בין מוסר למוסרנות | שלום רוזנברג

 

כשהמשפט הבינלאומי איננו מבחין בין מלחמות מקובלות למלחמות נגד ארגוני טרור, החסד והטהרנות הופכים לאם כל חטאת

"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ…". קודם שנדון בנושא המלחמה, מבקש אני להביא בפני קוראיי פסוק מספר משלי (יד, לד), שעליו התווכחו המפרשים במשך דורות: "צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת". "חֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת"? האם החסד הוא חטא? רבן יוחנן בן זכאי שאל על כך את תלמידיו הגדולים והם נתנו תשובות שונות בפירוש הפסוק (בבא בתרא י, ב). רבן יוחנן הזדהה עם פירושו של רבי נחוניא בן הקנה: "כשם שהחטאת מכפרת על ישראל כך צדקה מכפרת על אומות העולם". חַטָּאת אינה חטא אלא קרבן החטאת. החסד מכפר כקרבן חטאת.

פירוש הומניסטי מופלא! אך התלמידים האחרים שדעותיהם נדחו העזו לפרש את הפסוק כביקורת כנגד האומות. כשמעללי האימפריה הרומית נגד עיניהם, הם הדגישו שהחסד שהעמים עושים פגום ושקרי. חסד זה איננו אמיתי אלא משמש "חטאת" להמונים הבאה להבטיח את השלטון תוך כיסוי פשע ושחיתות ויצירת תדמית חיובית מדומה. זו הייתה סברתם של חכמים רבים במשך הדורות. ובאמת, הפסימיזם של התלמידים מצא יותר מדי סימוכין במהלך ההיסטוריה. לפעמים החסד מסתיר חטא!

איור: גונן מעתוק

איור: גונן מעתוק

חסינות לפושעים

אך נחזור למילים הפותחות את הפרשה, "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה". המלחמה מעמידה אותנו בפני דילמות מוסריות קשות. אחת מהן, בעלת חשיבות מכרעת עבורנו, נוגעת לבעיית הפגיעה באזרחים, בגופם, או בעריהם, בבנייניהם ובתשתיותיהם. על כך נחקקה אמנת ז'נבה הרביעית ועל בסיסה פועלת המערכת המשפטית העולמית. המשפט הבינלאומי נחל לכאורה ניצחון היסטורי; החסד גבר על הרשע והגשים חזון של דורות. כך שרה המקהלה הבינלאומית. רק קול אחד עומד מחוץ למקהלה, ושומע מבויש את הקולות. זהו השכל הישר, המסתכל על דיבוק האבסורד שהשתלט על המשפט והפך את המוסר למוסרנות נבובה.

אסור לפגוע באזרחים "חפים מפשע", נקודה. קביעה מצוינת אך חסרת הקשר. האם מדינה המאפשרת את התפתחות סרטן הטרור בתוכה, סרטן ששלוחותיו מאיימות על שכניה, היא "חפה מפשע"? מעבר לכך, האם האיסור לפגוע באזרחים תקף גם כשהאויב שאני נלחם בו לא שומר על עיקרון זה ומתגונן מאחורי בני ערובה בני עמי או בני עמו? כיצד עלינו להגיב במצב כזה?

אנשי המשפט עונים שפשעי האויב אינם יכולים להוות עבורי היתר לנהוג באותה מידה כלפיו. אינטלקטואלים טהרנים מוסיפים – אנו לא נרד למדרגתו של אויבנו המתועב. הוא לא יצליח להשחית אותנו. מילים כדרבנות, אך נבובות. מאחוריהן מסתתר השקר. האשמת פעולות ישראל כפשעי מלחמה גורמת בצורה פרדוקסלית דווקא להעצמת התופעה של שימוש באזרחים כמגנים חיים על ידי מחבלים חסרי מצפון.

המשפט הבינלאומי אטום לכך. הוא עדיין לא למד להבחין בין מלחמות מקובלות לבין מלחמות נגד ארגוני טרור. המשפט מחייב את שומרי המוסר להשתמש בחרבות, בעוד לטרוריסטים מתאפשר, בפועל, להשתמש בנשק חם ובטילים. זאת ועוד; בפועל, המשפט הבינלאומי מבקש להעניש פעמים רבות מדי דווקא את הצד המתאמץ להיות מוסרי וצודק, ובכך נותן למעשה חסינות לפושעים ומחזק את הרוע. כך הופכת המוסרניות למשת"פ של הרשע וה"חסד" הופך לחטאת.

בין האינטואיציה והאינטליגנציה

אכן, השכל הישר חייב להילחם נגד הכבלים המשפטיים המגובים בתחכום אינטלקטואלי. אנשי תרבות, אקדמיה ואמנות משכנעים את עצמם שהם לוחמים את מלחמת הצדק והשלום כנגד אספסוף "מלוכלך" ומתלהם אך בעצם הם נלחמים נגד השכל הישר שטרם הושחת. על כך כדאי לקרוא, במרחק עשורים רבים, את דבריו של הראי"ה קוק על האינטלקטואלים, "גדולי התושייה" ו"אצילי הרוח" בלשונו (אורות הקודש ב, שסד):

האינטליגנציה חושבת שיכולה היא להיפרד מעל ההמון, שאז תהיה יותר בריאה ברוחה, יותר אצילה במחשבתה. זוהי טעות יסודית, טעות שאינה מכרת את הצד הבריא שיש בהכרות הטבעיותשלא נתתקנו, אבל גם לא נתקלקלו על ידי שום השפעה קולטורית. הצד הבריא של היושר מצוי הוא באנשים גסים יותר ויותר ממה שהוא מצוי במלומדים ומוסריים בעלי מחשבה.

אמנם, ההמון אינו מתמצא בדיוקים המשפטיים ולכן יש לנו צורך באינטליגנציה כדי ליצור מערכת מוסרית שלמה וללא סתירות. אולם במה שנוגע לרגש המוסרי, לרגש הדתי ולעתים אף לרגש האסתטי, הם מצויים יותר באינטואיציה של "אנשים בריאים טבעיים, שהם הם ההמון, עם הארץ". הקסם והכישוף שבשפת האינטלקטואלים הם מלכודת, הם מכשירים את החסד שהפך חטאת. נכון, אסור לנו לרדת למדרגות אויבינו. אך, מי שמכם, אנשי הטהרה, לשלוח את אחינו, חיילים ואזרחים, למות על מזבח יומרות מוסרניות שקריות ונבובות. אנא, הפחד מספיק. אל נא נוסיף גם את רגש האשמה שמעשיהם ועוז רוחם הם בבחינת "חטאת" ולכלוך. מי ייתן ונוכל לבנות את הגשר המאחד בין האינטואיציה לאינטליגנציה, כי "כשם שמשפיעים [האינטלקטואלים] עליו עצה ותושייה, כך הוא [ההמון] משפיע עליהם חיים בריאים. והצד המשותף של אצילי הרוח עם ההמון הוא הכוח המקיים את שני הצדדים על מעמדם… ומשמרם מכל ריקבון והתנוונות מוסרית וחומרית".

לסיום אוסיף כי הדרישה הבלתי אפשרית והבלתי צודקת של האינטלקטואלים המוסרניים להימנע מכל פעולה שיש בה כאילו שמץ של "לכלוך" מזכירה את דבריו של אותו אריסטוקרט שסיכם את האני-מאמין הגדול שלו במשפט אחד: "לחיות? לכלוך זה משאיר אני למשרתים שלי".

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, י"ג אלול, 28.8.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 באוגוסט 2015, ב-גיליון כי תצא תשע"ה - 942, מילה בפרשה / שלום רוזנברג ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: