השבתון של הנושים | עמית קולא

ההבנה כי השמיטה בספר דברים הינה בעלת אופי סוציאלי חושפת משמעויות חדשות במצווה לאור פשוטו של מקרא. על שנת שמיטת הכספים

מצוות השמיטה מנוסחת בתורה בשתי פרשיות מרכזיות. האחת בספר ויקרא (פרק כה) והאחרת בספר דברים, בפרשת ראה (טו, א–יא). ההבחנה המקובלת בין שתי פרשיות אלו היא בין שמיטת קרקע (ספר ויקרא) – "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר… שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ" – ובין שמיטת כספים (ספר דברים): "שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ… לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'". ההבדל בין שתי הפרשיות בולט גם במילות המפתח  – בפרשת שמיטת קרקעות הביטויים העומדים במרכז הם "שבת" (7 הופעות – אין כלל השורש שמ"ט!) ו"ארץ" (6 פעמים), ואילו בפרשת שמיטת הכספים התורה מדגישה את השמיטה (השורש שמ"ט – 6 הופעות), את האחווה ("אחיך"; "אחיו" – 6 הופעות) ואת האביון (6 הופעות).

אך חלוקה זה אינה מוחלטת. שכן בפרשיית שמיטה קטנה המסתתרת בספר שמות (כג י–יא) נאמר: "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה". תוכנה של פרשה זו הוא שמיטת קרקעות (שדה; זריעה; תבואה; אכילה) אך היא מדברת (גם) בשפה של ספר דברים (שמיטת כספים): משתמשת בשורש שמ"ט ומזכירה את האביון.

המסקנה המתבקשת היא כי למצוות השמיטה של התורה שתי מגמות. האחת, המובלטת בספר ויקרא, לכונן את ההכרה בריבונות הא–ל ("כִּי לִי הָאָרֶץ"). זו תמומש בשביתת האדם ממלאכתו (כמו בשבת), ובמניעת ניצול משאביו עד תום, תוך שותפות שוויונית, באכילה משולחן גבוה, עם שאר הבריות. המגמה האחרת בולטת בספר דברים. היעד הוא הסיוע לחלש, כשבמוקד עומד האביון. הוא הנצרך להלוואה ומתקשה בהשבתה, הוא המבקש מאכלו ואין די מחסורו, ואליו, דווקא, פונה השמיטה של ספר שמות "וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה". אכילת חיות השדה אינה בכלל כלל הבריות (כפי שהיא בספר ויקרא). היא מופיעה להדגשה כי פירות השביעית ניתנו לאביונים בלבד והנותר – לחיית השדה.

איור‭: ‬מנחם‭ ‬הלברשטט

איור‭: ‬מנחם‭ ‬הלברשטט

יום או שנה?

התובנה כי בלב פרשת השמיטה של פרשת ראה עומד היסוד הסוציאלי, המכוון להטיב עם האביון בשל קשייו הכלכליים, מחייבת לבחון נקודה מטרידה במרכזה של פרשייה זו.

הפרשה פותחת בתיאור הזמן של המצווה: "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה". נחלקו פרשני המקרא מתי הוא "מקץ שבע שנים". האם בתחילת השנה השביעית (אבן עזרא) או בסופה (רמב"ן). הנחת היסוד, המשותפת לפרשנים אלו, היא שבשונה משמיטת קרקעות המתפרשת על פני שנה שלמה – שמיטת החובות מתרחשת בנקודת זמן אחת. לשם כך יש צורך לברר מהי נקודת הפקיעה של ההלוואה: תחילת השנה או סופה. בין כה ובין כה, קשה להבין מדוע התורה לא התנסחה בעניין זה באופן חד משמעי ונתנה פתח לפרשנויות שונות בעניין.

הקושי ממשיך הלאה. בהמשכה של הפרשה מכונה השנה השביעית "שנת השמיטה": "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ". אם שמיטה משמטת בסופה, מדוע החוששים לממונם מתעוררים עוד בטרם בואה של שנת השבע? ובעיקר יש לתהות מה פשר הביטוי "שנת השמיטה", הלא אין "שנה של שמיטה" אלא נקודה בלבד – יום או שעה ולא שנה?

לכך יש להוסיף שני קשיים. הפסוק הראשון מצווה "לעשות שמיטה". איך מבצעים זאת? הפסוק הבא מתאר: "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לה'". הלשון המפורשת היא ציווי למלווה לא לתבוע את החוב. מהיכן צומחים הרעיון וההנחיה לביטול החוב? ועוד, מה פשר "קריאת השמיטה" המושמת בפי הלווה "כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לה'"?

הקושי השני נוגע לעצמותה של המצווה לביטול החוב. האמנם חותם של צדק מונח במצווה המבטלת את זכותו של המלווה על ממונו? מה פשר התביעה של התורה להלוות בהתקרב השנה השביעית, מתוך ידיעה שהחוב יבוטל? המלווה הלא לא בחר לתת צדקה אלא לעשות חסד בעזרה כלכלית ובלבד שתמורתה תושב לו. מדוע יאבד זכויותיו? לא לחינם העירו חז"ל (משנה שביעית י, ט) ברמז לשונם כי על אף המצווה ושמיטת החובות: "הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶֶנּוּ".

דחיית העיקול

שאלות אלו ואחרות זכו למענה על ידי פרשני המקרא ואף על ידי פוסקי ההלכה. אחד מהם הוא רבי אליעזר ממיץ בספרו "יראים". לדעתו, דין השמיטה אינו מבטל את החוב אלא שהלוואה שעברה עליה שביעית אסור לתובעה לעולם. אך בכך לא די. בסוגיה תלמודית אחת (מכות ג, ב) המשווה בין הלוואה רגילה, שבה מעוכב המלווה מלתבוע את חובו בפרק הזמן של ההלוואה, לבין שמיטת חובות של שביעית – נרמז כי יש להציע מחשבה רדיקלית יותר.

 פעולת השמיטה איננה ביטול החוב אלא דחיית פירעונו – לפחות בשנה. שנת השמיטה היא שנה שבה יכול הלווה "לקרוא שמיטה" – לדחות מעליו עיקול וגבייה נגד רצונו. המלווה מנוע מנגישת הלווה מתחילת השנה השביעית ועד סופה. השהיית הפירעון מותירה ללווה הרווחת זמן, הנחוצה במיוחד בשנה שבה כל המערכת הכלכלית נתונה בטלטלה. זוהי שנת השמיטה וזוהי קריאתה, שנה שבה הסדר הכלכלי הרגיל בתחום ההלוואות זוכה לפסק זמן, להשהיה ולהרפיה.

ברור מעתה מדוע התורה מדברת על שנה שלמה של שמיטה ומה פשר קריאת השמיטה של הלווה. אכן, שנה שלמה לפנינו, שבה הלווה זוכה לדחיית החוב. בקריאתו שלו הוא דוחה את חובו וכך זוכה למרווח זמן כדי להתארגן מבחינה כלכלית טוב יותר. זהו, כאמור, הפן המייחד את השמיטה בספר דברים.

מוקדש לזכרו של אבי מורי, עטרת ראשי – אשר קולא. איש טוב ומיטיב, אוהב אדם ואוהב הארץ

*

הרב עמית קולא הוא רב הקיבוץ עלומים וראש בית המדרש ההלכתי של בית הלל

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, כ"ט אב תשע"ה, 14.8.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 באוגוסט 2015, ב-גיליון ראה תשע"ה - 940 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: