היצירה הגלותית היא מופלאה, אך נכה. כהמשך למצוות הביכורים, האתגר שבפניו עומדת כיום הרוח הוא דווקא הארציות

לפני שנים שמעתי הערה מופלאה, ולפיה מהווה פרשת הביכורים מעין כפרה על מעשה המרגלים (במדבר יג, כז–לג). המרגלים תרים את הארץ, חוזרים למדבר ומראים לעם את הפירות שהביאו איתם: "וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ… וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ". אולם, כך הוסיפו, לא נוכל לרשת אותה: "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד". כתגובה לדברי המרגלים אנו מביאים כל שנה מפירות הארץ, ומכריזים על נאמנותנו אליה: "בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ".

איור: גונן מעתוק

תמונות פילוסופיות

המרגלים הפכו בתרבות היהודית לסמלים שצוירו על ידי הוגים שונים. מתערוכת הסמלים בחרתי כאן שלוש תמונות. בתמונה הראשונה, דור המדבר השומע לעצת המרגלים מבטא את אי האמון בכוחו לרשת את הארץ ומסמל את חוסר האונים לעשות את המאמץ הדרוש לשנות את ההיסטוריה. הד לביקורת זאת מצוי בשירו של ח"נ ביאליק "מתי מדבר האחרונים". אנשי דור המדבר נתפסים כ"נחשלים, שבעבדותם מתו". ועל המתים מוסיף ביאליק דברים קשים: "ימתק להם חלומם, חלום רב בצלים, שומים, דְוָדים מלאי בשר, רבים ועצומים". באירוניה זאת מהדהדים דברי המקרא המביאים לפנינו את תלונתם של אנשי דור המדבר ואת הגעגועים לגלות: "בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר" (שמות טז, ג). דור המדבר מסמל לפי ביאליק את הדור שהשתרש בגלות ושאינו שומע את הקריאה לגאולה, בגלל חולשה, פחד או דבקות בסיר הבשר, ולדעתו רק הדור החדש יוכל להוציא לפועל את המהפכה של השיבה לציון.

ועתה לתמונה השנייה. פעמים רבות הדהד בתרבות היהודית הביטוי הקשה שבו השתמשו המרגלים: "ארץ אוכלת יושביה". פשט הביטוי מובן לנו בקלות. הוא מתייחס לארץ הנתפסת כמסוכנת ומפילה קרבנות רבים. אולם הפסוק התפרש גם בצורה שונה: המציאות בארץ הופכת את האנשים לארציים מדי – ארציות האוכלת את יושביה. זוהי ביקורת חרדית, המעדיפה לפי מהותה לחיות בנקיקים חבויים בתוך ציביליזציה אחרת.

אנו עוברים עתה לתמונה השלישית שבה הביקורת על הארציות האוכלת את יושבי הארץ מקבלת גוון אחר. לטענת מבקרים אלו, העצמאות הפוליטית הופכת את היהודים מעם–עולם למדינה לוונטינית. זהו קטרוג רוחני החוזר ועולה בלבושים שונים. הגעגועים כאן אינם לסיר הבשר, אלא למשק של כנפי הרוח. הגלות נתנה לכאורה ליהודים את האפשרות לחיות חיי תרבות ורוח המנותקים מכבליה של הפוליטיקה על שני ביטוייה העיקריים: טריטוריה וצבאיות. המרגלים מהווים דווקא סמל של אידיאולוגיה שקידשה את השמים ופסלה את הארץ. אכן, לפי עמדה זו, הגלות אינה רק תופעה פוליטית, היא עמדה פילוסופית. הגלות הינה "ניכור" במובן החיובי –  מצב פסיכולוגי וקיומי שהקסים דורות של אינטלקטואלים, מווינה וברלין ועד לניו–יורק.

תלישות כאידיאל

רעיונות כאלו חוזרים ומועלים בשיטות הגותיות שונות ולהפתעתנו נמצא אותם גם בהגותו של הוגה מעמיק כפרנץ רוזנצווייג. בניגוד ל"מרגלים" הרבים – היהודים המתבוללים שהוציאו את דיבתה של הציונות, שרצו, בסך הכול, להמיר ארץ בארץ ושפה בשפה, והחליפו את הכמיהה לבית דוד בנאמנות לקייזר הגרמני – לא כך רוזנצווייג. למרות שגם הוא ביטא בהגותו ובחייו את שלילת הארץ האוכלת יושביה, ארץ ישראל והלשון העברית נשארו במשנתו ערכים בעלי חשיבות רבה, אך באופן אחר מהצפוי – כ"תוארי שלילה". הדבקות בהם תגרום לכך שלא תהיה לנו כל נאמנות לשום ארץ ולשום לשון כלל. תחושת הניכור של היהודי הופכת בעיניו לאידיאל: כך היהודי יישאר תמיד תלוש וכך ראוי לחיות האדם האמיתי. בצורה פשטנית יותר, מייצגת גישה זו את האינטלקטואלים התלושים, נוסח ברלין החדשה: החדר במלון, השולחנות בבית הקפה ובמסעדה עדיפים על ההשתרשות בבית, שבו חייבים אנו לרחוץ את הכלים אחרי הסעודה.

היצירה הגלותית היא אכן מופלאה. היא מעידה על כוחה של הרוח. אך זאת היא יצירתו של עם נכה בנכות קולקטיבית, עם חסר ידיים ורגליים. הידיים הן הנשק, הרגלים – האדמה והטבע. הציונות היא מפעל השיקום של העם, החזרת הידיים והרגליים. האתגר האמיתי שבפניו עומדת עתה ה"רוח" אינו הבריחה מהמציאות הגשמית, אלא דווקא בנייתה של מציאות כזו המושתתת על עקרונות הרוח. איך אמרו חכמי המוסר? הדאגה לגוף של האחר היא הנפש שלי. בפנינו קונפליקט בין הכמיהה לארץ ולאדמה ובין השאיפה להתנתק מכל נאמנות אליהן. זהו עימות בין שורשים לכנפיים. הגלות יצרה דמות של יהודי בעל כנפיים. הציונות רצתה להחזיר ליהדות גם את השורשים.

פעמיים ביקרו המרגלים את הציונות: מחד, ביקורת אידיאולוגית שבזה למדינה ולפוליטיקה, ומאידך, ביקורת קיומית הבוכה את הקרבנות שהמציאות הפוליטית הקשה מפילה. עם הטיעונים הפילוסופיים ניתן להתמודד אך לא ניתן להתווכח עם הבכי. ולמרות זאת, ארשה לעצמי לבטא רגש שחוויתי. נלי זקס, המשוררת היהודיה שבשותפות עם ש"י עגנון קבלה פרס נובל על שירתה, ביטאה באחת משיריה את הרגשות שעוררו בה הארובות של אושוויץ: העשן שיצא מהארובות היה השריד האחרון של הקרבנות. אכן, השמים הפכו לבית הקברות. מהיהודים נשללה הזכות לא רק לאדמה אלא גם לבית קברות ארצי. כציוני, רוצה אני אדמה ולא רק שמים. רוצה אני לבנות ציביליזציה שלמה: עצים, פרחים ובתים, שרירים ויופי "ישראליים" ולא רק תרבות וספרים "יהודיים".

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, כ' אלול, 4.9.2015