עולים למציאות חדשה | בכל סרלואי

המודרנה ביקשה לשחרר את האדם מכבלי האשמה הנוצרית, אך יצרה מציאות נטולת חטא וויתרה על תודעת התיקון. מעולם התשובה היהודית לא הייתה כה משמעותית

באחת הסצנות בסרט "דני קולינס" מוצג הגיבור, זמר מזדקן ומסוחרר מתענוגות, כסחוט ומסומם ביום הולדתו. אלא שאז הוא זוכה למתנת יום הולדת מפתיעה: מסתבר שארבעים שנה קודם לכן התרשם ג'ון לנון מכנותו של הזמר הצעיר בריאיון וכתב לו מכתב שבו הוא מפציר בפניו שלא יתמסר לחיי השקר שבפרסום. כיוון שלא ידע את כתובתו הוא ייעד אותו לעיתונאי שראיין אותו; הוא לא העביר אותו לקולינס אלא מכר אותו לאספן אמנות. הקריאה הזו של האמן הגדול לאמן הצעיר שלא לאבד את עצמו הגיעה באיחור של ארבעים שנה. בעקבותיה זונח הזמר את חייו המוכרים כדי להתחקות אחר האפשרות שהחמיץ כיוצר וכאדם, ולנסות לתקנם.

הסרט מבוסס על סיפור אמיתי: ב–1971 העניק זמר הפולק–רוק הבריטי סטיב טילסטון ריאיון ובו תיאר את החשש שלו מההשחתה שבפרסום. ג'ון לנון התרשם מכנותו של האמן הצעיר וכתב לו מכתב אבהי שבו הוא מעודד אותו לדבוק באמנות נקייה ובאמת יצירתית. המכתב הגיע ליעדו כמעט ארבעים שנה לאחר שנשלח ולאחר שכבר לא ניתן היה להשיב לשולח אותו. זהו הבסיס הרעיוני לסרט (הלוקה באזהרת צניעות). בדרכו הפשטנית והמוגבלת, עוסק "דני קולינס" באופן נדיר בתרבות המערבית בניסיון של האדם לחזור בתשובה.

הרעיון הזה, של קריאה לאדם כבמכתב שלוח, מופיע גם בדברי חז"ל. את המשנה באבות "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה…" מפרש הבעל–שם–טוב כי הקול תלוי ועומד בחלל העולם ומתבטא בהרהורי התשובה העולים בלבו של האדם, המעדיף בדרך כלל להתעלם מהם. אבל הקול מהדהד בחללו של העולם ובחללו של לב ואין לו שומע ועונה.

התפיסה‭ ‬הנוצרית‭ ‬מניחה‭ ‬את‭ ‬החטא‭ ‬ביסודה‭. ‬הווידוי‭, ‬פייטרו‭ ‬לונגי‭, ‬1750‭ ‬

התפיסה‭ ‬הנוצרית‭ ‬מניחה‭ ‬את‭ ‬החטא‭ ‬ביסודה‭. ‬הווידוי‭, ‬פייטרו‭ ‬לונגי‭, ‬1750‭ ‬

בריחה מאשמה

מיום שעמדתי על דעתי מענה אותי שאלה גדולה. מדוע הספרות והאמנות, שבוחנת במדוקדק כל פרט בחיי אדם ומגיעה לעומקים ופסגות שלא ישוערו, כמעט לא עוסקת בעמוקה שבחוויות האדם – התשובה.

המענה לשאלה זו מצריך עיון גדול ביסודותיה של תרבות המערב, שאינם מסוגלים להניח או לאפשר את הדיבור בתשובה לעומקה. בחיבורו "פואטיקה", המהווה את הבסיס לתורת הספרות במערב, מגדיר אריסטו את הספרות כמתקיימת על ידי המסתבר והאפשרי. בשונה מההיסטוריה פועלת הספרות לא במרחב העובדות ההיסטורי, אלא בקרב העובדות האפשריות – היכולות להתקיים במציאות. אבל הספרות והאמנות שעוסקות בנפש האדם ובתהליכים המניעים אותו עוסקות בדרך כלל במה שיכול להיות, ולא במה שצריך להיות – להיכן מסוגל האדם להגיע.

אריסטו התייחס לספרות שמקורה במיתוס היווני, המניח את האדם הנאבק בגורלו, מתוך מציאות שבה הניסיון לעמוד מול מציאות קבועה מראש שאין לשנותה הוא חטא כבד. האלים והגורל קובעים את מצבו של האדם, והניסיון לשנותו הוא ההיבריס – חטא הגאווה החמור. לאדם אין כל אפשרות להשפיע על גורלו או לתקן אותו. המפגש בין התרבות היוונית לנוצרית הוליד תפיסת אשמה וחטא מבוססת: על האיסור למרוד בגורל נוספה התפיסה כי האדם נולד חוטא והוא אשם מעצם הווייתו. החטא הוא גורלו של האדם והניסיון לברוח ממנו הוא חטא בפני עצמו, כפירוש הנוצרי לפסוק "הן בעוון חוללתי, ובחטא יחמתני אמי".

במשך אלפי שנות יצירה עוסקת הספרות המערבית בחיבור בין שתי התפיסות האלו: בסבלו ובקיומו של האדם מנקודת המבט הדתית של האשמה והכפרה הבלתי אפשרית מחד, ומנקודת המבט הגורלית, של האדם השקוע במצבים חסרי מוצא שאינו יכול לתקן מאידך. ההפנמה של המציאות הזו הביאה לתודעת חטא קיומית עמוקה המולידה מסעות שלמים של בריחה מן האשמה. האדם נולד חוטא והוא נושא את צלב אשמתו לאורך כל ימיו. מהחטא, כמו מנשיכת הבשר, אין להימלט. כתוצאה ממנו הספרות עוסקת בבחינת העבר ובהעדר אפשרות התיקון, ולא באפשרות הייעוד.

מכאן מובנת השבירה שעוברת הדת במאה העשרים ומהפכת המתירנות המינית שבעקבותיה. במציאות שכולה חטא לא ניתן לתקן את החטא – אבל אפשר להיפטר מהאשם ומאימת העונש. החידוש שבחילוניות אינו בתודעה נעדרת הא–ל, אלא בביטול אפשרות החטא; המודרנה שחררה אולי את האדם מכבלי המוסר והאשמה של עצמו, אבל יצרה מציאות שאין בה תודעה של חטא, ולפיכך גם אין בה תודעה של תיקון.

זוהי מציאות מורכבת שמשחררת את האדם מכבלי האשמה ההרסנית על עצם קיומו מחד, אך עדיין אינה מעניקה לו פשר. הכבלים הוסרו מעל האסיר, אך הוא אינו יודע מה יעשה בחופש שזכה לו. בשונה מהחטא הנוצרי הרואה את האדם כשטוף בעוול וזוהמה מעצם קיומו, מאפשרת היהדות את תודעת ההחטאה: החטא הוא מציאות של אדם הרחק מעצמו, המחמיץ את ייעודו; התשובה מעבר להיותה תיקון ברובד הדתי, מאפשרת תיקון רוחני לאדם בכך שהיא מאפשרת לו לתקן את הפער הנורא שבין הפוטנציאל שלו למימושו.

תודעת החטא שונה לחלוטין מתודעת האשם, בכך שמציאות החטא מאפשרת את התיקון. בעומק תפיסת החטא היהודית מונחת התודעה שמהלך המציאות אינו חד כיווני, אלא הפיך. החטא הוא שבירת המציאות, אך התשובה שקדמה לעולם – קודמת לו; התשובה מתקנת את קלקול החטא ומעלה את החוטא למציאות חדשה העולה על זו שקדמה לו. ידיעת החטא אינה אשמה, שכן האשמה מאפילה על חיי האדם עד לתחושה של שלילת קיום; תודעת החטא ויראתו מנסה להרחיק את האדם ממציאות של קלקול רוחני, ובכך מאפשרת את תיקונו ומימושו.

עולם שאין בו מיקוד מאבד את תחושת ההחטאה וללא ייעוד הוא מאבד את תחושת החטא; עולם שאין בו חטא מאבד את תחושת הייעוד. בעולם כזה פועל האדם כשהוא שטוף באימת מוות מפני החמצת החיים הדוחפת אותו למימוש עצמי לאין קצה, ומעוררת בו רגשי אשמה נוראה עד למציאות של מיסוך אינסופי לכאב, מסמים ועד לתרופות.

"אייכה" ופיצוצים

הפער בין אפשרות השפע שבתוכה פועל העולם המערבי למציאותו הנפשית החלולה הוא פער בלתי נתפס שטרם דובר בצורה מספקת מצידו הרוחני. הדיכאון, אותו חידלון כואב, ממלא וסובב שוטף כמגפה את העולם המערבי העשיר, המרצד והשבע, ואינו מבחין בין צדיק לרשע. הדיכאון הזה גורם לאנשים להתמסר לטיפולים שיעמיקו בכאב שלהם וייתנו להם תרופות ממסכות כאב, כדי שיוכלו לחזור לתפקד באותם חיים נוצצים שכולנו רוצים, המוצגים לנו על כל מסך. אבל כל הקולות והתרופות של העולם לא ימנעו מאדם את הצעקה השקטה של הנפש.

ויקטור פרנקל טען לפני חמישים שנה כי האדם מחפש משמעות, והטענה הזו הייתה נכונה בימים שאחרי מלחמת העולם השנייה, שבה חיפש האדם בפילוסופיה ובפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית פשר לסבלו. אך במחצית השנייה של המאה העשרים, יותר מן החיפוש אחר המשמעות לסבל מבקש האדם את נפשו ותיקונו. ההכרה שלה מגיעים רבים בכך ש"יש לי הכול, ובעצם אין לי כלום" היא תודעתם של המונים שריפדו עצמם בכל מה שחומר יכול להשיג ועומדים חנוקים מכאב לעומת כל מה שחומר לעולם לא יוכל לקנות.

מול ה"ניו אייג'", תעשייה שחלקה כוונות טובות המגלגלת מיליארדים, עומד העולם המערבי ומחפש את האפשרות לתקן, להתחיל מחדש. האדם, לא פחות משהוא חיה הממיטה על עצמה סבל, הוא יצור המבקש להביא על עצמו גאולה. באופן אינסטינקטיבי מחפש האדם אפשרות כוללת שתחפוף על כל נימה בחייו, אך בתמימותו הוא מקבל על עצמו לעתים קרובות את הרודנות על פני אפשרות החופש: המציאויות הרצחניות ביותר במאה האחרונה, מקומוניזם ועד לדאעש, נולדו מתוך צורך נואש בגאולה שתעניק אפשרות שתכסה את כל תחומי החיים.

האדם החופשי פושט את צווארו מרצון לשיעבוד, שכן אין דבר מבהיל יותר מחופש בלתי מוגבל המתנגש עם תשוקת הגאולה; הצורך הזה אינו מדובר בעולם המערבי משום שהוא חותר תחת יסודותיו. התפיסה כי החופש אינו מספיק וכי האדם מבקש משהו מעבר לו בסופרמרקט של הזהות והאושר מזעזעת את אמות הסיפים של האדם הבודד בעולם המערבי, שימהר ליטול תרופה שתאפשר לו לתפקד במציאות של כאב הריקנות. בעולם המערבי השבע, המעריך אדם בהתאם לתפוקתו, מעדיפים להניח רטייה מאשר להאמין כי אפשר לחיות ללא פצע.

העולם המערבי יצר את השחרור המיני כחלק מההכרח להיחלץ מהאשמה המינית הנוצרית. אבל השחרור הזה לא העניק לבני האדם את שביקשו, כיוון שחטאו הקדמון של האדם אינו נעוץ בקשר בין איש לאישה אלא בהתחמקות מהא–ל המחפש אותו וקורא לו בשאלה הקיומית הנוראה "איכה". האדם יכול לשוב בכל רגע נתון אם רק יקשיב לשאלה הזו, המהדהדת מאז בחללו של עולם. במאה השנים האחרונות משיב האדם לשאלה הזו בהדי פיצוצים ובקולות הניאון, שכן אין דבר קשה יותר מההקשבה וההיענות לקול התובעני והשקט. האדם מפציץ את חושיו כדי שלא להאזין; כתוצאה מכך הוא נעשה קהה וחלול עד שהרגש הזה חופה על הכול.

אלול לאחר החורבן

התשובה מאפשרת לאדם לחזור לעצמו, להיות מה שהוא מסוגל לו באמת. לברר, בעולם של זכויות, את חובתו בעולמו, חובתו כלפי הא–ל וכלפי עצמו, שתי חובות שהן אחת. אפשרות התשובה היהודית, של התחטאות והיטהרות מול ה' שבה נולד האדם מחדש גם בתוך חייו, האפשרות המחייבת אותו בכל נשימה ומאפשרת גם לצדיקים גמורים לתקן את עצמם בכל רגע נתון, היא מהממת ומסעירה, ומנוגדת לחלוטין לתפיסתו של העולם המערבי את עצמו.

בעיניי, זוהי נקודת התורף המבחינה בין התפיסה היהודית לתפיסה הנוצרית. ההשקפה היהודית מניחה בבסיסה את אפשרות התיקון, באמירה שתשובה קדמה לעולם, בעוד התפיסה הנוצרית מניחה את החטא ביסודו. מציאות נוצרית מניחה את הבסיס הרגשי בתחושת אשם; מציאות יהודית מניחה את הבסיס הנפשי בתיקון. רעיונות אלה יצוקים עמוק בהתנגשות התרבותית בין הנצרות ליהדות ואין להם מאחה, אבל התביעה האנושית לתיקון מונחת ביסודות הקיום. התשובה היהודית מאפשרת מענה לקול הא–לוהי ולתהליך הרוחני של האדם בכך שהיא מניחה את אפשרות התיקון כקודמת למציאות השבר, ויש בה רפואה לעולם.

הספרות שתתאר את המהלך הנפשי העמוק של התשובה, שלה ייחל כל כך הרב קוק בתארו את "משורר התשובה", עדיין לא באה לידי ביטוי בספרות העברית המתחדשת, ואולי תצריך יצירת כלים ספרותיים חדשים. אך המענה הרוחני שבתשובה מתקיים בתרבות בת ימינו ללא הרף, בעיקר מצידה המוזיקלי. בתוך מציאות של כאב עמוק, אפשרות הקשב לקול המבקש את האדם מאפשרת לו תנועה רוחנית שונה מזו שמציע העולם המערבי הפורץ קדימה על חשבון הקול הדק. בתנועה רוחנית הפוכה לזו המוכרת בעולם המערבי, הפורצת ואף דורסת, חוזרת התשובה לאחור ומאפשרת האזנה להמיה שאין לה שומע.

בדיוק כמו מציאות הכאב והרחמים, ימי התשובה של אלול מונחים לאחר ימי החורבן של בין המצרים. לאחר הזמן המנכיח את המרחק ומנציח את השבר שבמציאות, פועל זמן ההתקרבות והתיקון הכפול ממנו באורכו. חודש אלול קודם לדין של ראש השנה, כיוון שהבורא יתברך מקדים רחמים למשפט, מקדים תשובה ותיקון לעמידה בפני החטא והשבר. הזמן היהודי מלמד אותנו כי אין שבר שאין לו רפואה בעצם ההתקרבות, שהקול היוצא מסיני, כאותו קול שופר, קורא ואינו מניח לאדם, עד שישוב.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, ו' אלול, 21.8.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 באוגוסט 2015, ב-גיליון שופטים תשע"ה - 941 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. דאעש וקומוניזם זה העולם המערבי?!
    מותר להמציא איזו תיאוריית-על שרוצים, אבל נא לדייק בעובדות.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: