פתיחת פרשת ביכורים, המהדהדת את פרשת מינוי המלך, מלמדת שהתורה איננה שוללת עוצמה ועושר אנושיים אלא מבקשת דרכם לזכור את ה'

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ–לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה…

נוסח הפתיחה של פרשת הביכורים משותף לפרשייה נוספת בתורה. גם הכותרת של פרשת המלך באה באותן מילים: "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ–לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי".

מה המשותף לשתי הפרשיות? דומה כי הן מציבות בפנינו את שני הסיכונים הגדולים שיצוצו עם התמקמות ישראל בארץ. לאחר הכיבוש וההתנחלות מגיע שלב ההתבססות (תָבוֹא; וִירִשְׁתָּהּ; וְיָשַׁבְתָּ). בשלב הזה, שאלות של ביטחון ויציבות מדינית, בסיס כלכלי ואופק של רווחה, ממלאות את סדר היום הציבורי. בקשת המלך משקפת את הרצון להביא ליציבות שלטונית, למזער את האנרכיה, למצוא עוגנים לביטחון במעשיהם של בני אדם ("וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ"). אולם הביטחון באדם ובכוחו מעורר ביקורת מקראית נוקבת: "חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם… כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא". כך גם בקשת המלך מוליכה למסקנה: "לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם".

גם השאלה הכלכלית מהווה אתגר נכבד. הישגים כלכליים עלולים להוות חיץ בין ישראל ובין בוראו, בין העם לבין עומק ערכיו. בדרך זו מתאר ספר דברים, מראשו ועד סופו, את האיום: "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם… שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטּשׁ אֱ–לוֹהַּ עָשָׂהוּ".

 מה אמורה להיות התגובה המקראית לבקשת הביטחון והיציבות התלויים בידי אדם? לכאורה, בתורה התשובה ברורה. פרשת העיר והמגדל (= מגדל בבל, בראשית יא) מלמדת שכאשר בני האדם מתאגדים כדי לייצר לעצמם מרכז שיספק תחושת עוצמה וביטחון (עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ) – יד ה' הגדולה תגביל את גובהו של המגדל ותמנע מן החברה האנושית להגיע אל ההישג המבוקש. התבססותו של המין האנושי תעצים את הביטחון המדומה, תרבה רהב ותרחיק אותו מן הבורא: "וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת". התעצמות האדם לא מניחה ברֵרה אלא להתערבות מגבילה בוללת ומבלבלת, מפרידה את הדבקים וממעטת את כוחם: "אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ: וַיָּפֶץ… אֹתָם מִשָּׁם… וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר".

ספר משלי מלמד כי גם סכנת העושר מעצימה את תדמיתו העצמית של האדם ומוליכה אותו לאבדון רוחני. ממילא העושר הוא אתגר, שלא ניתן לעמוד בו ויש למונעו מן האדם: "וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי, הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי, פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי ה'?"…

איור: מנחם הלברשטט

מנגנונים מונעי נפילה

האם זהו המענה היחידי האפשרי? האם זו המלצתה הבלעדית של התורה? העוקב אחרי פרשיות ספר בראשית יוכל לשים לב לאידיאולוגיה אחרת המתפתחת ומתעצמת בימי יעקב ויוסף בנו. האדם לא אמור להיות מוגבל בבקשו הישגים כלכליים ועוצמה, אין מניעה שיתעשר. יש אפשרות ממשית כי הישגים אלו לא יפרו את עומק אמונתו ונאמנותו לריבון כל העולמים. על האדם לעמול וליטול אחריות על גורלו האישי – ליזום, לפעול ולעשות ועם זאת להאמין באמונה שלמה כי שפע הטובה מקורו בבורא. סוד זה מגלה התורה בפרשת המלך ובפרשת הביכורים.

אין התורה שוללת את שלטונו של המלך. היא מעניקה לו עוצמה ומצווה על העם להישמע לכל ציווייו: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ". אולם היא מדגישה את מקור סמכותו: "מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ–לֹהֶיךָ", וכל ימיו הוא מצווה על לימוד "מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת… וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה'  לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת…"

כך מגלה התורה גם בפרשת הביכורים. ראשית, ניתן לב כי פרשיות רבות מורות כי ההצלחה החומרית אינה איום אלא שבח ואף תכלית ראויה. לא רק אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, מצוינים בעושרם המופלג, אלא שאין המקרא מתבייש כלל בשפע הטובה הגשמית, כפי שחזון אחרית הימים מוכיח: "וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד". גפן ותאנה נאמרו כאן, בית ה' ותלמוד תורה לא נאמר. ולא נח הכתוב עד שתיאר את פסגת הטובה באלו המילים: "יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב אֹכְלִים וְשֹׁתִים וּשְׂמֵחִים", תיאור שעלול להתמיה את הקורא החושש מפני עזיבת ה' –  הלא עם השלווה הגשמית תקטן הנשמה, ירד הרוח וישקע – השאיפה לאידיאלים נישאים וקדושים תחדל.

מתברר שמחשבת התורה שונה. היא איננה מעוניינת באנרכיה כדי להנציח את שלטון הא–ל. היא לא דורשת עוני או חיים על גבול המחסור כדי להדגיש את התלות. היא צופה ומצפה לחיי שפע מסודרים מדינית וכלכלית. אלא שהיא משרטטת מנגנונים שימעטו את סכנת הנפילה.

הפרי החדש יינטל ויובא לבית ה'. על מצעו תשוחזר ההיסטוריה הישראלית וזיקתה לאמונה – לדבר הא–ל המושיע והמצווה. מקרא הביכורים יסדר את מערכת הערכים הנכונה, יטמיע בלב החקלאי הישראלי את אופק חיי העם, ימקם את הפרי החדש שלו על הרצף של ייסורי השעבוד במצרים, נס הפדיון ממנה – האותות והמופתים ומימוש ההבטחה לנחול את הארץ הטובה – "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי".

ועם זאת, התורה אינה שוכחת את שפע הטובה. אפשר כי עוצמה גשמית והנאה חומרית ימלאו את הנפש בשמחה. לא תהא זו שמחה פורקת עול, שוכחת ערכים המרוכזת רק בעצמה. האמונה והמוסר וכל ערכי החברה והעם יעוטרו בשמחת הטוב, יחיו איתה בהרמוניה, עד שיהיו לאחד עמה: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱ–לֹוהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ".

הרב עמית קולא הוא רב הקיבוץ עלומים וראש בית המדרש ההלכתי של בית הלל

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, כ' אלול, 4.9.2015