שנה קרצו כולם לבית הכנסת הגדול של אלכסנדריה, שבו "היו יושבין… זהביים בפני עצמן וכספיים בפני עצמן… כדי שיהא אכסניא [אורח] בא ונטפל לאומנתו ומשם פרנסה יוצאה" (תוספתא סוכה ד, ו).

עבור בני הדור השני להגירה הייתה הארץ החדשה לבית, והמדינה הריכוזית ייתרה את ההסתמכות על הקהילה. בני המהגרים כבר לא נזקקו לקהילות הישנות לתפילה, עזרה הדדית או מרכז חברתי – ואם שימרו אותה היה זה לנוסטלגיה בלבד.

היום, אולי בתגובה לעולם הגלובלי המשתנה בקצב מסחרר, ואולי אל מול מדינה מפריטה ונפרטת – יהודים מבקשים מחדש מודלים קהילתיים. יותר ממאה שנה מאז הקמת "אנשי איליה" ואחיותיה, מתרחשת התחדשות קהילתית מרתקת במיוחד במרחב העירוני: בתי כנסת קהילתיים, גרעינים, מנהלים קהילתיים ועוד. לסוג מסוים של קהילות המתחדשות בימינו אייחד את הדברים הבאים.

המקום‭ ‬היחיד‭ ‬שבו‭ ‬ניתן‭ ‬להתפלל‭ ‬בנוסח‭ "‬רומא‭" ‬ביבשת‭ ‬אמריקה‭. ‬בית‭ ‬הכנסת‭ ‬של‭ ‬קהילת‭ ‬יאנינה‭, ‬
ניו‭ ‬יורק
צילום‭: ‬הריס‭ ‬גרבר

מפגש נטול מקום

תופעת השיבה לקהילות בימינו אינה כשהייתה. איננו שייכים כיום לקהילה אחת טוטאלית, אלא לקהילות רבות מקבילות ומגוונות. בעולמנו האינטרנטי אנו עומדים בקשר יומיומי עם אנשים הגרים רחוק מאיתנו הרבה יותר מאשר עם אלה הנמצאים ברדיוס הגיאוגרפי שלנו – במיוחד בציבור שאינו שומר שבת. ההתפרסות על פני מרחבים רחוקים זה מזה, הניידות הגדולה שבחיים המודרניים והצמא ליצירת קהילה עם אנשים השונים מאנשי שכונתנו  – דוחפים את הדור הצעיר לחפש קהילות גם מעבר לקהילות הגיאוגרפיות של העבר, במרחב המכונה וירטואלי. במחקר מכנים קהילות אלה "קהילות ענן".

כך נולדה לה קהילה מזן חדש: קהילת הבוגרים. צעירים מתארגנים ל"תפילה, עזרה הדדית ומרכז חברתי" סביב מוצא משותף – אך בשני הבדלים עצומים. המוצא המשותף אינו הכפר שממנו היגרו אלא המוסד שבו התחנכו ושבו התעצבה זהותם; והקהילה העכשווית אינה קיימת במרחב גיאוגרפי אלא בענן הווירטואלי. בוגרי התוכנית נפגשים אמנם פנים אל פנים במחזוריות מסוימת, אך את רוב התקשורת, הלימוד, העזרה ההדדית והקשרים החברתיים הם מקיימים בענן. דמיינו קבוצה של בוגרי סניף, מדרשה או ישיבה, המבקשים לעמוד בקשר משמעותי זה עם זה בלא לגור בסביבה גיאוגרפית אחת. כעת דמיינו אותם מקימים התארגנות זו גם עם אנשי המחזורים שקדמו להם ושבאו אחריהם באותו מוסד. ודמיינו אותם מתכנסים לא כדי לשרות בנוסטלגיה דביקה אלא כדי להחליף מידע ודעות סביב העניינים המעסיקים אותם כיום, ו"להתפלל" עליהם. אלו אנשי איליה של הדור החדש.

וכאן עולה השאלה: מה מקשר בוגרי תוכנית מהעבר כעבור עשרים שנה? מה מצדיק את השימוש בשם "קהילה" להתארגנות של בוגרים? והאם יש תפקיד לרב בקהילה שכזאת?

ככלל, בארבע דרכים נקנית קהילה: הגדרה עצמית של הפרט (הזדהות ושייכות); החלפת משאבים ומידע בצורות קבועות (התכנסות והחלפה); תחושה של אמון ואינטימיות עם שאר חברי הקהילה (מוכרות); ולבסוף – תחושת מחויבות וערבות לשאר חברי הקהילה (סולידריות). בהיבט אחרון זה הקבוצה מתכוננת כמרחב של "מצווה", מרחב של מחויבות. רק אז שם קהילה נקרא עליה. בספרו "התוף האחר" מגדיר זאת סקוט פק כך: "קהילה היא קבוצת אנשים שלמדו לתקשר מתוך אמון הדדי, יחסיהם מעמיקים לאחר שהסירו מסכותיהם והם פיתחו מחויבות משמעותית לשמוח יחד ולהתאבל יחד. את תחושת שייכותם יבטאו באמירה 'כאן אני מרגיש בטוח'".

אין תחליף לקהילות גיאוגרפיות שמקיימות את ארבעת התנאים הללו, אך בדורנו אנו מגלים שניתן לכונן קהילה גם מעבר למרחב הגיאוגרפי. מאידך, לא פשוט לכונן הזדהות, אמון וסולידריות במרחב הווירטואלי. בכך יש לקהילת הבוגרים יתרון גדול על קהילות הענן הווירטואליות שנולדות ברשת, שכן קהילת הבוגרים עומדת על מסד של מוצא משותף אינטנסיבי: תקופת השהות במוסד החינוכי היוצרת אמון, יחסים, מחויבות ותחושת ביטחון במרחב הקהילתי, ומתפקדת כ"ארץ מוצא מכוננת". קהילת הבוגרים יונקת ממסד זה – אך ממנפת אותה לתוך "קהילת ענן" הרלוונטית לחיים הבוגרים של חבריה. זוהי קהילה וירטואלית וקהילה ממשית בו זמנית.

משמאל‭: ‬מפגשים‭ ‬רבניים‭ ‬מסוג‭ ‬חדש‭. ‬קהילת‭ ‬הבוגרים‭ ‬של‭ ‬עמיתי‭ ‬ברונפמן
צילום‭: ‬עמיתי‭ ‬ברונפמן

עוצמת הארעיות

עוצמתה של קהילת הבוגרים טמונה בחוליה החלשה שלה, קרי בעובדה שהיא איננה קהילה גיאוגרפית או טוטאלית. רוב זמנם ומעיינם של הבוגרים בעבודה, במציאת זוגיות ובהקמת משפחה, ובכלל בקהילותיהם האחרות. אך דווקא משום כך, כאשר מתקיימים קשרים ביניהם הם מאוד עוצמתיים. חוקר הרשתות מרק גרנובטר כינה זאת "עוצמתם של קשרים חלשים": יחידים הפרושים על פני מקצועות, ערים, שלבי חיים ואורחות חיים מגוונים מקיימים ביניהם קשרים "חלשים" – שדווקא הם יעילים ביותר במציאת הזדמנויות, ביצירת יוזמות ובהעברת רעיונות חדשים.

לגישה רשתית–תועלתנית זו נוסף היבט אישי: מערכות היחסים האינטימיות בין צוות הקהילה לבוגריה ובין הבוגרים עצמם מכוננות קשר שאינו אינסטרומנטלי. היותה של קהילת הבוגרים דבר המנותק מעט מהחיים וקשור ב"ארץ מוצא" של שאלות גדולות ולימוד תורה לשמה מאפשר לבוגרים להיפתח מחדש להשראה, להיזכר בשאלות ובטקסטים שהעסיקו אותם בעבר, ולהאמין מחדש. כאשר חברי הקהילה פונים זה אל זה בבקשות לסיוע ולעצה הם מכוננים מחדש מרחב של מחויבות הדדית. אזי מתקיימת הקהילה בקדושתה.

לולי דמסתפינא הייתי אומר שאני משמש רב של קהילה חדשה–ישנה שכזאת: אנשי ברונפמן. זוהי קהילת הבוגרים של "עמיתי ברונפמן", תוכנית חינוכית מעצבת לשמיניסטים ישראלים ואמריקאים מרקעים שונים – חילונים, מסורתיים ודתיים. כיום יש מעל אלף "ברונפמנים" בני 18 עד 45, שכולם חוו חוויה לימודית וזהותית אינטנסיבית בעברם ורבים מהם מבקשים ליצור "קהילת ברונפמן" משמעותית ורלוונטית גם לחייהם הבוגרים. אנו מרבים לשאול את עצמנו מתי ניתן לומר ש"שם קהילה נקרא עלינו". חוקר הקהילות אלברטו ברבאשי מדמה את היווצרות הקהילה לשינוי מצב צבירה: "כפי שמולקולות החומר נדחסות והופכות מנוזל לגז, כך קשרים בין אישיים, כאשר הם מתהדקים, בכוחם להפוך חברה או קבוצה ל'קהילה'".

האם ניתן להגדיר רב קהילה בקהילת בוגרים שכזאת? במובנים רבים הרב בקהילת הבוגרים אינו דבר חדש – המושג קיים אצל כל ראש ישיבה הנקרא לחתן את בוגריו, בכל ראשת מדרשה הנשאלת שאלות על ידי בוגרותיה. אלא שבכינון קהילת בוגרים נכנס היבט פעיל של חתירה למגע עם הבוגרים בחייהם. לא מחכים שהבוגרים יבואו לבקר בשבת ובחג, אלא פוגשים אותם באשר הם שם, ומבקשים ליצור שיח רלוונטי ועכשווי גם אם אורח חייהם רחוק מקהילת האם. ישנם ניצנים רבים שכבר פועלים כך – ביניהם בוגרי ישיבות ומכינות (כגון "בית פרת" לבוגרי המדרשה באלון) שהקימו קהילות שאינן גיאוגרפיות ומתכנסים לקבלות שבת וללימוד משותף מתמשך. בקהילת הבוגרים, על ההר לבוא למוחמד.

*

כתבתי לעיל שלולי דמסתפינא הייתי קורא לעצמי רב קהילת הבוגרים של עמיתי ברונפמן. מדוע אין אני בטוח בכך? מכיוון שלקהילת אנשי ברונפמן, שאינה מוגדרת דרך שמירת מצוות ועבודת ה' אלא דרך מחויבות לחברה הישראלית ולעם היהודי, לכאורה אין צורך ברב. הרבה מהתפקידים הקלאסיים של רב אינם קיימים כאן – הובלת בית כנסת, פסיקת הלכה יומיומית וכו'. עם זאת, עדיין יש מקום רב להתגדר בו בעבודה רבנית אישית עם הבוגרים, בשמחות ובקשיים, בטקסים ציבוריים ובשיחות אחד על אחד, וכן בעבודת טוויית הקהילה – בהגברת גמילות חסדים בקהילה ומחוצה לה, ביצירת קשרים בין חברי הקהילה לתמיכה והשראה ובהטמעת לימוד תורה בקרב הבוגרים. כמי שמבקש דרך לרבנות קהילתית שעובדת עם כלל החברה היהודית, שומרי מצוות ושאינם, יצירת קהילה שמעבר למרחב בית הכנסת פורצת דרך לאתגרים ומפגשים רבניים מסוג חדש.

בעולם הדיגיטלי והמתוקשר הסוער עלינו, הפכנו כולנו קצת למהגרים בביתנו שלנו. הצורך להתארגן מחדש בקהילות כמו "אנשי איליה" בזמנם ניצב בפתח החברה הישראלית המשוסעת. האם נוכל לכונן קהילות שאינן רק סביב מרחב גיאוגרפי או בית תפילה? האם יש בבוגרים הרבים של מוסדותינו משאב המאפשר בניית קהילות מסוג חדש? ימים יגידו אם נצליח לכונן אוסף של בוגרים שיהפוך לקהילה יהודית מפעימה, ואם יש תפקיד לרבנות בקהילה שכזאת.

הרב מישאל ציון הוא הרב והמנהל החינוכי של קהילת "עמיתי ברונפמן". מחבר הספר 
"הלילה הזה: הגדה ישראלית" שראה 
אור בהוצאת כתר

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, כ' אלול, 4.9.2015