אלימות מאופרת ומוארת | חיותה דויטש

סדרת דרמה על תוכנית ריאליטי מנכיחה את האנוכיות, הניצול והזוועה שלהם שותפים המעורבים, 
כולל הצופים ומוחאי הכפיים לגלדיאטורים. כשאין אלוהים עובדים אלילים

"תוכניות ריאליטי": הטהרנים והשקרנים מכנים אותן "תוכניות מציאות". הטהרנים בגלל העברית, השקרנים בגלל השקר: אין בין תוכניות אלה למציאות ולא כלום. המילה העברית מציאות, בשורשה (מצ"א) קשורה ל"מציאה", שהיא דבר מפתיע ומשמח, או ל"הימצאות", הקשורה ל"נוכחות". והנה, בתוכניות הריאליטי שום דבר אינו משמח או נוכח. להפך. הכול הולך לאיבוד. הכול בלוף, הכול בהסתרה. ומעבר להסתרה שבתוך ההסתרה, לאיפור שבתוך האיפור, לא נמצא דבר, בוודאי שלא את השם יתברך.

"אָנ–רִיל" (לא מציאותי/ לא אמיתי) הוא שמה של סדרת דרמה אמריקנית חדשה שמספרת על חבורת מפיקים ומשתתפים בתוכנית ריאליטי בנוסח "הרווק", שבה מתחרות עשרים נשים על לבו של בחור יפה מראה וטוב שרירים אחד. שם התוכנית Ever lasting ובעברית "לנֶצח". כמו ב"אוהב אותך לנצח", רק בלי השורש אה"ב.

אונס, סמים ומניפולציות המפעילות כוח בלתי סביר על חלשים הם ממאפייני עולם ההפקה הטלוויזיוני של תוכניות הריאליטי המתואר ב"אנריל". סדום ועמורה. לו היו אלה שודדים חמושים בתת–מקלע היורים בקרבנותיהם החפים מפשע, הייתה החברה מצקצקת מולם בזעזוע. בחסות איפור ותאורה הולמת מאבדת האלימות את עוקצה הבלתי מוסרי. העובדה שהנשק הוא פסיכולוגי, ואין שום רעול פנים ברקע, לא הופכת את המעשים להרסניים ולאלימים פחות, למעט העובדה שהקרבנות, בתמימות ובטיפשות, הסכימו להשתתף בניסוי, למכור את בכורתם – עצמאותם וכבודם – תמורת נזיד עדשים של כסף ותהילת רגע. אנריל, אפרופו ריאליטי, מבוססת ברובה על דברים שקרו באמת ליוצרת הסדרה, שבעברה הייתה מפיקת תוכנית ריאליטי.

 אין‭ ‬להם‭ ‬אלוהים‭. ‬מתוך‭ "‬אָנ–רִיל‭"‬ צילום‭: ‬באדיבות‭ ‬יס


אין‭ ‬להם‭ ‬אלוהים‭. ‬מתוך‭ "‬אָנ–רִיל‭"‬
צילום‭: ‬באדיבות‭ ‬יס

עיניים עצומות לרווחה

רק אם עוצמים עיניים

ומביטים עמוק, בפנים

אפשר

לפעמים

לראות את אלוהים

השורות הללו לקוחות מספר הילדים החדש של אמונה אלון, "רק בעיניים עצומות רואים אותו". ספר ילדים נפלא על אלוהים שאי אפשר לראות, אבל הוא נוכח, וטוב שלא רואים אותו. אחרת איך יוכל להיות בכל מקום? אלוהים, לפי ספרה של אמונה אלון, "נמצא בכל זמן, מקום. הוא רואה אותנו גם בחושך, ואפילו כשאנחנו מתחבאים". הספר אינו מתאר עולם מתקתק שבו, בשל נוכחות אלוהים, הכול  טוב. גם כשקורים דברים רעים, כשמישהו מת, אלוהים שם, דומע איתו.

ב"אנריל" – אם עוצמים עיניים או פותחים, גם במיקרוסקופ או בקרני רנטגן – אי אפשר לזהות אפילו בדל של נוכחות אלוהית. והרי אלוהים (ככוח עליון, כמצפון, כחסד) נוכח גם בסדרות זוועה כאלטרנטיבה ראויה, בלב הגיבור הנופל מוסרית, או לפחות בלבו של הצופה המזועזע. אלוהים יוצר את הדרמה, אחרת משעמם. סתם אוסף של טינופת–אדם משחקים לפנינו.

הביטוי "אין לו אלוהים", שכה ראוי לאומרו על כל אחד מגיבורי הסדרה, הוא ביטוי שמתאר מי שלא נותן לדבר לעצור אותו. לא לשאלות מוסר, מצפון, אמת, יושר והגינות. אין להם אלוהים היא דרך מצוינת לתאר את כל משתתפי "אבר לסטינג" הבדיונית, מגדול המפיקים ועד אחרון התאורנים. כולם עסוקים בעצמם. בכמה כסף, כבוד, נקמה או הנאת חושים מינית הם יפיקו מהצעד הבא שלהם, ממילוי הוראות הממונים, מסירוב למלא אותן.

מתברר שאלוהים, למרבה הצער, לא ממש מוזמן להתארח בסדרת הריאליטי המדוברת. האם הוא נוכח בסדרת הדרמה שעליה? בהתחלה נדמה שכן. אלוהים הוא האנטגוניסט המושלם מול כל הפרוטגוניסטים תאבי הכוח, הבצע והטלוויזיה. עד שברגע מסוים, לא מוגדר, הוא פשוט נעלם לגמרי ומותיר את המגרש לחבורת זומבים, מתים–חיים שהצופה – או לפחות אני – מאבד בהם כל עניין.

לפי אריסטו, ספק אם הייתה פה אי פעם דרמה אמיתית. שכן אחד המאפיינים לטרגדיה גרועה, הוא טוען (ב"פואטיקה"), הוא גיבור החווה אוסף של קטסטרופות, מעין סיפור "נפילתו ונפילתו של…". אני מבקשת להרחיב את ההגדרה של אריסטו גם על קטסטרופות מצפוניות. "אנשים רעים, טלוויזיה טובה", כך אומר המוטו של "אבר לסטינג". הרשו לי להתנגד ולומר: אנשים רעים, טלוויזיה רעה. נקודה. מאותם חומרים ממש רקח ארון סורקין סדרה מופלאה. ב"חדר החדשות" שלו מצויים חומרי גלם דומים: רצון לרייטינג, להשפעה, לכסף ולכוח, רצון לעשות "טלוויזיה טובה". אבל חומר גלם נדיר אחד יש אצלו, ואין לאנשי "אנריל" – מצפון, המכונה לעתים גם אלוהים.

כך יש לעזוב את סדום

אני צופה ברייצ'ל, גיבורת "אנריל", מבזבזת את חייה המוקרבים על מזבח תוכניות הריאליטי, ונזכרת בספר ישן המשתמש בהמשגה מסורתית–דתית כדי להגדיר ולנסח את התביעות הרוחניות והמוסריות שאדם בן זמננו עומד בפניהן. לפני שלוש עשרה שנים פרסם הפסיכולוג יאיר כספי את ספרו "לדרוש אלוהים", שבו הוא מדבר על "עבודת אלילים" ו"עבודת ה'" כשמות קוד למעשים נכונים ומעשים שאינם נכונים. "ניפוץ אלילים", הוא מסביר, "היה המומחיות העיקרית של היהודים. כישרון מיוחד שקיבלו לזהות את עבודות הכזב השונות של בני האדם. לראות חיים שלמים מבוזבזים לשווא". "מי הם אלילי חייך", שואל כספי את הקורא שלו. "מה אתה מקריב לאליליך למען הצלחתך?"

בפרק נהדר שנקרא "איך עוזבים את סדום" (עמ' 220) הוא מסביר שכדי להיפרד מעבודת האלילים צריך לחשוף אותה, לגלות את כזבה, ולהכיר במחירה הנורא – החיים המבוזבזים. בואי, תקראי את זה, מתחשק לצופה הנבוך לומר לרייצ'ל גיבורת "אנריל", הנכנעת לכוחות ההרס והשליטה. "אינך נדרש להיפרד מן השמש, הכוכבים, הכסף, האהבה", כותב כספי, "אתה נדרש לשנות את מעמדם אצלך…".

אבל רייצ'ל אינה מסוגלת לשים את חומרי חייה בפרופורציה הנכונה. היא מיואשת מדי, מושפלת מדי. היא הולכת למקום המהיר שבו היא מקבלת תמיכה לאגו השבור שלה ובו מתעוותים חוכמתה וכישרונותיה אל מול עולם של מניפולציות זולות, הפעלת כוח על אנשים חלשים ממנה, כדי לקבל בסופו של יום מחמאה מהבוסית, מודל החיקוי הגרוטסקי שלה, שמצפונה מת שנים רבות קודם לכן. כל ניסיונותיה של רייצ'ל לעזוב, לתקן, להיוולד מחדש, נכשלים.

אלילך לעולם לא ירשה לך לעזוב אותו, כי אתה יסוד כוחו […] גם התנצלות לא תהיה על מה שעבדת לשווא. לא יהיו פיצויים על מה שהשקעת. לא תקבל שום דבר חזרהאל תנקום. אין במי. הניסיון לגמור חשבון משאיר אותך בסמכותה של הרשות שממנה אתה מבקש לצאת. אלו הם כבלים אחרונים שצריך לנתק. זהו חטא "לזרוק אבן למרקוליס" (משנה סנהדרין ז, ו)… גם אל תמתין שמישהו נוסף ייצא עימך. רק אמונה אחת אפשר להציל היום. את זו שלך. לֵך, לֵך לךָ. לך כבר. כך יש לעזוב את סדום: ללכת, ולא להסתכל לאחור (שם, עמ' 221).

כשאחת המתמודדות מגלה שלא סיפרו לה על מצבו הקשה של אביה כדי לא לפגוע בהפקה, היא משתוללת מזעם. ההפקה מנצלת את תמונות ההשתוללות כדי להפוך אותה ל"מעניינת" וקצת מטורפת. מתמודדת אחרת נוטלת כדורים לייצובה הנפשי. זה לא מונע מאחת המפיקות להחליף את הגלולות שלה בגלולות–דמה כדי להפיק ממנה יותר "אקשן". התוצאה היא הרת אסון. המעשה הגלדיאטורי שנעשה בחסות תרבותית, לצורך בידור המונים, הוא מעשה של שפיכות דמים ממש. החברה המאפשרת ומעודדת וצופה בכל אלה היא חברה שחורבנה הפנימי כתוב כבר על הקיר, ברזולוציה גבוהה וצבעונית להפליא.

—————–

UnREAL, שרה גרטרוד שפירו ומרטי נוקסון

ארה"ב 2015. יס VOD  ויס דרמה

רק בעינים עצומות רואים אותו

מחשבות על אלוהים

אמונה אלון

זמורה–ביתן, תשע"ה

לדרוש אלוהים, יאיר כספי

ידיעות ספרים, 2002

——————

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, כ' אלול, 4.9.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 בספטמבר 2015, ב-גיליון כי תבוא תשע"ה - 943, לפנאי ולפנים - חיותה דויטש ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: