תיאטרון העצמי | שלום רוזנברג

המוסר השיפוטי מחייב כל אדם, באשר כולנו שופטים את הסביבה בכל עת. כיצד נוכל לשפוט באופן נטול אינטרסים ונגיעות?

"שֹׁפְטִים… תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ". פרשה זו עוסקת בדרישות המוסריות המוטלות על שופט. אלא שגם אנו, אנשים פשוטים, מוצאים עצמנו פעמים רבות בעמדת השופט ובכך מתחייבים גם אנו בכל המוטל עליו, ומעל לכול: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף". כשאנו שופטים את בני משפחתנו, קובעים ציון של תלמיד, ממליצים על מלגה, משפיעים על קבלת מועמד למשרה או על דחייתו וכשאנו מעדיפים אדם קרוב לנו – בהחלטות כאלו ובדומות להן חלות עלינו מצוות השופטים: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים". יותר מכך, במקרים הרבים שבהם אנו שופטים איש או אישה לפי החן או הכריזמה שהם מקרינים או לפי יופי המראה אנו בעצם לוקחים שוחד, שוחד שעליו נאמר "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי". החן הוא שקר מלכתחילה, היופי יופיע בפנינו כ"הבל" מהר מאוד בבוא זמנו. וביחס לכל זאת חל האיסור: "וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד".

איור‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס

איור‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס

נגע הנגיעה

כדי להעמיק במעמדנו כשופטים, הבה ונחזור ל"בראשית" של המוסר. הכלל הגדול בתורה, "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", מלמדנו לא רק את הדרך להבין טוב מוסרי מהו, אלא גם מדריך אותנו כיצד עלינו לחנך כדי להגיע להפנמה של עיקרון זה. הקושי נעוץ בכך שכאשר אדם דן בדילמה ערכית מוסרית העומדת לפניו הוא ידון מתוך הפרספקטיבה האישית והאגוצנטרית שלו המדגישה את העוול שנעשה לו אך לא את העוול שהוא גורם לאחרים. הכלל הגדול מלמד אותנו ש"אתה" ו"רעך" שווים, ומבקש מאיתנו – "צא ממקומך הסובייקטיבי". אם רצונך לדעת מה לעשות, החלף תפקידים וזהויות, שים את רעך במקומך ואת עצמך תשים במקומו. לא פשוטה משימה זו. היכולת להיכנס למקומו של האחר ולהבין את הפרספקטיבה שלו מחייבת מאיתנו טרנספורמציה פסיכולוגית עצומה. זו היא נקודת המשען הארכימדית להבנת המוסר ולהפנמתו הנלמדת מכלל חשוב זה.

האם היפוך תפקידים כזה הוא אכן אפשרי? אנסה להראות שהמקרא מלמד אותנו היפותזה פרועה והנחה מרחיקת לכת: האדם הניטרלי יודע לשפוט אינסטינקטיבית בשאלות מוסריות. אולי לא תמיד, אבל פעמים רבות. אך כשהוא "נוגע" בדבר, שיפוטו מתעוות. כמה מופלאה מילה עברית זאת: "נגיעה"! ה"נגיעה" מציינת את האינטרסים המקלקלים את תפיסתו המוסרית של האדם. זהו מקור ה"נגע" במידות, המטמא גם את השיפוט המוסרי. לצורך בהרחקת ה"נגיעה" יש, לדעתי, ביטוי סמלי במצוות נטילת ידיים. לפי חז"ל, בררת המחדל היא שכל אדם "יָדָיו טְמֵאוֹת, שֶׁהַיָּדַיִים עַסְקָנִיּוֹת" (משנה טהרות ז, ח). אין אנו מודעים לפעולתן של הידיים, למקומות שבהם הן נוגעות. כך גם לאינטרסים הבלתי מודעים המשפיעים עלינו. נטילת ידיים מייצגת באופן סמלי את הדרישה להתגבר על אותם האינטרסים, בין שהם גלויים לנו ובין שאינם.

משפט נסתר

כיצד ניתן להילחם באינטרסים המעוותים את שיפוטנו, במיוחד כשזה נוגע ללב ה"אני" שלי? את עמדת המקרא יכולים אנו ללמוד מספרי שמואל ומלכים, המשקפים לדעתי הרבה מעקרונות החכמה הישראלית הקדומה ובשאלה זו מעמידים בפנינו מודל לפתרון. הפתרון הוא – התיאטרון! כזה המסוגל "לאפס" את האינטרסים האישיים. נתן הנביא מעתיק את חטא דוד לסיטואציה של "כבשת הרש" וכך דוד המלך שופט את העשיר החומס את כבשת הרש מבלי להרגיש שבעצם הוא שופט את עצמו. לולא זאת, דוד לא היה מסוגל לשפוט את עצמו. רק המרחק מחזיר לו את השיפוט המוסרי הנכון. ואז, צעקתו של נתן "אַתָּה הָאִיש!" שוברת את המרחק והופכת את התיאטרון חזרה למציאות.

דבר דומה מתרחש בסיפור האישה התקועית. יואב ממחיז סיטואציה תיאטרלית שאותה צריך דוד לשפוט: "וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה" (שמ"ב יד, ב-ג). אישה זאת "משחקת" אם שכולה שאחד מבניה רצח את אחיו, ועתה – אם יוטל עונש מוות – האם תישאר שכולה משני בניה. במקרה זה דוד תופס את התיאטרליות של המקרה ומבין שהוא בעצם שופט את עצמו ביחסו לאבשלום, רוצח אחיו אמנון, שניהם בניו.

מקרה תיאטרלי שלישי הובא במלכים א' (פרק כ). אחאב נלחם נגד מלך ארם, ונוחל ניצחון עצום. והנה הוא משחרר את בן-הדד העתיד לצאת שוב למלחמה על ישראל, מלחמה שבה אחאב ייהרג. אחד מבני הנביאים מביים סיטואציה שבה הוא השחקן הטרגי הראשי. הוא מצווה איש אחד להכות אותו קשות. וכך, חבול וכואב, מחכה הוא לבואו של המלך ומתאונן בפניו על כך שנענש על שאִפשר לחייל ארמי שבוי לברוח. המלך אומר לו שהעונש היה מוצדק. או אז מגלה הנביא את זהותו האמיתית, ואומר לאחאב: "מִשְׁפָּטֶךָ אַתָּה חָרָצְתָּ", שפטת את עצמך. החייל הארמי שהשתחרר מייצג את בן-הדד.

מילים אלה, "אַתָּה חָרָצְתָּ", מהדהדות אצל חכמים שונים במשך הדורות, אלא שהם מדברים על הסיטואציה בעולם האמת שבה האדם פורט בעצמו את חטאיו ואת דינו ובעצם שופט את עצמו. המקרא, לעומת זאת, מלמדנו שבאופן פרדוקסלי האדם נשפט וחורץ את דינו כאשר הוא שופט את האחר.

לסיום אודה שפעמים רבות חי אני בדאגה קיומית, בסיטואציות שבהן אני כועס ושופט לחומרה אנשים או מעשים. מי יודע? אולי הן אינן אלא אפיזודות בתיאטרון מסתורי ובהן אני בעצם שופט את עצמי.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, ו' אלול, 21.8.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 באוגוסט 2015, ב-גיליון שופטים תשע"ה - 941, מילה בפרשה / שלום רוזנברג ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: