תאומות ממוצא כורדי נפרדות בבגרותן – בין הכפר ללונדון. בשונה מהצגת הספר כעוסק בזכויות נשים ומיעוטים, הוא דווקא פוגע בהם ומציג שנאת נשים כגברים 

כבוד

אליף שאפאק

מאנגלית: עידית שורר

הקיבוץ המאוחד, 2015, 367  עמ'

"כבוד" הוא ספר טוב ומרגיז. היצירה של אֶליף שַאפאק, שנחשבת ל"סופרת התורכית המצליחה ביותר", כתובה בשפה בהירה ונקייה והיא מצליחה להחזיק את הקורא במתח לאורך כל 367 עמודיה. למרות שמדובר ביצירה בעלת מסר חברתי העוסק בזכויותיהן של נשים בחברה המסורתית, עיון מעמיק בשורות ובמה שביניהן מלמד כי זהו רומן מיזוגני, מיזאנדרי (שונא גברים) ושטחי.

עלילת הרומן שכתבה הסופרת התורכית שנולדה בפריז עוסקת בענפיה השונים של משפחה כורדית שמוצאה בכפר נידח ליד נהר פרת. במוקד העלילה שתי אחיות תאומות, ג'מילה ופֶּמבֶּה, שהקשר ביניהן נותק לאחר שפֶּמבֶּה התחתנה והיגרה ללונדון, שם הצטרפה לקהילה הכורדית המקומית. ג'מילה, לעומתה, נותרה בכפר שבו נולדו השתיים ולא נישאה מעולם.

הסיפור נע לכל אורכו בתווך שבין שתי האחיות. הוא מתאר את התפרקותו של התא המשפחתי שהקימה פמבה בלונדון, בשעה שג'מילה משמרת את צורת החיים המסורתית שעליה התחנכו השתיים. ההשוואה הבינארית ביניהן משמשת את שאפאק ליצירת עולם ערכי דיכוטומי, שבמקום ש"ייגע באומץ רב בזכויות נשים ומיעוטים" (מתוך גב הספר) הוא דווקא משפיל אותם.

הכורדים‭ ‬המתגוררים‭ ‬בכפר‭ ‬שבו‭ ‬נולדו‭ ‬התאומות‭ ‬מתוארים‭ ‬כשבט‭ ‬פראים‭ ‬שטוף‭ ‬באמונות‭ ‬טפלות
צילום‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬שאטרסטוק

שיח מיעוטים

את האופן שבו יש לגשת לכתיבה של שאפאק ניתן למצוא בתבנית הבינארית מבית מדרשו הסטרוקטורליסטי של קלוד לוי שטראוס. לפי תפיסה זו, שיושמה בחקר שבטים אינדיאניים כמו גם בקריאות ספרותיות, החשיבה האנושית תופסת את העולם כמרחב דיכוטומי. וכך, מנהגים תרבותיים רבים נועדו להציג את המתח שבין ערכים מנוגדים, כמו למשל: טבע ותרבות, רוח וחומר, עיר וכפר, מים ומדבר וכדומה. אותן דיכוטומיות הן למעשה "מבנה" (סטרוקטורה), שממנו מורכבות יצירות ספרותיות רבות, ושעל פיו ניתן לנתח אותן.

ואכן, ניתוח סטרוקטורליסטי של "כבוד" יגלה כי בספר קיים מבנה דיכוטומי ברור. ראשית, ג'מילה ופמבה הן שתי דמויות סימבוליות – הראשונה מייצגת את הנשיות הקמאית והפגאנית המזוהה עם "אמא אדמה", ועוסקת במקצוע שנתפס כבעל איכויות מאגיות: מיילדת. השנייה מייצגת את "האישה הכורדית המודרנית", שהצליחה למצוא גבר ולעקור עמו לבירת אנגליה.

באותו אופן מתוארים ההבדלים בין הקהילה הכורדית בתורכיה לזו שבלונדון. הכורדים התורכים המתגוררים בכפר שבו נולדו התאומות מתוארים כשבט של פראים המתגורר באזור מדברי, שטוף באמונות טפלות ומיסטיות, אך מחובר לטבע, למרחב ולנוף. מנגד, מתוארים הכורדים המתגוררים ברובע האקני שבלונדון כבני עדה שנקרעת בין המודרניות של העיר הגדולה לבין הערכים המסורתיים. פיצול אישיות זה, והעובדה שהם לא מצליחים להתקבל כחברים שווים בחברה הבריטית, מובילים בסופו של דבר לטרגדיה המלווה את הסיפור לכל אורכו.

מעל לכל אלו מודגש הפער הגדול בין גברים לנשים. האמהות, האחיות וגם המאהבות בסיפור מוצגות כדמויות שמחוברות למהותן הנשית הפנימית. בתפיסתה של שאפאק, מהות זו מאופיינת בתכונות "אִמהיות" – בחמלה, אהבת אמת, יופי ובישול. מנגד מתוארים הגברים כעדת שתיינים, רוצחים, מהמרים ובוגדים, שנאבקים, ללא תועלת, על שמירת ה"כבוד" המגונה שלהם.

שלוש הדיכוטומיות האלו עשויות להיות "המבנה" שעליו נבנית יצירת ספרותית המדגישה את ההתמודדות של העדה הכורדית הנעה בין מודרנה למסורתיות. אולם במקום לעשות זאת, נאחזת שאפאק בקרנות המזבח של שיח המיעוטים, ומשתמשת בו כדי ליצור עולם חד ממדי של "טובים ורעים".

קלישאה פמיניסטית

האישה הכורדית, ברומן של שאפאק, היא יצור חסר אונים, נבער ורגשני. היא מאמינה בתרופות עממיות ונתפסת כמכשפה. במקום לציירן באופן מורכב, הופכת שאפאק את הנשים הכורדיות לקריקטורה ימי ביניימית נלעגת. מנגד היא מציגה את הגברים כיצורים חלולים רגשית וכהורסי משפחות, כך שמה שיכול היה להצטייר כסיפור על אותנטיות של עדה מסורתית הוא למעשה הנצחה של הקלישאה הפמיניסטית ושל שנאת גברים.

הכתיבה של שאפאק מזכירה במידה רבה את זו של נעמי רגן, מחברת רב המכר "ואל אישך תשוקתך" – סיפור המתאר את עולמה של אישה חרדית. גם רגן השתמשה בעולם מסורתי ופטריארכלי כמקור השראה ספרותי. בדומה לשאפאק, אף היא הסתפקה ביצירה רומנטית וקיטשית, וביכרה אותה על פני הניסיון להציג את העולם המסורתי (החרדי במקרה שלה) במלוא מורכבותו.

בפסק דין מרתק שזכה לתהודה רבה בעולם הספרותי, קבע בית המשפט המחוזי בירושלים כי רגן ביצעה גנבה ספרותית מתוך רומן שנכתב על ידי שרה שפירו. ניתן לראות בפלגיאט הזה מטפורה לעברה ספרותית חמורה בהרבה: גנבת האהדה הציבורית המוענקת באופן כמעט אוטומטי ליצירות שעוסקות בערכים פמיניסטיים ובקידום זכויות מיעוטים.

מעניין שדווקא המציאות מוכיחה אחרת. החברה הכורדית שחיה בתורכיה, בסוריה ובעיראק היא אחת המורכבות והמרתקות במזרח התיכון. לאחר שהאביב הערבי הוביל לקריסת מספר מדינות שחלקן נחשבו ל"מודרניות" לתוך משטר מוסלמי חשוך או מלחמת אזרחים עקובה מדם, מעניין לראות כיצד המיעוט הכורדי הפך לכלי חשוב מאין כמותו במאבק בדאעש, ולמופת לארגון ולסדר חברתיים. מעניין עוד יותר שהנשים נחשבות ללוחמות שוות ערך במאבק הכורדי, ובמקרים רבים אף מובילות אותו. לא מדובר בכת של מקוננות שתומכות בלוחמים האמיצים כשהם יוצאים לקרב. במעשיהן, הלוחמות הכורדיות מעידות שלפמיניזם צורות רבות.

מגדל שן

אלא שב"כבוד", אותן נשים כורדיות מתוארות בצורה מיזוגנית, שספק אם היא משקפת את המציאות שבה הן חיות. שאפאק, בת 44, ילידת צרפת, לא משכנעת כי היא באמת מאמינה בכך. ממגדל השן הספרותי שלה היא מתפייטת על החיים הרומנטיים של הכורדים התורכים הפשוטים, ובעצם מוקיעה אותם ואת הנשים שבקרבן כעדת דינוזאורים שזמנה עבר מן העולם. אם שנאת הנשים חבויה בין השיטין, הרי שצידה השני, שנאת הגברים, גלויה לאורך כל הסיפור.

החברות המסורתיות מורכבות הן מגברים והן מנשים. כשם שבאמונותיהן של נשים מסורתיות רבות יש מן הטפל, יש גם יופי וקסם רב בחייהם של גברים מסורתיים. נשים וגברים כאחד, מהגרים וכאלו שבאו במגע עם האינטרנט ועם העולם המודרני, נאלצים למצוא את דרכם ולשלב בין העולם הדתי שממנו צמחו לבין החברה החילונית והחדשה שאליה הם כמהים. ניתן להציג זאת באופן תלת ממדי, וניתן גם לקדם דמוניזציה של המין הגברי. הבחירה של שאפאק ברורה.

לא כל ספר צריך להיות יצירת מופת מעמיקה. כשקורא נוטל לידיו עותק של המותחן החדש של הרלן קובן הוא לא מצפה למצוא בו דיון קיומי נוקב בשאלת הניכור שחש הסובייקט בעולם הפוסט מודרני. אבל אותם ספרים שמתיימרים לדבר על נושאים "חשובים", ראוי שיעשו זאת בצורה מקיפה ומלאה. "כבוד" אינו ספר כזה, והעולם שהוא מתאר רק מפסיד מכך שנכתב. למרות זאת, מי שיבחר לקרוא אותו כמותחן שמנותק מכל הקשר ריאליסטי, ולא יחפש, כמו כותב שורות אלו, את המסר החבוי בין השיטין, יוכל ליהנות מכתיבתה הקולחת של שאפאק ומהעלילה מלאת התפניות שרקמה.

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, כ' אלול, 4.9.2015