כתבי עת – אב תשע"ה | יואב שורק

סקירת כתבי עת מהארץ

יתרון שבירת המיתוס

כריכה-שורקעלי זית וחרב טו, סלע המחלוקת: עיונים בחקר ההיסטוריוגרפיה של מלחמת העצמאות, תשע"ה

עורך: ניר מן, הוצאת כרמל ומרכז גלילי לחקר כוח המגן, 291 עמ' עברית + 13 עמ' אנגלית.

* אף שמדובר בכתב עת היסטורי לכל דבר, גיליון עשיר ומרתק זה של "עלי זית וחרב" טעון במשקל פוליטי רב. הוא מציע שלל דיונים מרתקים בשאלות החשובות על האופן שבו נתפסו אירועי מלחמת העצמאות ואירועים קרובים – הנרטיב, הסיפר, הבניית הזיכרון – דיונים שהם חשובים יותר לשיח בן זמננו מאשר דיוק כזה או אחר בשאלה היסטורית קונקרטית.

השער הראשון מוקדש ברובו לשאלת "ההיסטוריונים החדשים", כלומר המחקרים שהחלו להתפרסם בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת, וקראו תיגר על הבלעדיות של הסיפר הציוני ממלכתי של מלחמת הקוממיות. מרדכי בר-און סוקר את תופעת ההיסטוריונים החדשים במבט מפויס של אחרי שככת הוויכוחים הלוהטים, וראיון ארוך ומרתק של העורך ושל בר-און עם בני מוריס – לצד מאמר קצר של אבי שליים – משלימים את התמונה. דמות חשובה נוספת, אילן פפה, אינה מופיעה בכרך מכיוון שהלה "הצטרף במודע לנרטיב הפלסטיני, 'נרטיב המדוכאים'… חיבוריו המאוחרים יותר אינם אלא תעמולה פלסטינית".

ההיסטוריונים החדשים הוקעו בשעתו על ידי הממסד הישראלי – כולל על ידי אוניברסיטת תל אביב, למשל – ובהמשך הפכו למוקצים בעיני הימין האידיאולוגי. אך המאמרים מלמדים שלא מדובר (רק) בפוליטיקה: חלק משמעותי מעבודתם של היסטוריונים אלה התאפיין בירידה לפרטים ובחשיפת מסמכים שהביאו תמונה מורכבת יותר, ורבת חשיבות, על אירועי כינונה של ישראל בפרט ועל הסכסוך הישראלי ערבי בכלל.

נהנו‭ ‬מיתרון‭ ‬הן‭ ‬בכוח‭ ‬אדם‭ ‬והן‭ ‬בתחמושת‭ ‬על‭ ‬צבאות‭ ‬ערב‭. ‬חיילי‭ ‬צה‭

נהנו‭ ‬מיתרון‭ ‬הן‭ ‬בכוח‭ ‬אדם‭ ‬והן‭ ‬בתחמושת‭ ‬על‭ ‬צבאות‭ ‬ערב‭. ‬חיילי‭ ‬צה‭"‬ל‭ ‬במלחמת‭ ‬העצמאות
צילום‭: ‬קלוגר‭ ‬זולטן‭, ‬לע‭"‬מ‭ ‬

כך למשל, ההבנה שבמלחמת השחרור נהנה צה"ל מיתרון הן בכוח אדם והן בתחמושת על צבאות ערב שתקפו אותו – למעט בשבועות הראשונים של המלחמה – "מקלקלת" אולי את המיתוס של מעטים נגד רבים, אבל מעלה על נס את יכולת ההתארגנות וההתעצמות של יישוב קטן ומגויס. וזו גם, מסתבר, עובדה היסטורית חד משמעית. הראיון עם מוריס מרתק גם בהתייחסות הכנה להיעדרה של היסטוריוגרפיה ערבית מהימנה של התקופה.

מעבר לכך, הגיליון מהווה במה לכמה דיונים היסטוריים ממשיים הנוגעים במחלוקת עצמה: יחסו של "היישוב המאורגן" לארגוני הפורשים, וסיפור ההתנקשות של אנשי לח"י ברוזן השוודי ברנדוט. יגאל עילם שב אל הסזון מזווית שבן גוריון היה אוהב: תכונת הארגון העצמי שנתייחד בו, לדבריו, העם היהודי, הן בגולה והן בהתגבשות היישוב העברי כאן בארץ. עילם מפנה את הזרקור ליכולת התארגנות ייחודית זו, השונה למשל מהאופן שבו צומחות אליטות במאבקים לאומיים אחרים, ותולה בה את חוסר הסובלנות כלפי הפורשים.

————-

ריק רוחני חילוני

כריכה-שורק-2עתון 77, כתב עת לספרות, אמנות חברה וביקורת, גיליון 383, תמוזאב תשע"ה, יונייולי 2015

עורכים: מיכאל בסר ועמית ישראלי-גלעד, 52 עמ'

* עתון 77 הוא כתב עת ותיק הרואה בשיח הספרותי משימת-קודש ומנצל את מלוא עמודיו – בלא גינוני עיצוב – כבמה לשלל מגוון של שירה, מקורית ומתורגמת; למאמרי ביקורת ועיון ספרותיים; ולשיח בעולם הספרותי הישראלי, בטורים האישיים של עמוס לויתן ושל עמיר עקיבא סגל.

הראשון דן בהרחבה בעולמם של שני אנשי רוח שהסתלקו כעת, צעירים – צחי רייך ובועז נוימן, ומפרגן בקצרה לספרי השירה החדשים של המשוררים הוותיקים איתמר יעוז-קסט ("בלי תאוות עזות, עם הרהורי אני את / היד נגעה עם בוקר בשמיכתך 'את פה?' / עמדה שתיקה של שעת נמנום / אך פיך סינן בשקט: / 'תמיד!'") ואורציון ברתנא; והאחרון מנתח בקצרה את קלאסיקת הילדים הישראלית "איה פלוטו" על רקע משבר התנועה הקיבוצית.

רפי וייכרט כותב הספד קצר ומרשים על המשורר אריה סיוון ("בימי שרב השקע נע ממערב, מביא אבק / ממדברות צפון אפריקה, משיב אל ארץ מוצאם / כנענים טחונים עד דק, מקרתגו, קרת חדשת / שחרבותיה משיקות לפרברי טוניס. // וכך ישובו לגבולם, אל קו החוף / אשר ממנו נעתקו לפני אלפי שנים / ברוח ההולך סובב ושב על סביבותיו, הרוח"), ופרויקט קטן מביא שלל תרגומי שירה מגרמנית – חלקם של יהודים כהיינה, פאול צלאן ורוזה אאוסלנדר, אך גם משל גינטר גראס וגוטפריד בן.

פרויקט אחר הוא המדור "סופ"ש שירה" שמקורו ברשת האינטרנט – שהפעם בולטים בו כמה שירי כאב-הגירה ישראליים (אלי אליהו: "ומה לעשות שאצלי / הניתוח הצליח ובגדד / מתה. ולא נותרה / אלא המוסיקה שהיה אבי / שומע בתחנות הבושה / כשהמתין בחניון התת-קרקעי / לקחת אותי אל צבא העם / בדרכו לעבודה. / ולא אשכח לעולם / את עצב ידו המגששת / אחר העברית, להחליף מהר / לפני שיוצאים ועולים / מעל פני האדמה".)

האמונה‭ ‬היא‭ ‬לכל‭ ‬הפחות‭ ‬אופציה‭ ‬שיש‭ ‬לבחון‭ ‬ברצינות‭. ‬מישל‭ ‬וולבק צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬אי

האמונה‭ ‬היא‭ ‬לכל‭ ‬הפחות‭ ‬אופציה‭ ‬שיש‭ ‬לבחון‭ ‬ברצינות‭. ‬מישל‭ ‬וולבק
צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬אי

מבין המסות ראוי לציין את זו של יובל גלעד, החותרת לפצח את "כניעה" המדובר של הסופר הצרפתי מישל וולבק. גלעד טוען שהסיפור של וולבק אינו סיפור כיבושה של אירופה על ידי המוסלמים, אלא סיפור התרוקנותה של אירופה החילונית מכוחות חיים, וכניעתה לצורך לשוב אל אמונה, צורך שהוא פשוט הכרח קיומי. לדברי גלעד, וולבק עצמו עובר תוך כתיבת הספר מעמדת האתיאיסט לעמדת האגנוסטיקן, המבין שהאמונה היא לכל הפחות אופציה שיש לבחון ברצינות. גלעד סבור שאותה ריקנות מפוחלצת של תרבות אירופה היא גם נחלתה של החילוניות הישראלית שבה "ריק רוחני חילוני שולט עדיין על רוב דתי מתהווה", חילוניות המתרפקת לשווא על מולדת אבודה כברלין או ורשה.

לאחר שגלעד מבחין בין "תרבות וספרות" הקמל, לטענתו, של "הארץ" למוסף זה שאתם קוראים, שלדבריו "עולה כפורח", כי הוא משרת ציבור שעדיין מאמין בחשיבות המילה הכתובה לחיים עצמם, הוא מזכיר את תל אביב המופיעה ברומן של וולבק כעיר חילונית וליברלית, בשעה שבאמת זוהי "אוכלוסייה חילונית צדקנית יהירה וחומרנית שהופכת בהדרגה למיעוט", אך חסרה את אותו וולבק "שיתאר בלא סרק את החידלון הישראלי החילוני". מעניין אילו תגובות יתקבלו למסה חריפה זו.

—-

אשכנזים מסורתיים

כריכה-שורק-3גלעד לתולדות יהודי פולין ותרבותם, כד תשע"ה

עורך: דוד אנגל, המכון לחקר תולדות יהדות פולין והמכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב, 203 עמ' עברית + 172 עמ' אנגלית

* ורשה היא לא רק מולדת אבודה של האליטה החילונית כדברי גלעד בעתון 77, אלא גם מחוז ההתרפקות של עולם חרדי – כמוה כווילנה בירת ליטא. אך מאחורי המיתוסים של החברה המסורתית המזרח אירופאית מסתתרת מציאות מורכבת ומרתקת, שנחשפת במחקר – וכרך זה מביא ממנו מבחר משובח. אסף קניאל פרסם בבמה זו מאמר על שמירת מצוות בווילנה במלחמת העולם הראשונה; כאן מתפרסמת הגרסה המלאה, רבת הפרטים והמרתקת של מאמר זה, המלמד בין השאר שהמודל המסורתי המוכר בארץ כעניין של ארצות המזרח – זהות יהודית חזקה וחיבור עמוק למסורת ללא הקפדה אורתודוקסית על שמירת הלכה – צמח בצורה מובהקת גם במזרח אירופה.

בשנות השלושים של המאה העשרים ערך מכון ייו"א שפעל אז בווילנא תחרות כתיבת אוטוביוגרפיות, שהוגבל לבני 16 עד 22. בזכות התחרות הזו ניתנת לנו הצצה מרתקת לילדותם של ילדים יהודים בפולין שבין מלחמות העולם. עידו בסוק – שביסס על אוטוביוגרפיות אלה את הדוקטורט שלו – מפרסם כאן מאמר המתמקד באופן שבו חינכו יהודים את ילדיהם, במסרים שהעבירו, ביחסי הקרבה והריחוק ובהרגלי המשמעת. התמונה המסתמנת היא מורכבת, אבל מרתיעה למדי – אם כי יש לתת את הדעת לאופי הרטרוספקטיבי של החיבורים ולרוח התקופה שאולי עודדה פרשנות מחמירה של החינוך ההורי. מאמרה של אסתר לפון-קנדלשיין הוא עבודה ביבליוגרפית על סדרת "ספרי אגורה", חוברות סיפורת זולות בעברית שהופצו בהצלחה רבה בסוף המאה הי"ט במזרח אירופה, ויצרו לראשונה קהל קוראים לספרות יפה.

בחלק האנגלי פורשת אלזבייטה קוסבסקה בהרחבה את פרשת עלייתם וקליטתם בישראל של רבבות יהודים מפולין בשנים 1960-1955, על קשייה והישגיה, פרשה שכמעט לא סופרה כאן.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, ו' אלול, 21.8.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-21 באוגוסט 2015,ב-גיליון שופטים תשע"ה - 941, כתבי עת / יואב שורק. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. מהיכן השיר "בימי שרב השקע נע ממערב"?

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: