סקירת כתבי עת מן העולם

זן נכחד

הכלכלה שהפכה לגלובלית, השחיקה התרבותית והתפיסות הפוליטיות שהביאו לקריסה בקלפיות. השמאל האירופי עורך חשבון נפש

רשימתו של אלן ג'ונסון ברבעון World Affairs מוקדשת להתרסקותו של השמאל הסוציאל–דמוקרטי באירופה. מה שמפתיע ומתסכל בו–זמנית את חברי התנועה הוא העובדה שהשמאל התרסק בדיוק כשהיו צריכים אותו, במשבר הכלכלי של 2008, המשבר הגדול ביותר מאז תקופת השפל של שנות העשרים. הממשלות לא נתנו לבנקים הגדולים לקרוס, הזרימו אליהם תקציבי ענק והאזרח הפשוט סובל. הביטחון במקום העבודה הידרדר ותרומות מזון הפכו לחזון נפרץ.

עד שנות השבעים, השמאל הסוציאל–דמוקרטי הצליח במה שהיה נראה כמשימה בלתי אפשרית: לשלב בצורה הרמונית קפיטליזם, דמוקרטיה ויציבות חברתית. אך בשנות השמונים הוא נאלץ להודות שאין תחלופה אמיתית לתפיסות הניאו–ליברליות, להפרטה ולצמצום כוחם של האיגודים המקצועיים. השמאל הציע, לכל היותר, גרסה מעט רכה יותר של אותו ניאו–ליברליזם. התברר גם שהשמאל בעצמו שמח כש"נדבק בידו מאומה מן החרם", כפי שקרה בצרפת למשל, שם התברר ששר האוצר הסוציאליסטי ג'רום קהוזק, מנתח פלסטי במקצועו, מחזיק בין שש מאות אלף לחמישה עשר מיליון יורו בחשבונות חסויים בשווייץ ובסינגפור. התוצאה הייתה שכשהמשבר הגדול פרץ, הציבור חשב שהסוציאל–דמוקרטים אחראים לו בדיוק כמו הימין. ואכן, ביוון, מפלגת השמאל צנחה לגבול התחתון של אחוז החסימה.

הסוציאל דמוקרטים אחראים למשבר בדיוק כמו הימין, ג'רום קהוזק
צילום: אי. פי.אי

בנוסף, תהליכי גלובליזציה של הכלכלה פגעו מאוד ביכולת של הפועלים להתארגן, מה שפגע אנושות באיגודים המקצועיים שהיוו מאז ומתמיד בסיס הבוחרים החשוב ביותר של הסוציאל–דמוקרטים. ההון הפך לעולמי, נייד וגמיש, והעובדים לחסרי ארגון, תעסוקה קבועה ומשרות מלאות.

בתחום החברתי–תרבותי, ניתן לראות באירופה שחיקה גדולה של מה שהיה נחשב פעם ל"מעלות הטובות" של מעמד הביניים העולמי – ריסון עצמי, אחריות אישית ודחיית סיפוקים. כתוצאה מכך, רבים שוקעים בצרכנות בלתי מרוסנת, בהלוואות ובמשיכות יתר, וגם סובלים מעודף השמנה, מהפרעות נפשיות, מדיכאון ומשימוש בסמים.

גם ברמה האינטלקטואלית, השמאל אימץ את תפיסות הימין והמפלגות הפוליטיות שלו הפכו ממפלגות מייצגות למפלגות שולטות, השואפות להנחיל את התורה שלהן לכל העולם. לכן, רבים מן הבוחרים נהרו למקומות הזדהותם הטבעית וכתוצאה מכך, בבחירות בבריטניה השנה, השמאל קיבל רק 30% מהקולות, כשדווקא המפלגה הלאומית הסקוטית הייתה זו שנגסה בקולות שלו.

בסיטואציה הזו, הסוציאל–דמוקרטים בוחרים בשני כיוונים: או תנועות מחאה חברתית חסרות ארגון פוליטי כמו "כיבוש וול סטריט", או מפלגות של שמאל רדיקלי שמתרחקות מהמיינסטרים הסוציאל–דמוקרטי ומתחברות עם קומוניסטים שהיו שנואי נפשם בעבר הלא רחוק – כפי שקורה באיטליה, בפורטוגל, בדנמרק, בגרמניה וכמובן ביוון. ואולם, גורלן של מפלגות אלו לא שפר עליהן, ורובן נמחקו מהמפה, או ניסו להשתלב ללא הצלחה בקואליציות הקיימות. בין הגורמים לכישלונן, מונה ג'ונסון חוסר בשלות פוליטית, פלגנות בין תנועות קטנות וקיקיוניות וגם הידרדרות בתפיסות הרעיוניות, שגורמת להן להפוך מתנועות שמאל סוציאל–דמוקרטיות עם חזון גלובלי לבנות ברית לכל מי שנתפס בעיניהן כמתנגד לעולם הרע של הקפיטליזם המערבי.

נראה אם כן כי לסוציאל–דמוקרטיה העולמית אין הרבה סיבות לאופטימיות. אף על פי כן, המחבר מקווה שאם השמאל יגבש חזון חדש של חיזוק מעמד הפועלים והאיגודים המקצועיים, תפיסה אקולוגית מקיפה ליצירת סביבה עירונית ידידותית יותר ומערכת חלוקת עושר שוויונית יותר, הוא יוכל לשוב ולהיות פעיל מרכזי בשיח הציבורי. בסך הכול, מזכיר ג'ונסון, גם הימין הניאו–שמרני היה פעם נחלת מיעוט של כמה אינטלקטואלים זניחים.

—-

אנדרטה מזדקנת בלב אריזונה

האדריכל האיטלקי פאולו סולרי חלם להקים עיר שתהיה ידידותית לסביבה ותשתלב בה. שנתיים עברו מאז פטירתו, והעולם עדיין מנסה להבין כיצד עושים זאת

רשימתו של רוס אנדרסן במגזין המקוון Aeon מתארת פרויקט חיים ייחודי של איש ייחודי – האדריכל האיטלקי פאולו סולרי. סולרי היה תלמיד מצטיין לאדריכלות באוניברסיטת טורינו, התגורר שנה וחצי באריזונה, שם למד אדריכלות אצל פרנק לויד רייט, ושב למולדתו ב–1950, עם חזון ייחודי בתחום של תכנון ערים. גורדי השחקים של מנהטן פגעו בחוש האסתטי שלו והוא החליט לפתח תפיסה ארכיטקטונית ייחודית, שתשלב תפיסה רחבה של איכות הסביבה ותהפוך את הערים לישויות "נושמות".

"ארכיטקטורה היא צורה פיזית של אקולוגיה אנושית, תצורת חומר שמאפשרת שילוב אנרגטי ורצוני מיטבי", כותב סולרי ב"ארכו–לוגיה: עיר בדמותו של אדם" – ספר שבו הוא פורש את עיקרי משנתו. "ארכו–לוגיה" היא שילוב מילולי של ארכיטקטורה ואקולוגיה, והיא קוראת להקמת ערים ידידותיות לסביבה שלא מעמיסות על הכוכב שלנו, הדחוס גם כך עד אפס מקום. סולרי החל ליישם את החזון שלו, כשבשנת 1970 עבד על פרויקט לבניית עיר סביבתית באמצע מדבר אריזונה – "אקרוסנטי". החזון היה ליצור מעין קמפוס ענק עם גגות פתוחים, שחי מאנרגיה סולרית ושאמור להביא את מרב החום בחורף ואת מרב הצל בקיץ. הכוונה הייתה לאכלס במקום כ–5,000 איש. כיום, 45 שנה אחרי, מתגוררים שם בסביבות 80 איש, רובם היפים מזדקנים ומעריצים של סולרי.

האם‭ ‬למפעל‭ ‬חייו‭ ‬יהיה‭ ‬המשך‭? ‬פאולו‭ ‬סולרי‭ ‬באקרוסנטי
צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס

גם ניסיונות אחרים להוציא את חזון הארכו–לוגיה לפועל נחלו כישלונות לעת עתה. ב–2004, למשל, ביקשה עיריית טוקיו להקים פירמידה ענקית מזכוכית שתרחף מעל מפרץ טוקיו ותסייע לפתור את מצוקת הדיור בעיר הדחוסה. התברר שלשם יישום הפרויקט נדרשת זכוכית שעדיין לא יודעים לייצר אותה והפיתוח בעיצומו. ברוסיה הייתה כוונה להקים "עיר קריסטלים" בפרברי מוסקבה שתאכלס בתוכה כשלושים אלף תושבים, אך גם שם הפרויקט נתקע כתוצאה ממשבר כלכלי (בין היתר בגלל ההוצאות על המשחקים האולימפיים של 2014) וכנראה לא יושלם לעולם.

הפרויקט המבטיח ביותר עד עתה בעניין זה הוא בנסיכות אבו–דאבי. הכוונה שם היא ליצור מרחב ייחודי שישמש למחקר ופיתוח עבור חברות גדולות. הבנייה התחילה ב–2008 וגם היא נבלמה עקב המשבר הכלכלי העולמי. כרגע הכוונה היא להשלים את הפרויקט בין השנים 2020–2025.

בכל מקרה, השאלה העקרונית סביב פרויקט הארכולוגיה היא אחת: האם "עיר מתוכננת" היא פרויקט שיכול בכלל להצליח, או שהיא לעולם תישאר דוגמת העיר מגניטוגורסק שבברית המועצות או ערי הרפאים בסין העכשווית – מפלצת אורבנית שגדלה פרא ולא מסוגלת לאכלס בני אדם אמיתיים. לעת עתה נראה שהקפיטליזם הגלובלי הוא הרבה יותר גמיש ויצירתי ומסוגל להתמודד עם הצרכים המגוונים של אוכלוסיות הערים הקיימות.

הקשיים בפרויקט הארכולוגיה מעידים על עוד משהו: לא ניתן לבנות פרויקטים גדולים על דמות נערצת אחת, גם אם מדובר בדמותו של אדריכל דגול דוגמת סולרי. לאחר שסולרי הלך לעולמו לפני שנתיים, לא נשאר מי שירים את הדגל של תכנון ערים סביבתי. האם למפעל חייו יהיה המשך – או שכל מה שיישאר ממנו הוא עיר רפאים באמצע מדבר אריזונה עם כמה היפים מזדקנים?

———–

לפייס את הרודן

הכלכלה הרוסית קורסת, ופוטין מנצל את המצב כדי לרכוב על גלי השנאה כלפי המערב ולהשתלט על אוקראינה

המערב ממשיך לעקוב בדאגה אחר התפתחות העניינים באוקראינה ורבים שואלים מה עומד לקרות שם בהמשך. כדי להבין זאת, לאון ארון, ברשימתו ב–American Interest, לוקח אותנו לסיור ברוסיה של השנים האחרונות. מדובר במדינה ענקית שהכלכלה שלה מבוססת בעיקר על ייצוא מקורות האנרגיה שלה. הנשיא הבטיח שכך יהיה גם בשנים הקרובות, וזה מה שיהפוך את רוסיה ל"מעצמת–על אנרגטית".

הבעיה היא ששני משברים כלכליים קשים – האחד ב–2008 והאחר בשנה שחלפה – דרדרו את הכלכלה הרוסית, ורבים איבדו את כספם. כיצד מסיחים את הדעת מכך? באמצעות גילוי האויב המשותף, שהוא – איך לא – המערב שמתנכל לרוסיה ולא רוצה לראות אותה מעצמה עולמית.

נחוש‭ ‬לא‭ ‬לוותר‭. ‬הציור‭ "‬פני‭ ‬המלחמה‭" ‬מאת‭ ‬הציירת‭ ‬האוקראינית‭ ‬דריה‭ ‬מרצ‭'‬נקו‭, ‬קייב‭ ‬2015
צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬אי

בשנים האחרונות, הרטוריקה הלאומנית האנטי מערבית גואה ברוסיה כמו גם בנאומיו של פוטין. מקורביו, דובריו ואנשי פמלייתו נוטים יותר ויותר להציג אותו בתור מנהיג דגול שמציל את העם הרוסי מהמשבר וגם בתור האדם היחיד שמסוגל לייצר הרתעה אצל מבקשי רעתה של רוסיה. הנה כי כן, ביום שבו תושבי חצי האי קרים הכריעו בהצבעה (מזויפת לדעת רבים) להצטרף לרוסיה, אחת התוכניות החשובות בפריים טיים דיברה על כך במושגים הדומים לניצחונה של ברית המועצות במלחמת העולם השנייה, לא פחות. במקביל, הצנזורה על כלי התקשורת נעשית הדוקה יותר, תפקידה של הכנסייה הפרבוסלבית הופך למרכזי יותר, וגוברת הרטוריקה על "ציוויליזציה רוסית ייחודית" ועל יתרון הערכים הרוסיים על אלו האירופיים והמערביים.

בכל הנוגע לאוקראינה, נראה שפוטין נחוש לא לוותר. הניצחון מבחינתו לא מחייב השתלבות מחודשת של אוקראינה בתוך רוסיה, אלא פיצול זוחל של המדינה על ידי הקמה של מדינה עצמאית בדרום מזרח המדינה וממשלת מריונטות פרו–רוסית בקייב. כנגד זה, המערב לא יכול להרשות לעצמו להתנהל בפייסנות, כיוון שהוא רוצה בשקט תעשייתי בעוד פוטין מעוניין בניצחון. על החברות המערביות לנקוט צעדים שיגרמו לרוסיה לחוש שהיא משלמת מחיר מורגש על מדיניותה, כמו שלילת אשראי לחברות הרוסיות המובילות.

ומה בהמשך? עלייה דרמטית בכלכלה הרוסית לא צפויה להתרחש, ולכן פוטין ימשיך ככל הנראה לרכוב על גל הלאומנות הפטריוטית הגואה, מה גם שהישרדותו הפוליטית האישית תלויה בכך. הניסיון המערבי התורן לפייס את הרודן עלול לעורר את התיאבון שלו. לתשומת לבם של אלו המתלבטים לגבי משמעות ההסכם עם איראן.

——

זמר שלא מטעם

מסתבר ששיריו של הזמר ולדימיר ויסוצקי, שכתב על האבסורד בחברה הסובייטית, עדיין פופולריים ברוסיה. האם משמעות הדבר היא שלא הרבה השתנה מאז?

בחודש יולי האחרון מלאו 35 שנה למותו של האיש הפופולרי ביותר ברוסיה אחרי יורי גגרין – הזמר ולדימיר ויסוצקי. לויסוצקי מוקדשת רשימתו של מבקר המוזיקה אלכסנדר ארכנגלסקי במגזין השבועי "אוגוניוק".

ובכן, בחייו הקצרים חיבר ויסוצקי כ–600 שירים (בנוסף להיותו שחקן תיאטרון וקולנוע), אשר הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות הרוסית–סובייטית. כשם שהיה ניתן לשחזר את רוסיה הצארית לפי הסיפורים של צ'כוב, כך אם מישהו היה רוצה לשחזר את ברית המועצות של שנות השבעים והשמונים הוא היה יכול לעשות זאת לפי שיריו של ויסוצקי. גם אנשים צעירים שנולדו לאחר פירוקה של ברית המועצות מכירים רבים משיריו – וזו עובדה לא מובנת מאליה, בהתחשב בכך ששיריו לא הפכו חלק מעולם הבידור הרוסי העכשווי. את רוב השירים ששר ביצע ויסוצקי עם גיטרת סולו וקול צרוד וזועק. ניסיון לעבד אותם באמצעים אלקטרוניים או לשדר אותם בביצוע של זמרים אחרים בתחנות רדיו רוסיות עכשוויות נחל על פי רוב כישלון חרוץ.

גיטרת‭ ‬סולו‭ ‬
וקול‭ ‬צרוד‭ ‬וזועק‭. ‬ולדימיר‭ ‬ויסוצקי‭. ‬
צילום‭: ‬איגור‭ ‬פלמין

לפני שנתיים עלתה יוזמה לקרוא על שמו רחוב מרכזי במוסקבה, אך זו נגנזה. לאחר מכן עלתה ההצעה לקרוא על שמו דרך צדדית קטנה, אך גם יוזמה זו נכשלה. נראה כי משהו בשיריו דוחה בעקביות איזושהי "הכרה ממסדית". מבחינה זו, יצירתו של ויסוצקי מעניינת. מצד אחד הוא מעולם לא היה "יוצר אנטי ממסדי" באופן רשמי. הוא לא חיבר שירי מחאה שבהם הוא לעג לברז'נייב או מחה כנגד הפלישה לצ'כוסלובקיה, למשל. שיריו נהגו לעשות את אחד משני הדברים – או להראות את האבסורד שבחוויה הסובייטית המאוחרת (כמו בשיר "מכתב מבית משוגעים") או להראות את האינדיבידואל הפרטי שבורח מחיי האבסורד לבדידות.

אכן, ויסוצקי היה בודד. הוא בחר שלא להצטרף למקהלת ה"אמנים מטעם" ובמקום זאת להיות אדם הגון באופן אישי. לדעתו, נכון שכולם מלשינים על חבריהם לקג"ב, אבל ליחיד אסור לעשות זאת.

זהו תפקיד חשוב מאוד לאמן בחברה הסובייטית. שכן, מסביר הכותב, פרטים בחברה זו איבדו במידה רבה את היכולת להבחין בין טוב לרע. יכולת זו מטושטשת אצל רבים גם ברוסיה העכשווית, ומכאן הפופולריות של ויסוצקי בימינו. רבים רוצים לשאול אותו איך לחיות בעולם מבולבל. תשובתו של ויסוצקי היא – בחירה מוסרית של הפרט: לא לעשות טוב, אלא לסור מרע. לא להיות זה שמוציא להורג.

אולי בגלל זה אחד השירים היותר פופולריים שלו הוא שיר שכל השורות בו מתחילות מהמילים "איני אוהב". ויסוצקי שר פחות על דברים שהוא אהב, והתמקד במה שלדעתו הפך את החיים לבלתי אפשריים. אולי הפופולריות הרבה שלו ברוסיה מוכיחה שהחיים שם הם עדיין כאלה?

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, כ' אלול, 4.9.2015