לא היה ולא עתיד להיות | עמית קולא

לעתים, כשפסוקי התורה קשים ואינם ניתנים להצדקה, הפרשן נוטל חירות לעצמו לבאר ביאור חדש הרחוק מן הפשט וקרוב אל האדם. על פרשיית בן סורר ומורה והתורה שבעל פה

כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם.

וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ.

וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא. וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ.

פרשת בן סורר ומורה היא פרשה מאיימת. בן צעיר ממאן להקשיב להוריו. למרות ההפצרות, האיומים והעונשים הוא עיקש בסרבנותו. אביו ואמו מביאים אותו אל זקני העיר. מתברר כי הבן לא שומר על הנורמה החברתית הראויה. אוכל ושותה לשכרה. ייתכן ששולח ידו גם בגנבה. פסק הדין הוא מוות בסקילה למען ישמעו וייראו.

פרשנים שונים טרחו במשך הדורות בהבנת פרשה זו וביקשו להקהות את עוקציה. החדשים ביקשו לבדל את דינה מן החוק הרומי המאפשר להורה (לאב, במקרה המדובר) להורות על הריגת בנו, כשאינו מכבדו. התורה, לעומת זאת, לא מעניקה סמכות זו להורים. המשפט יהיה משפט העדה – הזקנים בשער יכריעו. היו שדייקו כי אין מוקדה של פרשייה זו מעמד ההורים וחובת כיבודם. בפיהם של הוריו תלונה: זולל וסובא – מפר את נורמות הנימוס ואת הסדר החברתי המקובל. הישנים ביקשו, בעקבות התלמוד, להגביל את משמעותה המעשית על ידי הצבת תנאים בזמן, במדרג החטא ובנסיבותיו.

עם כל הערות אלו נותרת הפרשייה חתומה. איך ניתן לעכלה? האם יש סבירות שהורים, אב ואם, יגררו את בנם הלא ממושמע אל מותו, כי קשה להם בבית? האם ניתן להצדיק עונש מוות בסקילה על חטאים קלים? חז"ל בהתייחסויות שונות שלהם לפרשה זו הורו פרק מאלף בתורת הפרשנות למקרא על שלוש גישותיה.

 איור‭: ‬מנחם‭ ‬הלברשטט


איור‭: ‬מנחם‭ ‬הלברשטט

ביאור ארצי

גישה אחת מכחישה את קיומו של הקושי ומדחיקה אותו אל מעבר לסף התודעה והלשון. לפי עמדתה, היות שמדובר בצו עליון אין להרהר אחריו. אין רשות ואף אין צורך לתהות על צידוקו. אל מול המבוכה שמתעוררת בקריאת הפרשייה יש לזכור כי היא "גזרת מלך" (ירושלמי סנהדרין ח, א). ההישענות על הסמכות של נותן התורה מסלקת כל קושי מן ההיגיון או מניסיון החיים: "כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם".

יחד עם העמדה המכחישה קיימת עמדה מצדיקה. האוחזים בדרך זו סבורים כי ניתן למצוא היגיון וצידוק במצוות הא-ל, אף אם אין הם נראים במבט ראשון. הרחבת אופק המבט תגלה את עומק הכוונה ואת הצדק במצוות התורה. לשאלה איך ייתכן שעל חטאי אכילה ושתייה וסרבנות ביתית נידון הבן להריגה, משיב המדרש (מדרש תנאים דברים פרק כא): "בן סורר ומורה ידון על שם סופו. שגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שסוף זה עתיד לגמר את כל נכסי אביו והוא חוזר ומבקש ולא ימצא… ויוצא ומפקח על הדרכים ומאבד נפשות הרבה, אמרה תורה מוטב שתאבד נפש אחת ואל יאבדו נפשות הרבה". נותן התורה צופה אחרית מראשית ומצווה לעצור את החוטא לפני שמעשיו הרעים יפגעו ברבים. צודקת הענישה החמורה, שכן תועלת הציבור תלויה בה.

אולם קיימת גם עמדה פרשנית שלישית. עמדה זו מופיעה בעתות מצוקה גדולה. כשכלו כל הקיצין, כשחומת ההכחשה נפרצת – שאלות של צדק והיגיון כובשות את התודעה – ובה בשעה, ניסיונות ההצדקה לא מיישבים את הלב מקשייו – וכי היכן ערך הבחירה החופשית? וכי צודק להעניש על פשע שעדיין לא נעשה? – וכאן צומחת הגישה הפרשנית השלישית. אכנה אותה "הארצה". הארצה היא המונח העברי ל-Terraforming. משמעותו היא יצירת שינוי בגרם שמימי על מנת להפוך אותו דומה לכדור הארץ ומתאים לחיי בני אדם. העתקתו למישור הפרשני טוענת כי לעתים הקושי העולה מן התורה השמימית, מן המקור הקדוש, הוא כה גדול, עד שחכם התורה נוטל חירות לעצמו, מכובד אחריותו לתורת ה', ומבאר בה ביאור חדש השונה מן הפירוש הראשוני מעורר הקשיים, ביאור שיוכל ליישב את המבוכה הפרשנית.

ניתנה לדרשה

ביחס לפרשת בן סורר מורה מופיע בתלמוד (סנהדרין עא, א):

אמר רבי שמעון וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אביו ואמו מוציאין אותו לסקלו? אלא לא היה ולא עתיד להיות. ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר.

ערכיו של החכם בסוגיות של צדק ומידה כנגד מידה, כמו גם תמונת המציאות שלו במערכת היחסים שבין הורים לילדים, לא מאפשרים לו לקבל פרשייה זו כפשוטה. אפשר לשמוע את קול המפץ בדילוג הפרשני שהוא עושה מן הפרשה כפשוטה לפרשה כמשל. "לא היה ולא עתיד להיות!" הוא קובע בנחרצות, המכסה בקוויה המובהקים והעזים על תהום הספקות וגבולותיה הלא ברורים. לא ייתכן שתורת ה' תציג מצבים מופרכים, לא יעלה על הדעת כי מי שהוא "תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵ-ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" יורה על ענישה כל כך לא הולמת למעשה העברה. מתוך אמון בקדושת התורה וביושר נותנה הוא מוצא תעוזה להכריז על פרשיית בן סורר ומורה – "לא היה ולא עתיד להיות. ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר".

ואם ישאל השואל: מדוע ניתנה דווקא פרשת בן סורר ומורה לדרשה? וכי לא היה ראוי ששכר הדרישה יינתן על פרשיות טובות ונאצלות מאלו? ישיב המשיב: אין קץ לשכרה של פרשייה זו לדור האבות והאמהות ולדור הבנים. דרישת הפרשה תורֶה כי בשפת החינוך הרכות סמוכה לסיאוב והקפדנות לניכור. יש בה קריאה לדור הבנים שלא לשבור את הכלים. ואף החברה מותרית: להיות ערנית למקומות שבהם הכשל עלול. הדרשה בפרשיית בן סורר ומורה תוביל לכך שבן סורר ומורה אכן לא עתיד להיות, שכן לקחה נלמד (על פי אגרות ראי"ה ח"א). #

הרב עמית קולא הוא רב הקיבוץ עלומים וראש בית המדרש ההלכתי של בית הלל

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, י"ג אלול, 28.8.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 באוגוסט 2015, ב-גיליון כי תצא תשע"ה - 942 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. בס"ד ט"ז באלול ע"ה

    שלא כדברי הכותב, רבי שמעון בר יוחי לא טען שמופרך הדבר ולא צודק שה' יצווה על מצוות 'בן סורר ומורה'. רבי שמעון אומר שלא מציאותי הדבר שההורים ייזמו את הריגת הנם על שעבר על מצוותם בדבר קטן, מפני שישראל רחמנים בטבעם. מידה שהוטבעה בהם במעמד הר סיני 'ביישנים רחמנים וגומלי חסדים', אף יועציו של בן הדד מתארים את מלכי ישראל כ'מלכי חסד'. ברור איפוא שכשהתורה תלתה את ביצוע דין 'בן סורר ומורה' ברצון ההורים, היא הפכה אותו לבלתי מעשי, שלא נאמר אלא כדי ללמוד ממנו את חומרת התנהגותו של הבן.

    רבי שמעון בר יוחי לא שם עצמו כשופט למוסריותה של התורה ולצדקו של הקב"ה. הרי דורו הוא דור גזירות השמד הנוראות שעברו על עם ישראל, והם שמרו אמונים. לא הטיחו דברים כלפי מעלה ולא הקלו מעליהם את העול על ידי 'פרשנות יצירתית'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    אם הריגת בן סורר ומורה ע"י הוריו היתה בלתי מציאותית אצל יהודים – אצל אומות העולם היא נחשבה דבר נורמטיבי לחלוטין. החוק הרומי איפשר לאב לגזור דין מוות על בנו הסורר. והיה יהודי ממוצא אדומי, הורדוס המלך, שניצל חוק זה בהידור רב.. נראה שרבי שמעון ראה בהתנהגות כזו אי סבירות אפילו ביחס לאם שבאה לעם ישראל שלא מרצון כ'אשת יפת תואר'.

    • צמצום שלטון האב

      פרשת בן סורר ומורה ממוקמת בשורה של פרשיות בהן התורה מגבילה את שלטונו של הגבר. אם בכל העולם התרבותי של אז, יכול היה אדם לעשות כחפצו בשבויות חרב, התורה לא מתירה לאיש לקחת את השבויה לשפחה. או שיקחנה לו לאישה, אחרי שישים לב לרגשותיה ויאפשר לה להתאבל על עולמה הקודם, או שישלחנה לנפשה ולא יתעמר בה. בהמשך נאסר על האב להעדיף בירושה את בן האהובה על פני בן השנואה, ועליו לתת את משפט הבכורה לבכור 'בן השנואה'. וכאן, לגבי בן סורר ומורה, לא די בהקפדתו של האב. צריך שגם האם תהיה שותפה מליאה לעניין, מה שעושה את העניין לבלתי מציאותי בעליל, שהרי נשים רחמניות הן, ככתוב: 'התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה?'

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      בטעות ששהילד הוא קניינם של הוריו טעתה אם כל חי באומרה: 'קניתי איש את ה". אולי בזה טעה גם קין, וסבר שאחיו הוא קניינו ומשום כך הוא רשאי להרגו. תיקונו של קין היה בשינוי התודעה. לבנו יקרא 'חנוך', בהבינו בזה שהאב אינו אלא 'חונך' לבנו.

    • הרב ליאור אנגלמן עמד על דרישת התורה שלפני גמר הדין הנורא – האב והאם יכירו באחריותם על הבן ויאמרו על בנם הסורר 'בננו זה'. גם אם הגיעו לניכור גמור, התורה אינה מרפה מהם ודורשת שאחרי כל ה'פדיחות' והחרפה שהנער הזה עשה להם, יעמדו ויבטאו בפיהם: 'בננו זה' וליבם יימס…

להגיב על עין הקורא לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: