ראייה רוחנית או עיוורון היסטורי? | ישראל קורן

על אף שהאנתרופוסופיה מהלכת קסם לאחרונה הרי שמבדיקת כתביו של מייסדה עולה כי לקה בעיוורון בכל הנוגע לגורל היהודים. על התנגדותו הקיצונית לציונות ומחשבותיו על קץ היהדות 

התפשטותה הנרחבת של התורה האנתרופוסופית בעולם ובישראל, מיסודו של ההוגה והמיסטיקן רודולף שטיינר (1925-1861), מחייבת בחינה מעמיקה וביקורתית של עיקרי משנתו. אמת, אין להתעלם מהיבטים חיוביים של החינוך האנתרופוסופי, ואולם יחד עם זאת חשוב להכיר כי עמדותיו של שטיינר על הקיום היהודי, על היהדות ועל הציונות מטרידות.

בדברים הבאים אדון בעמדתו הביקורתית של שטיינר כלפי המפעל הציוני, ואעלה כמה תהיות על ניתוחיו ההיסטוריים בנוגע למצבם של היהודים באירופה במפנה המאה העשרים. במרכז דיוננו יעמוד מאמרו "געגועי היהודים לפלסטינה" (1897), אשר נכתב בתגובה להתכנסות הקונגרס הציוני הראשון בבאזל באותה שנה.

אין קיום ליהדות

מבחינת הרקע ההיסטורי, התרבותי והחברתי של התייחסויותיו, יש למקם את עמדותיו של שטיינר על היהודים ועל הציונות במסגרת דיונים שהתקיימו מעל בימות שונות באירופה של המאה התשע–עשרה וכונו "שאלת היהודים" או "בעיית היהודים". "שאלת היהודים" עלתה במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה על רקע דרישה בקרב חוגים ליברליים למתן אמנציפציה ליהודים, כפועל יוצא של האידיאליים הליברליים וההומניסטים של תקופת ההשכלה. בין הדיונים בעניין זה הועלו רעיונות על הגירתם של היהודים למחוזות רחוקים או גירושם מאירופה. בשליש האחרון של המאה התשע עשרה קיבל הדיון ב"שאלת היהודים" כיוון אנטישמי, בהשפעתן של תפיסות מדעיות על אודות התפתחותם של גזעים ובשילוב של מסורות וסטריאוטיפים אנטישמיים שהיו מושרשים בתרבות האירופית עוד מזמנים קדומים.

שטיינר היה מודע לדיון הציבורי ב"שאלת היהודים" ואף נקט במינוח זה במספר מקומות בכתביו. עם זאת, במאמרו על הציונות הוא לא חשף את עמדותיו הכוללות ב"שאלת היהודים". עובדה זו הביאה את תלמידיו לכרוך את התנגדותו למפעל הציוני עם התנגדותו המקיפה להתעוררות הלאומית ולראות בה ביטוי לאידיאליזם ההומניסטי הפרוגרסיבי שלו החותר להעפיל מעל לגורמים לאומיים וגזעיים החוצצים בין בני–אדם. אלא שכפי שהראיתי במאמר אחר (מוסף "שבת", 16.11.12), מדבריו הכוללים של שטיינר על היהדות ועל היהודים עולה במפורש שיחסו לציונות "יושב" על יחסו להמשך הקיום היהודי בכלל. לפי שטיינר אין עוד כל ערך חיובי בהמשך קיומם של היהודים ושל היהדות, משום שהוא מנציח אלמנטים אנכרוניסטיים וחד–צדדיים בהתפתחות התרבות המערבית, הניצבת בפסגתה של התפתחות האנושות בזמנו. מסקנתו של שטיינר הייתה שמן הראוי שהיהודים יכירו במצבם ההיסטורי וייטמעו בחברה האירופית.

את האלמנטים האנכרוניסטיים והחד–צדדים שהעם היהודי נושא (העדר חופש, העדר דמיון, העדר כושר סוציאלי, העדר אהבה ואגואיזם אישי ולאומי) הבליט שטיינר על ידי הנגדתם לרוח הגרמנית הנושאת את האלטרואיזם הנוצרי בדרך הנעלה ביותר:

אנו פוגשים בדמות [=שאול התרסי, המכונה פאולוס. י"ק] החיה בתוך העם היהודי והרוצה להטיף לעם זה על אֵל האהבה. אך לעם של ה' אין כל הבנה לכך. כאן מופיעה הטרגיות של שאול. הבנה מלאה של דת האהבה יכולה להיות רק לעם שחי באופן אלטרואיסטי מוחלט למען האידיאל. זה מה שנכון לגבי הגרמנים (שני משוררים לאומיים אוסטריים, 1890).

ההנגדה ששטיינר יצר בין הרוח היהודית לרוח האלטרואיסטית הנוצרית נסמכת לא רק על הניגוד יהדות–נצרות, אלא גם על תורה שהחזיק בה, ושרווחה בחוגים מדעיים ותיאוסופיים בזמנו, על התפתחותם של גזעים והתנוונותם של גזעים אחרים. רק כך ניתן להבין מדוע קריאותיו החוזרות של שטיינר לקהל שומעיו וקוראיו להעפיל מעבר לגורמים פרטיקולריים של לאום ושל גזע הופנו על בסיס אינדיבידואלי, בעוד אל היהודים פנה כקולקטיב. שטיינר לא קרא לעם האנגלי לוותר על לאומיותו ועל מורשתו האנגלית, כשם שלא קרא לעם הגרמני לחדול להיות גרמני. רק לעם היהודי קרא לוותר על מורשתו ולחדול להתקיים כעם יהודי. פנייתו זו ליהודים קדמה למאמרו על הציונות משנת 1897, והוא חזר עליה בכל עת שנדרש לסוגיה זו.

חשב‭ ‬שעל‭ ‬היהודים‭ ‬להיטמע‭ ‬בחברה‭ ‬האירופית‭. ‬רודולף‭ ‬שטיינר

חשב‭ ‬שעל‭ ‬היהודים‭ ‬להיטמע‭ ‬בחברה‭ ‬האירופית‭. ‬רודולף‭ ‬שטיינר

גרועים מהאנטישמים

מאמרו של שטיינר "געגועי היהודים לפלסטינה" (1897) הוא יוצא דופן בסגנונו. דברי הביקורת שביטא שטיינר כלפי תיאודור הרצל, נשיא הקונגרס הציוני הראשון, וסגנו מקס נורדאו, ודבריו על הציונות בכלל, הינם בוטים בדרך שאינה אופיינית לו. ניכר מסגנון דבריו של שטיינר ומהתבטאויותיו שעלייתה של התנועה הציונית נגעה אצלו במקום רגיש מאוד והסבה לו תסכול רב.

בפתח מאמרו הציג שטיינר את הרעיון הציוני כ"הזיה מטורפת, פרי פנטזיה נסערת באופן חולני"; ובדברי הסיום שלו הוא ציין ש"התנועה הציונית היא אויב ליהדות", ושמוטב שבני העם היהודי יראו במפוכח "את האנשים המציירים עבורם רוחות רפאים", הלא הם הרצל ונורדאו. שטיינר הוסיף וקבע כי הרצל ונורדאו הינם זוג נוכלים המוליכים שולל את בני–עמם בדרכים מניפולטיביות מתוחכמות.

מדבריו של שטיינר עולה שהוא לא רק מייחס שטחיות ושימוש באמצעי תעמולה זולים לעמדותיהם של הרצל ושל נורדאו בנוגע לצורך בהקמת בית לאומי לעם היהודי, אלא שהוא אף טוען שהם אינם מוטרדים באמת מהאנטישמיות של זמנם וממצבם של היהודים באירופה, ושכל רצונם, המונע מטעמים אישיים, הוא אך ורק להשפיע על בני עמם להגר לארץ ישראל. את זממם הם מממשים באמצעות מניפולציות פסיכולוגיות, ביודעם ששומעיהם היהודים רגישים באופן מיוחד לגילויים של אנטישמיות ושהם בעלי "חוש מפותח מאוד להערכה עצמית".

לאמור: הרצל ונורדאו אינם רק טועים ומטעים, אלא הם "חסרי לב" המפתים ומדיחים את בני–עמם בכוונת זדון. בכוונותיהם ובמעשיהם הם מסוכנים אף יותר מהאנטישמים בני זמנם, המוצגים על ידי שטיינר כאנשים ילדותיים וצעקניים ובלתי מזיקים:

גרועים הרבה יותר מהאנטישמים הם מנהיגיהם חסרי הלב של יהודי אירופה, האדונים הרצל ונורדאו. מהיתולי ילדות [=דבריהם ומעשיהם של האנטישמים] לא נעימים הם יוצרים זרם היסטורי עולמי; מעשי לצון לא מזיקים הם עבורם אש תותחים איומה. הם המפתים, המדיחים את עמם.

באופן היפותטי ומתוך מתן אשראי לאינטליגנציה של הרצל ושל נורדאו הניח שטיינר שהם אינם מאמינים באמת בחזון הקמתה של מדינה יהודית, כפי שאין הם מתרגשים באמת מהאנטישמיות של זמנם, ולכן נותרת רק האפשרות של מניפולציה של מנהיגים, המחפשים מתוך יוהרה לקדם את גחמותיהם האישיות. לדעת שטיינר, הנזק שנגרם מכך רב. הרצל ונורדאו מונעים את אפשרות תיקון היחסים בין יהודים ללא יהודים, ומבחינה זו הם גרועים יותר מהאנטישמים: "יש להאשים את המנהיגים האלו בהעמדת מכשולים רבים יותר בפני בירורי דברים בין יהודים ללא–יהודים בהשוואה לבריונות האנטישמית".

לפי שטיינר, "נוכל המוליך שולל את בני–עמו". דמותו של הרצל על מגדל המים בכניסה להרצליה צילום: אורן פלב

לפי שטיינר, "נוכל המוליך שולל את בני–עמו". דמותו של הרצל על מגדל המים בכניסה להרצליה
צילום: אורן פלב

רגישות יתר יהודית

לא רק את הרצל ונורדאו דן שטיינר ברותחין, אלא גם את כלל היהודים, ובמיוחד את אלו מהם שנטו אחרי מנהיגי הציונות. ליהודים יש רגישות יתר ביחס לסובבים אותם וביחס למה שאומרים וחושבים עליהם. רגישות יתר זו נובעת מדמיונם המועצם שמקורו בחוסר אמון בסיסי כלפי לא יהודים. רגישותם גם קשורה לשמיעתם הסלקטיבית ולהערכתם העצמית המופרזת:

הם [= היהודים] מפנים את מבטם מהישגיה הגדולים של אמנציפציית היהודים בעשורים האחרונים ומתמקדים רק בכך שמשרות כאלו ואחרות חסומות בפניהם וזכויות כאלו ואחרות נמנעות מהם; כל שהיהודים שומעים הם קולותיהם השערורייתיים של האנטישמים העולבים בהם. הם [=היהודים] נוהגים כך בגלל שפגיעותם מערפלת את שכלם

אין זו האנטישמיות האמיתית הגורמת לרגישותהיתר היהודית, אלא התמונה הכוזבת פרי דמיון שנמתח יתר על המידה. מי שמתרועע עם יהודים יודע שאף בקרב הטובים שביניהם קיימת הנטייה ליצור תמונה שגויה כזו. חוסר אמונם כלפי לאיהודים השתלט לחלוטין על נפשם. הם מניחים את קיומה בעומק נפשם של שנאת יהודים תתמודעת, אינסטינקטיבית ונסתרת אף בקרב אנשים שאצלם הם לא מצליחים לזהות אנטישמיות מופגנתיכול להיות שקרב הזמן שבו ספרת ההרגשות של היהודים תועצם במידה כזו, שכל הבנה עם לאיהודים תהפוך לבלתי אפשרית.

בנוסף לחשדנות ולחוסר האמון המאפיינים את היהודים ככלל, אלו מהם שנוטים אחרי מנהיגי הציונות הם גם הפכפכים, חקיינים ונוחים להתפתות:

אני חושש שיבוא היום שבו היהודים לא יאמינו לנו, ללאיהודים, לְמה שיש לנו לומר להם על האנטישמיות, ובמקום זאת הם יאמצו כמו תוכים את דבריהם של מפתיהם היהודים. ובדומה לבניפיתוי רבים יאמצו היהודים בעלי הרגישות המופרזת כשפת לבם את האמירות הריקות של המפתים הללו. אלו הנוחים להתפתות יסבלו; המפתים, לעומת זאת, יעלצו על ההצלחה שנחלה יוהרתם.

הגם ששטיינר נזף ביהודים ככלל, הוא העמיד את עצמו במאמרו כידיד היהודים שמטרתו להציל את היהדות ואת היהודים מציפורני הציונות ומנהיגיה.

להלן תמצית עמדותיו העקרוניות במאמר:

1. מתן אמנציפציה ליהודים הוא תהליך התפתחותי פרוגרסיבי המתקיים בפועל, אף שלא הגיע עדיין למיצוי שלם, ולכן על היהודים להתאזר בסבלנות.

2. האנטישמיות בשלהי המאה התשע עשרה (בעת כתיבת המאמר) היא תופעה שולית ולא מסוכנת; מעין פרפורי גסיסה צעקניים של אנשים מתוסכלים.

3. על היהודים להתגבר על נטיותיהם הטבעיות המוגזמות (רגישות–יתר, פחדים, חשדנות והחשבה עצמית מופרזת) כדי לאפשר את המשך התמזגותם בתרבות האירופית.

4. המפעל הציוני הינו רעיון הזוי, חולני ומסוכן שיוביל לתוצאות עגומות.

5. הרעיון הציוני פועל נגד האנושיות, ההומניות והאוניברסליות הצרופה, במונעו את אפשרות התיקון של יחסי יהודים ולא–יהודים.

6. שטיינר לא ראה בעצמו אנטישמי או מייצג של עמדות אנטישמיות, אלא להיפך: אדם המבקש את טובתם של היהודים.

מכלל דבריו עולה עמדה נוספת, שלא צוינה על ידו במפורש. ביקורתו על הרצל ונורדאו היא למעשה ייחוס דברי כזב והונאה לכלל מנהיגי הציונות על זרמיה השונים, אם נניח באופן היפותטי שמדובר באנשים אינטליגנטים ולא בבעלי הזיות.

מנותק מהריאליה

מבחינה מסוימת נבדל שטיינר מאינטלקטואלים בני זמנו שדנו אף הם בשאלת היהודים. כפי שעולה מתורתו שלו, השקפותיו אינן מוגבלות למרחב של הניסיון האמפירי ולמסקנות ההגיוניות שנובעות ממנו, אלא הן מקבלות את תוקפן מכוחו של גילוי רוחני, הקרוי באנתרופוסופיה 'ראייה רוחית'. שטיינר לא ראה בתורתו תורה פילוסופית במובנה המקובל ולא ראה בעצמו פילוסוף במשמעות המקובלת של חשיבה אנושית, אלא רואה רוחני שמוסר לקהל שומעיו וקוראיו אמיתות אובייקטיביות של עולם הרוח שאינן תלויות בו כסובייקט. אמיתות אלו כוללות גם התייחסות לכוחות העמוקים והנסתרים – המוארים והחשוכים – הפועלים בהיסטוריה והמנתבים את מהלכה.

סמכות רוחנית כזו מהלכת קסם על בני הדור האחרון, המאמצים – לטעמי די בפזיזות – השקפות ודעות שמקורן בהארה רוחנית ומעדיפים אותן על פני חשיבה ביקורתית המושתתת על תהליכי למידה והפנמה ממושכים. סבורני שהצגתו של שטיינר את מצבם של היהודים בזמנו יכולה לשמש מקרה מבחן חשוב להצגת הבעייתיות העלולה לנבוע מסמכותיות רוחנית כזאת; ועליי לומר שהמארג האפולוגטי של תלמידי שטיינר, המבקשים לגונן עליו באמצעות כל מיני הסברים דחוקים, הוא ביטוי אחד של אותה בעיה.

אין ספק שהצגתו של שטיינר את האנטישמיות באירופה בשלהי המאה התשע עשרה כתופעת שוליים ילדותית, רעשנית ובלתי מסוכנת היא מופרכת. בניגוד גמור לדבריו של שטיינר, בשלהי המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים דווקא התגברה האנטישמיות באירופה. כפי שתיאר זאת אחד החוקרים, בעשורים האחרונים של המאה התשע–עשרה הפכה "שאלת היהודים" משאלה על מתן אמנציפציה ליהודים לשאלה על האמנציפציה מהיהודים.

לא חסרות דוגמאות לאנטישמיות שרווחה אז באירופה. היה זה ויליאם מאר (1904-1819) שהטביע את המונח המודרני "אנטישמיות", בהבחינו בין האנטישמיות הנוצרית המסורתית לבין האנטישמיות הגזעית–המדעית שלו. מאר כינה את עצמו "לוחם נגד האמנציפציה היהודית", "אבי התנועה האנטי–יהודית" ו"הפטריארך של האנטישמיות". ספרו משנת 1879 "ניצחון היהדות על הגרמניות" יצא לאור בכמה מהדורות בפרק זמן קצר. גם אדולף שטקר (1909-1835), כומר ותיאולוג פרוטסטנטי ופוליטיקאי שהיה פעיל בחצרו של הקיסר וילהלם השני, היה ממשיכה של האנטישמיות הלותרנית.

מחוץ לגרמניה, זמן לא רב לפני ששטיינר שלל את הציונות והתייחס בביטול לסכנה הגלומה באנטישמיות, סבלו יהודי רוסיה מפוגרומים ("סופות בנגב", 1882-1881). משפט דרייפוס (1895) הפגין את האנטישמיות בצרפת בעת ההיא; וגלי הפרעות ביהודי רוסיה בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים (פרעות קישינב בשנת 1903, הפוגרומים באודסה בשנת 1906 ופרעות פטליורה בשנת 1919) הוכיחו כי האנטישמיות רק גדלה.

אך עובדות הללו לא הביאו את שטיינר להרהר מחדש בעמדותיו על האנטישמיות באירופה או לגלות אמפתיה לחששם של היהודים. שטיינר עצמו לא היה רואה רוחני מתבודד, אלא מיסטיקן החי בין הבריות. הוא הגיב לאירועים היסטוריים, גילה עניין ובקיאות בתהליכים פוליטיים וחברתיים, הגה תוכניות חברתיות, הרבה להתייחס למצבה של התרבות האירופית בת–זמנו, ובתוך כך התעמק גם במצבם החברתי וההיסטורי של היהודים. כיצד אם כן לקה בעיוורון כה חמור ביחס לתפוצתה של האנטישמיות?

אלטרנטיבה כושלת לציונות

כאלטרנטיבה לפתרון הציוני המפוקפק העמיד שטיינר את חזונו ההומניסטי–האוניברסלי. אך מה טיבו של פתרון זה? ברצוני לטעון שהשקפתו האוניברסלית של שטיינר טומנת בחובה דווקא עמדה שאינה סובלנית. לפי שטיינר, אנו מכירים באדם באשר הוא אדם. האנושיות שבאדם נחשפת לא באמצעות כלל המאפיינים הפרטיקולריים שלו, אלא על ידי התמקדות באינדיבידואל, נושאו של ה"אני", פרט בתוך אוניברסום אנושי. השקפה זו מובילה בנקל לקריאה לאדם אחר או לקבוצת אנשים לוותר על מרכיבי הזהות שלהם כדי שאנושיותם תוכל לבוא לידי ביטוי וכדי ששיח אנושי יוכל להתממש.

בניגוד לעמדה זו, עומדת תפיסה הומניסטית הגורסת שאדם מפרש את אנושיותו באמצעות כלל מרכיביו, כולל אלו הפרטיקולריים (עמו, תרבותו, דתו, לשונו, ארצו). השקפה הומניסטית וליברלית במובנה השלם תקבל את האופן שבו האדם הניצב מולנו תופס את עצמו ותבקש להכיל אותו ככזה. זאת משום שתפיסתו העצמית של האחר היא ביטוי לאנושיותו ולכבודו העצמי, וכל דרישה ממנו לוותר על מאפייני הזהות שלו תיתפס כפגיעה בו.

על העדר הסובלנות שבתפיסה הליברלית מן הסוג הראשון הצביע הרצל בספרו "מדינת היהודים", בהתייחסו לאמנציפציה של היהודים:

בתום ויושר ניסינו בכל מקום להיטמע בכללהעם אשר סביבנו ורק לשמור על אמונת אבותינו. זאת אין מניחים לנו. לשווא הננו פטריוטים נאמנים, ובמקומות מסוימים אף מופלגיםלוּ אך הניחו לנואבל אני סבור שלא יניחו לנו.

ההומניזם של שטיינר, המושתת על האחדות של "האני" האוניברסלי, הוא סוג של הפשטה לנוכח ריבוי גווניה ומורכבותה של ההוויה האנושית, הכוללת גם מרכיבים לאומיים ודתיים. על כן הוא מוביל דווקא לתוצאה ההפוכה שתיאר הרצל – אותה אי–הבנה והעמקת הפירוד בין בני אדם.

הקמת בית לאומי ליהודים על פי חזונם של הרצל ושל נורדאו היא אכן פעולה של הפרדה; אלא שדווקא הקמתו של בית לאומי ליהודים, בבחינת משענת פרטיקולרית יציבה, יכולה לגרום ליהודים, בארץ ובתפוצות, לחוש ביטחון המאפשר עמידה של שווים מול שווים עם בני לאומים אחרים. מנגד, האידיאל האוניברסלי של שטיינר, שאותו הציע כאלטרנטיבה לציונות, אינו סובלני שכן הוא איננו מושתת על האידיאל הליברלי של תקופת ההשכלה, אלא על רעיון האחווה והאחדות הנוצרי.

האידיאל הליברלי המודרני גובש על קרקע חילונית וניטרלית יחסית מבחינה דתית, בדגש על הפרדה בין הרשות המדינית ובין הרשות הפרטית. האידיאל האוניברסלי של שטיינר, לעומת זאת, הוא גלגולו של אידיאל האחדות במשיח הנוצרי בעת החדשה. מעת שרעיון זה החל להתגבש במאה הראשונה לספירה, התקשתה הנצרות להכיל במסגרתו את מי שלא היה שותף לחזונה. במיוחד נכון היה הדבר לגבי היהודים! כך היה בעבר וכך למרבה הצער גם אצל שטיינר. נמצאת למד שבכל האמור לתיקון היחסים בין יהודים ונוצרים ולאפשרות קיומו של דו–שיח ביניהם, התורה האנתרופוסופית היא תופעה טרגית.

  • ד"ר ישראל קורן הוא מרצה בחוג למחשבת ישראל ובפקולטה לחינוך שבמכללת אורנים

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, ו' אלול, 21.8.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 באוגוסט 2015, ב-גיליון שופטים תשע"ה - 941 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: