הגיע הזמן לדבר על החופש | יערה ישורון

לוח החופשות במערכת החינוך איננו רלוונטי לחיים היום, כשההורים עובדים והילדים מסתובבים משועממים. הצעות מעשיות לשינוי החופשה הלא נגמרת ומחשבות על חינוך

לצערנו, השיח על אודות מערכת החינוך מתבצע בכוכב ייחודי, במנותק מהעולם הקיים. בתוך עולם זה, היחידים שמורשים לנהל שיח הם מורים ומנהלים, חברי צוות פדגוגיים במערכת החינוך. 
ההורים, שלפעמים הם עצמם עובדי מערכת החינוך, מתנהלים במרחב אחר לחלוטין. כל מילה שיאמרו על מערכת החינוך תיתפס כביקורת, השפלה, חוסר מקצועיות, חוסר ענייניות ופלישה למרחב האישי של חדר המורים.
בטקסט זה, וברוח הסובלנות וחוסר הסובלנות האופפים אותנו בימים אלו, אני מציעה התבוננות מכיוון אחר על החינוך בישראל. מציעה לשמוט את כלי ההתקפה וההגנה ההדדיים, ולהסתכל למציאות בעיניים, מציאות של משק אחד.

הגיע הזמן להסתכל על המושג הזה שנקרא "חינוך" מחדש. החינוך מתבצע ראשית כול על ידי המסגרת המשפחתית. על גבי המערכת המשפחתית מגיעה מערכת החינוך שבאופן מובנה היא המסגרת של הילדים בגיל צעיר ומעניקה להם את החינוך המותאם לכל גיל, עד שכשבוגר מגיע לשלהי מערכת החינוך הוא כבר אמור להיות מוכן, פחות או יותר, ללימוד מקצועי. מעבר לשתי המערכות הללו יש המערכות הבלתי פורמליות שעוסקות בחינוך מסוג אחר, בחברות וסוציולוגיה ובשעות שמכונות "פנאי". בישראל 2015, בואכה התשע"ו, עם סיום החופש הגדול, הגיע הזמן להסתכל על מבנה מערכת החינוך הפורמלית מחדש.

להתאים‭ ‬את‭ ‬מועד‭ ‬החופשות‭ ‬למבנה‭ ‬המשפחה‭ ‬היום‭. ‬מתוך‭ ‬הקליפ‭ "‬שיגיע‭ ‬ספטמבר‭" ‬של‭ ‬רביטל‭ ‬ויטלזון‭ ‬יעקבס

להתאים‭ ‬את‭ ‬מועד‭ ‬החופשות‭ ‬למבנה‭ ‬המשפחה‭ ‬היום‭. ‬מתוך‭ ‬הקליפ‭ "‬שיגיע‭ ‬ספטמבר‭" ‬של‭ ‬רביטל‭ ‬ויטלזון‭ ‬יעקבס

המקצועיות משתלטת

מערכת חינוך שלא מבצעת תהליך לימודי ומתקדם בעצמה, מערכת שאין לה שאיפות לחינוך אמיתי, חוטאת לעצם המושג "מערכת חינוך".

צריך לומר את המובן מאליו – רובם של האנשים במערכת הם אנשים נפלאים שעושים עבודת קודש קשה ומורכבת. הם נוגעים בנשמות של ילדים רכים ומתגברים ועוזרים להם למצוא את הדרך להיותם אנשים שלמים יותר. הם עובדים בתנאים נהדרים לפעמים ובלתי אפשריים לפעמים אחרות.

בשנים האחרונות מתחולל דיון על אודות חופשות מערכת החינוך. מאחר שהדיון מתבצע בעיקר בתקשורת, ועל אף ניסיונות מרובים ומאומצים הוא לא מתבצע בחדרי מערכת החינוך השונים, מה שמגיע לכותרות הוא הקצוות, המשפטים שעושים כותרות, אבל לא דיון העומק והמהות, כפי שאמור היה להתרחש כבר מזמן, ודאי על ידי האנשים העומדים בראש מערכת מסורבלת ומופלאה זו.

לאחרונה, כמו שקורה לכל שיח כמעט בכל תחום, המקצועיות משתלטת על חיינו ובשל כך יש לנו מחסור בראייה כללית ממעוף הציפור – בין אם מדובר ברפואה, בפסיכולוגיה או בחינוך. אנחנו כל כך מורגלים בהתמקצעות, ששכחנו איך זה לראות תמונה מלאה. תהליך דומה עובר על מערכת החינוך. רבים מהדיונים החינוכיים מתבצעים במנותק מההקשר הרחב שלהם. בהחלט נכון שמגוון השיקולים הפדגוגיים יתבצעו בהקשרים המקצועיים שלהם, אך נכון לא פחות להרים את המבט ולראות את התמונה הרחבה.

לוח החופשות במערכת החינוך נוסד לפני כמאה שנים והיה מתאים מאוד בתקופה ההיא. אולם התקופה השתנתה ללא הכר. פעמים רבות כשהגענו לבדוק עם גורמים מקצועיים במשרד מדוע אין אפשרות להזיז את החופשות באופן שיתאים יותר למבנה המשפחה כפי שהוא קיים, קיבלנו תגובות שאינן מאפיינות אנשי חינוך כי אם גורמים שמתמקדים בהיבט הארגוני–מקצועי בלבד.

צריך להבין – לוח החופשות אינו עניין של נוחות הורים אלא עמוק הרבה יותר מכך. מערכת החינוך מושתתת על כך שהיא מהווה גם מסגרת וגם מערכת חינוכית. אם כל ההורים יהיו בבית עם ילדיהם, לא יהיה מי שיעבוד במקצועות אחרים, לא יהיה מי שיעניק שירות בביטוח לאומי, ברפואה, במרכולים, בנגרות, באופנה. אם כך מערכת החינוך מאפשרת למעשה להורים, נרצה בכך או לא, לצאת לעבודה. העבודה בדרך כלל תובענית יותר משעות הלימוד של הילדים במערכת החינוך, וכך הגענו למצב שבו ילדים מסיימים את הלימודים בשעה 13:00 ומגיעים לבית ריק, מסיימים ללמוד עם הדלקת נר ראשון של חנוכה ונמצאים בבית ריק, מסיימים ללמוד שבוע וחצי לפני פסח ומגיעים לבית ריק, ואז גולת הכותרת: חודשיים שלמים של חופש לילדים, כשההורים שלהם בעבודה.

וחשוב להדגיש: הפער בין לוח החופשות של ההורים והילדים הוא קיומי כשהם קטנים ולא יכולים להישאר לבד בבית, וחינוכי מדרגה ראשונה כשהם כבר אחראים לעצמם ויכולים להישאר בבית ללא השגחת מבוגר.

לבד, בבית הריק

כל מי שהחינוך בראש מעייניו, אסור לו שיעשה שקר בנפשו ויתעלם מהילדים האלה, שבישראל 2015 ובשוק העבודה התובעני הקיים נאלצים להיות פעם אחר פעם בבית ריק, מול טלוויזיה או מחשב, וכמה שההורים מתאמצים ורוצים, אין כוח קוסמי בעולם שיאפשר להם להיות בבית בכל יום ובכל שעה כשהילדים בבית, ואין שום אפשרות לממן פעילות איכותית ומוגנת לילדים שמתפרסת על פני כל כך הרבה ימים ושעות.

אי אפשר להסתכל על הילד במנותק מהמציאות שבה הוא חי. אסור להסתכל על "ילד", "בוגר", "עובד", "אזרח" – כל אחד בנפרד. אם ילד חי במשפחה, אז על מערכת החינוך להביט במשפחה הזו. ממנה הוא מגיע בכל בוקר ואליה הוא שב מדי צהריים. חינוך אמיתי רואה את הילד גם כשהוא מגיע הביתה, חינוך אמיתי רואה את הילד גם במהלך החודשיים שבהם אין לו מסגרת חינוכית וחברתית מאורגנת.

כשהבנו, בארגון "הורים עובדים לשינוי", שמספר ימי העבודה של המורים הוא אבן קדושה שאין לגעת בה, ניסינו לשחק עם לוח החופשות במטרה לדאוג למצב מאוזן יותר – עולם שבו נוכל להיות עם הילדים שלנו כמה שיותר, בהתחשב בתנאי המקצועות האחרים במשק, ובלי לפגוע בתנאי ההעסקה של המורים.

כך הגענו להבנה ששורש הבעיה עומד על הפער שבין שבוע העבודה לשבוע הלימודים. שבוע הלימודים מתקיים על פני שישה ימים בשבוע, ויוצר מצב שבו ההורים בבית והילדים לא (ימי שישי), ושבוע העבודה מתקיים על פני חמישה ימים בשבוע, ויוצר מצב שבו הילדים בבית וההורים לא (חגים במהלך השנה והחופש הגדול).

במטרה להגיע לאיזון הצענו את האפשרות הבאה: התאמת שבוע העבודה ושבוע הלימודים, כשבימי שישי הילדים יהיו בבית עם הוריהם (70% מההורים עובדים 5 ימים בשבוע), ותמורת ימי שישי החופשיים הללו יקוצרו חופשות "אסרו חג", מחצית מחופש חנוכה, מחצית מחופש פסח ורבע מהחופש הגדול. כל זאת יכול להתקיים בלי לפגוע בתנאי ההעסקה של המורים.

כשהגשנו את התוכנית לארגוני המורים, נדהמנו מהתגובות (מעבר להאשמתנו כהורים מזניחים שלא מעוניינים בשהות עם הילדים שלהם): פעם אחר פעם משמיעים ארגוני המורים את הטענה כי "הילדים זקוקים לחופש הגדול בשביל התאווררות". ברור שהם רואים בעיני רוחם ילדים בני 15 ביישובים סוציו–אקונומיים ממדרג גבוה, כאלה שזמן הפנאי שלהם רצוף פעילות חינוכית, ערכית ומוגנת.

הם לא רואים את הילדים שמסתובבים בחופים משועממים ומחפשי עניין, אתגר וריגושים, ואינם רואים את הילדים שמסתובבים ברחובות עד 3 בבוקר, ומתעוררים ביום שלמחרת ב–3 בצהריים, מתבטלים ימים שלמים מול מחשב וטלוויזיה, בהיעדר מסגרת חינוכית שתוכל לתת להם כיוון.

הם מתעלמים לחלוטין מילדים שגדלים בדור של אינטרנט ו–ווטסאפ, של חיים חברתיים סוערים מצד אחד אך עם תרבות פנאי לא מספיק מפותחת ולא מספיק מדוברת. הם גם לא רואים את הילדים בני 4, 5 ו–6 שאסור באיסור חמור להשאיר לבד בבית, אלו שלא זקוקים לחופש כי הם משחקים בגן, ודווקא הניתוק מחבריהם פוגע בהם.

כשהראנו את יתרונות התוכנית שלנו, קיבלנו תגובות מפתיעות עוד יותר: "אם לא ילמדו בימי שישי, לא יוכלו לערוך קבלת שבת לילדים ואיך הם ידעו על פרשת השבוע?"; "ומה יקרה לילדים אם יהיה להם סוף שבוע ארוך – הם יסתובבו ברחובות חסרי מעש". אמירות מדהימות ממש, שמתעלמות לחלוטין מילדים נטולי מסגרת במשך חודשיים בקיץ, כמעט שלושה שבועות בחגי תשרי, מעל לשבוע בחנוכה ועוד שלושה שבועות בפסח. בעיה חינוכית מדרגה ראשונה.

בזמן הזה הם בחופים

לאחרונה הגעתי לסיבוב בחוף בטבריה. למתחם סגור ומוגן שמופעל על ידי מבוגרים מגיעים כ–100 ילדים מדי ערב (!). אלו ילדים שעוברים חוויה משמעותית בחופש הגדול, אבל כשהם מגיעים לבית הספר אין מי שיעבד איתם את החוויות האלה. לא בגלל שאין בבית הספר אנשים טובים, אלא בגלל השוני המבני הדרמטי בין שתי האפיזודות הללו. בגלל הפער שלילדים ולמבוגרים כאחד קשה להכיל. אז כן, יש מסגרות כאלה, אך הן לא מספיק רחבות, לא מתייחסות לכל הילדים, לא לכל הגילאים ולא לכל הזמן.

וכן, כל זה קורה בזמן שההורים עובדים, כי הם לא יכולים לקחת חופש של חודש מהעבודה, וגם אם ההורים יקבלו חודש חופשה מהעבודה זה לא יספיק.

וכן, תרבות הפנאי שלנו לא מספיק מפותחת היום. אנחנו בדור טכנולוגי שמתקדם מהר, כל כך מהר, אפילו אנחנו לא מדביקים את הקצב.

וכן, לא כל ההורים בנויים להפעלת ילדים במשך 24 שעות.

וכן, גם אם אני לא יודעת לעשות פאזלים עם הילדים שלי, וגם אם בחרתי במקצוע תובעני, אני אוהבת אותם לא פחות, ורוצה להיות איתם כמה שיותר, כן, גם כשאנחנו עצבניים זה על זה, לא ברור מי יותר.

וכן, זה חינוך, דיני נפשות, המערכת שנוגעת הכי הרבה באוצרות הכי מהותיים שלנו. זהו דיון על חינוך שאסור להפוך לדיון בבית דין לענייני עבודה.

הגיע הזמן להביט במערכת החינוך מחדש. אנחנו מזמינים לשולחן עגול כל מי שחינוך בליבו, כל מי שמוכן לוותר על האשמת ההורים בחיפוש בייביסיטר מוזל, כל מי שרואה את הדור הזה, של הורים עבדים ושל ילדים בודדים שגדלים בדור מדהים ומטורף של התפתחות טכנולוגית שיש לה השלכות אדירות, ולחשוב אילו ילדים אנחנו מגדלים כאן, ואילו מסגרות אנחנו מעניקים להם היום, כדי ליצור כאן מערכת חינוך אמיתית, הוליסטית, שתיצור כאן מבוגרים שהיינו רוצים להיות הילדים שלהם.

יערה ישורון היא יו"ר ארגון "הורים עובדים לשינוי", מנכ"לית פורום המדרשות התורניות לבנות וחברת מועצה במזכרת בתיה‎

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, י"ג אלול, 28.8.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-30 באוגוסט 2015, ב-גיליון כי תצא תשע"ה - 942 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 16 תגובות.

  1. רעיון נחמד. אבל בגיל הרך, ימי שישי בבית מכביד על ההורים לא פחות וממש לא נצרך ומהווה חלק נפלא מבניית היחס לשבת, גם אצל החילונים. בעיקר אם צריך להכין שבת ובימי הקיץ הארוכים…

  2. הייתי מציע בנוסף שאת החופש גדול יזיזו שיחול בחודש תישרי,שכל החודש שגם ככה בקושי יש ימי לימודים ינצלו זאת לחופש הגדול. ואז חודש מלא בסוף השנה מתווסף לימי הלימודים. וגם לפי דעתי מספיק לילדים חודש אחד חופש גדול שיחול בחודש תישרי. לא צריך יותר מחודש כדי להתאוורר. גם ככה רמת הלימודים בארץ היא נמוכה ביחס לכל מדינות המערביות. יותר מידי חופש סתם הורס את הילדים

    • צריך לקצר את החופש הגדול בקיץ אך לתת חופש משמעותי של שבועיים בחורף,כי אין חופש משמעותי בין חנוכה לפסח.

    • לציבור החילוני והמסורתי, חודש תשרי זה הזמן היחידי בו הילדים נפגשים ולומדים משהו על החגים.
      אם כבר עדיף שהחופש יהיה מי"ז בתמוז ועד א' באלול ככה יהיה זמן משמעותי לפני תקופת החגים.

      באופן עקרוני, חכמנו כבר אמרו "בטלה מביאה לידי שעמום ושעמום מביא לידי חטא"…

  3. לכאורה ניתן לעשות מה שהנהיגו בישיבות באמריקה שהמורים עם התלמידים יוצאים למחנה נופש, שבו נמשכת האוירה התורנית אך בסדר יום משוחרר יותר הכולל גם טיולים ומשחקים. כך יש מנוחה גם למורים וגם לתלמידים בימי הקיץ החמים, מבלי לשבור את המסגרת החינוכית.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • דבר מעין זה – מסגרת חינוכית אך באוירה שונה – מתקיים כבר במפעל הקייטנות, אלא שהן בדרך כלל רק בגנים ובבתי ספר יסודיים, וחסרה מסגרת לבתי ספר תיכוניים. לגבי אוגוסט, שהוא זמן חופשה לכל מגזרי העובדים – מאפשר 'החופש הגדול' לכל המשפחה לבלות יחד, וניתן להשאירו על מכונו..

    • להוסיף שעות של כח עזר

      בס"ד טו"ב באלול תשע"ה

      כבר הגדילו את שעות העבודה של המורים במקומות שבהם הונהגה רפורמת 'אופק חדש' המחייבת את המורים להימצא בבית הספר למשך יום לימודים ארוך עד אחרי הצהרים. הרעה נוספת של תנאי העבודה תחזק את המגמה של בריחת כוחות טובים מהמקצוע. מה עוד, שרבים מהמורים מנצלים את תקופת החופש להשתלמויות המשפרות את איכות ההוראה.

      מה שניתן לעשות הוא שחלק מהפעילות של שעות אחה"צ ושל תקופת החופש – שבעיקרה היא פעילות לא פורמלית, פעילות המכוונת לא להוראת חומר לימודי, אלא לטיפוח חברתי או לעזרה בהכנת שיעורי בית – פעילות כזאת לא מצריכה שעת הוראה יקרה של מורה אקדמאי, ויכולה להיעשות על ידי מדריכים צעירים, בנות שירות ופנסיונרים, שעלותם זולה בהרבה. ויש סיכוי רב יותר שהמדינה תמצא תקציב למימונן.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  4. שלא נדבר על עלויות מטורפות לקייטנות ,במיוחד כשמדובר ביותר מילד אחד…

  5. תודה יערה על הקול הכל כך שפוי, מפוקח בוגר ואחראי שאת משמיעה. אני תוהה, איך מלים כל כך ברורות, מסר כל כך נהיר, נענה בתשובות כל כך ציניות שסותרות את המציאות. הרי ברור מהתשובות האלו שאין בהן חשיבה הוליסטית על חינוך אחרת הן לא היו יכולות להישמע. נראה גם שאף אחד במערכת הפוליטית לא מוכן להרים את הכפפה הזאת. לצערי, אם המצב יימשך ודבר לא ישתנה נראה את התוצאות הן בכותרות העיתונים, הן באווירה ברחוב והן במצב הכלכלי. אני מאוד מקווה שמישהו מהמנהיגים שלנו יבין כבר את ההשלכות וייקח את הנושא הזה כאתגר. כי אפשר. בטוח שאפשר. זו לא תורה מסיני, אלא פשוט הסכמים ישנים שאבד עליהם הכלח, פשוט חוסר רצון להתערב ולשנות. הכי קל לעשות רפורמה בתכני הלימוד, אבל חס וחלילה לא במסגרת הלימוד. מה שבטוח, רוב ההורים שלא עובדים במשרד החינוך יתמכו במהלך כזה. יישר כח יערה, הלוואי ותצליחי, בשביל כולנו.

  6. המאבק צריך להתמקד בפתיחה של בתי ספר פרטיים, רגילים. ללא אג'נדה דתית או בתי ספר דמוקרטיים או אנטרופוספיים. האוכלוסייה החרדית והדתית לאומית שלהם יש מסגרות פרטיות או פרטיות למחצה כבר מזמן פתרה את הבעיה הזו. זו בעיה של מי שלומד בחינוך הממלכתי שבשם השוויון מקצץ לכולם את הכנפיים.
    ביה"ס פרטי יוכל לספק מענה גם לחופשים הארוכים ע"י תוספת תשלום (שגם כך משולם לכל מי שמוכן לתת את השרות הזה)

    • אריל, אני לא מסכים איתך כי בתפיסה הזאת אתה פשוט מעביר את האחריות מהמדינה שצריכה לתת לאזרחים חינוך, כמו גם תשתיות, בריאות, בטחון וכו', לגופים פרטיים שהשיקולים שלהם והמניעים שלהם לא בהכרח יהיו טהורים, מה גם שאין סיבה שזה יהיה כך. צריך מערכת חינוך ציבורית חזקה ויציבה, שיודעת לתת מענה גם למגזרים השונים אבל לוקחת אחריות על התחום ולא מפקירה אותו.

      • אבל כבר ברור לך לגמרי שהמדינה לא מסוגלת לספק את השרותים שהיא צריכה ומניעה אינם טהורים
        המורים (כגוף, אינני חולק על המסירות של מורה זה או אחר) דואגים בעיקר לזכויות שלהם
        שר החינוך – עסוק ברפורמות פוליטיות (כן נאקבה לא נאקבה, ביקור ביד ושם חובה, ביקור מבערת המכפלה חובה… ) והרבה פחות ברווחת התלמידים.
        ואם כפי שאתה אומר אין סיבה שזה יהיה כך הרי שהורים לא ירשמו את ילדיהם למסגרות פרטיות (הן לא תהיינה חינמיות). אני מעוניין באחריות על חינוך ילדיי, אני אינני מעוניין להשאיר את הנושא הכל כך חשוב הזה לפוליטיקאי זה או אחר שנוחת בכיסה הזה ל 2-4 שנים די במקרה או לארגון שדואג לשנת השבתון של עובדיו הרבה ליפני שהוא דואג לרווחת התלמידים עליהם הוא אמון

        • אני מבין את הטיעון שלך, אבל גם אם אתה ועוד הרבה שכמוך יכולים לממן בתי ספר פרטיים, המצב הוא לא כך עבור שאר 70% מהציבור או יותר. ואין סיבה שיהיו מערכות חינוך פרטיות ושונות שיתרמו עוד לפערים ההולכים וגדלים. בכלל, אני לא בעד לתת הנחות לפוליטיקאים שלנו שנבחרו בשביל לשרת את הציבור. אחרת, נצטרך כל דבר לצרוך באופן פרטי ואין לזה סוף.
          הארגון שיערה עומדת בראשו מייצג את רוב אם לא את כל ההורים העובדים. המנהיגות הפוליטית צריכה למצוא פתרון הולם ואנחנו רק צריכים להרים את קולנו כדי שישמעו אותנו. הכי קל זה להתייאש מהמערכת ולמצוא פתרונות שפשוט עולים עוד כסף, אבל זה פתרון לטווח קצר שגם לא טוב לכולם. ושתהיה לנו שנה טובה.

    • אנחנו בדמוקרטי ושם החופשות הן בדיוק אותו דבר כמו בבתי ספר רגילים.

  7. 'סל חינוך' קבוע ובחירה בית-ספרית

    לליאור ואריאל –

    ניתן אולי להציע דרך לשילוב היתרונות של חינוך ציבורי ושל חינוך פרטי: המדינה תקציב לכל תלמיד כך וכך שעות הוראה לשנה. כל בית ספר יוכל לנצל את 'התקציב' בצורה גמישה תוך תיאום בין ההורים, המורים וההנהלה. מי שירצה יפרוס את השעות גם לימי 'החופש הגדול' תוך צמצום מסויים בימי שישי וכיו"ב.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • – " סל חינוך" זה יעבוד רק במידה וילדים יכלו לעבור בין בתי ספר על פי העדיפות שלהם. כרגע זה לא המצב. כך נוצר מצב שבו עם יש לך מזל, מנהל ביה"ס תומך בערכים שדומים לאלו שלך (תמיכה במשפחות עובדות) ובמידה ולא, אז זו בעיה שלך.
      – ליאור, הפערים היום גם גדולים וגדלים, אין דרך למנוע מהורה חינוך טוב לילדיו גם עם זה מושג מחוץ למערכת הפורמלית, נכון זה לא זול אבל המערכת הקיימת לא יעילה ולכן יקרה להחריד (תקציב משרד החינוך שני רק לתקציב הביטחון) בנוסף הממסד מממן כבר מסגרות חצי פרטיות במגזר החרדי והדתי לאומי. והפרדה בין בנים לבנות גוררת מימון יתר לסקטורים הללו גם כן. לא סתם הכיתות הצפופות ביותר נמצאות בחינוך הממלכתי.
      חוץ מזה שאין בין מערכת החינוך לבין צמצום פערים דבר וחצי דבר. זה מיתוס שאין לו ביסוס אמפרי.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: