ההחמצה של תורת הרב קוק בימינו | עמית הלוי

הראי"ה זיהה כי הדרך לדבקות אינה בזלזול בעולם אלא דווקא דרך פיתוחו. איך קרה שדווקא לומדיו מפתחים טינה כלפי עולם הערכים האנושי ומחרימים את מי שלא חושב כמותם? 

הזמן החדש ובמרכזו ההשכלה והנאורות הציבו את האדם על תבונתו המוסרית והמדעית במרכז ההוויה (הומניזם) והביאו בעזרת המהפכות המדעיות והחברתיות את האנושות כולה למצב מודרני מפותח מאוד. לתמורות הללו, אשר היוו אתגר משמעותי עבור כל הדתות, הגיבה היהדות בדרכים שונות. אתמקד בשלוש העיקריות שבהן:

השכלהחסידותליבוביץ

התגובה המרכזית בקרב משכילים יהודים הייתה ביטול הממד הדתי הטרנסצנדנטי ותפיסת הקודש כמופיע בערכים אנושיים מוסריים בלבד. המוסר הוא רצון האלוהים, הרציונאליות עצמה היא ההופעה האלוהית שבה ורק בה נדרש המאמין לדבוק. דוגמה בולטת היא הפילוסוף היהודי הניאו–קאנטיאני הרמן (יחזקאל) כהן, שראה ביהדות דת המתייחדת בעזיבה מוחלטת של היסוד האי–רציונלי שבאידאת הא–ל:

מושג האלוהים של היהדות אין לו תוכן אחר אלא מוסריותו של האדם בלבדשם אלוהים אין לו כל כונה אחרת ומובן אחר, אלא שהוא עדות אחראית על הקניין היחידי שאליו משתוקקת רוחו, והקניין היחיד הזה היאהמוסריות (הרמן כהן, השלח יג, תרס"ד, עמ' 361–362(.

דרך אחרת שהתבססה על תורת הקבלה הציעה המחשבה החסידית. בעולמה של החסידות, מקומו של העולם הזה והאדם שבמרכזו הם מושא מרכזי בעבודת ה': ה' מופיע בכול ו"לית אתר פנוי מיניה כלל". אך עבודת ה' של האדם היא דווקא "לכפור" בעולם ולבטל אותו, "לאיין אותו", להפוך "אני" ל"אין", לחשוף את היותו אחיזת עיניים ורק כך לגלות את האין סוף שבהוויה:

ומה שכל נברא ונפעל נראה לנו ליש וממשות זהו מחמת שאין אנו משיגים ורואים בעיני בשר את כח ה' ורוח פיו שבנברא, אבל אילו ניתנה רשות לעין לראות ולהשיג את החיות ורוחניות שבכל נברא השופע בו ממוצא פי ה' ורוח פיו, לא היה גשמיות הנברא וחומרו וממשו נראה כלל לעינינו, כי הוא בטל במציאות ממש לגבי החיות והרוחניות שבו, מאחר שמבלעדי הרוחניות היה אין ואפס ממש כמו קודם ששת ימי בראשית ממש (תניא, שער הייחוד והאמונה, ג').

החידוש של החסידות התבלט מול גישה שלישית – התפיסה הקלאסית של בתי המדרש הליטאיים והחרדיות החדשה, שהתייחסו למציאות רק כאמצעי על מנת להגות במושכלות התורה ולקיים את מצוות ה'. בכך הדגישו את המחויבות לתפיסה הטרנסצנדנטית של האלוהים. את המגמה לראות את הקדושה המופיעה בחומר ראו כזרעי שבתאות ונלחמו כנגדה.

דרך זו התפתחה במקרים מסוימים ליחס מרוחק ומנוכר כלפי העולם בבחינת "חדש אסור מן התורה", ובפרט במקרים שבהם החידושים המודרניים איימו על מושגי המסורת, ולחלופין לכיוונים של התנהגות על פי המוסר הטבעי ודרך ארץ כמו בדרכו של רש"ר הירש, אך שתי התפתחויות אלו נובעות מאותה תפיסת עולם שאינה רואה קדושה ממשית בעולם אלא בלימוד התורה ובקיום מצוות הא–ל, כמו בדברי החזון איש בספרו "אמונה ובטחון": "סוד נשמת האדם הנברא בצלם אלוקים בדמות תבניתו, עוזבים תענוגי בני אדם, מתענגים על זיו החכמה". או בדברי פרופ' ישעיהו ליבוביץ', מייצג קיצוני של תפיסה זו בישראל בעשרות השנים האחרונות:

הקשר בין ישראל לבין אלוהיו הוא בחובתו של עםישראל לעבוד את ה', והמחשתו של קשר זה הוא בקבלת עול מלכותשמים ועול תורהומצוות, וקבלה זו היא המקיימת קדושה בעולם שכולו חול, ואילו פריקתו של עול זה היא ביטולו של הקשר (ישעיהו ליבוביץ', קדוש קדוש ולא קדוש, תשנ"א).

בעולמה‭ ‬של‭ ‬החסידות‭, ‬מקומו‭ ‬של‭ ‬העולם‭ ‬הזה‭ ‬והאדם‭ ‬שבמרכזו‭ ‬הם‭ ‬מושא‭ ‬מרכזי‭ ‬בעבודת‭ ‬ה‭'‬ ציור‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬שאטרסטוק

בעולמה‭ ‬של‭ ‬החסידות‭, ‬מקומו‭ ‬של‭ ‬העולם‭ ‬הזה‭ ‬והאדם‭ ‬שבמרכזו‭ ‬הם‭ ‬מושא‭ ‬מרכזי‭ ‬בעבודת‭ ‬ה‭'‬
ציור‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬שאטרסטוק

חידושו של הראי"ה

אל מול שלוש מגמות אלו הופיע בתרס"ד בארץ ישראל אור חדש, השגה חדשה של היחס לחיים ולעולם. כשביקש הרב הנזיר להוציא לאור את שיטת הרב הוא פנה לרב והוא "הודיע לי גם–כן מעיקרי שיטתו… והנה זה יסוד ועיקר לכל השיטה התעלות בנפש האדם, השתלמות והתפתחות" (נזיר אחיו עמ' רפז).

הרב ודאי לא הסתפק בערכים מוסריים–אנושיים בלבד, בדרך שייצג הרמן כהן – וגם לא בדתיות שמבוססת על ריחוק מוחלט מהא–ל הטרנסצנדנטי: "אי אפשר למצוא מעמד מבוסס לרוח כי–אם באוויר האלוהי… אם מעט פחות מגדולה זו יבקש לו האדם הרי הוא מיד טרוף כספינה המטורפת בים… מקום מנוחתנו הוא רק באלוהים". אבל צורך קיומי זה באלוהים אינו יכול לבוא על מילואו באופן פשוט, שהרי "האלוהים הלא הוא למעלה מכל המציאות אשר יוכל להיכנס בקרבנו ממנו איזה רגש ורעיון הוא, וכל מה שהוא למעלה מכל רגש ורעיון בנו הוא לערכנו אין ואפס ובאין ואפס לא תוכל הדעת לנוח".

מה עושים ? הפתרון המתבקש, לכאורה, הוא לחתור אל הדבקות שמעבר לדעת, מעבר לשכל ומעבר לעולם – כמו ב"ביטול" החסידי. אך הפתרון שמציע הרב הוא בדיוק הכיוון ההפוך:

צריך להראות את הדרך איך נכנסים אל הטרקליןדרך השער. השער הוא האלוהות המתגלה בעולם, בעולם בכל יפיו והדרו, בכל רוח ונשמה, בכל חי ורמש, בכל צמח ופרח, בכל גוי וממלכה…. האלוהות העליונה שאנו משתוקקים להגיע אליה, להיבלע בקרבה, להיאסף אל אורה ואין אנו יכולים לבוא למדה זו של מילוי תשוקתנו. יורדת היא בעצמה בשבילנו אל העולם ובתוכו (צימאון לאל חי, אורות קיט).

העולם אינו אחיזת עיניים או הסתר פנים שיש להעלימו – "בראשית ברא אלוהים", בכוונה תחילה. הדרך לדבקות, לחיים של קרבת אלוהים, אינה בבריחה מהעולם או בזלזול בו, אלא דווקא דרך פיתוח העולם הזה, על כל הופעותיו – ובפרט בפיתוח האדם, כוחותיו וכישרונותיו – בשל היסוד האלוהי שבו. העבודה בחול עבודת ה' היא, אך לא בהפיכתו לאין יתכלל החול במקורו, אלא דווקא בבניין היש יתגלה האלוהי. זוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה – "בכל דרכיך דעהו". בשונה מהליטאיות החדשה או החסידות, אצל הרב ה"ב" היא "ב' הבתוך", לא "ב' האמצעי" ולא "ב' הביטול", דווקא בתוך דרכי החול יתגלה הקודש בשלמותו.

כל תהליכי ההתפתחות האנושית – בדת, בפילוסופיה, במדע ובחברה – מהווים חלק מתהליך ה"תיקון". כל מעשה אנושי של פיתוח, הטבה והתקדמות – הוא השתתפות אנושית בתהליך הגילוי האלוהי במציאות:

התשובה הכללית, שהיא עילוי העולם ותיקונו, והתשובה הפרטית, הנוגעת לאישיות הפרטית של כל אחד ואחדהן ביחד תוכן אחד. וכן כל אותם תיקוני התרבות, שעל ידם העולם יוצא מחורבנו, סדרי החיים החברתיים והכלכליים, ההולכים ומשתכללים, עם תיקוני כל חטא ועווןכולם עושים חטיבה אחת, ואינם מנותקים זה מזה (אורות התשובה ד, ג).

זוהי התשתית להבנת יחסו של הרב לטבע, לאדם, למחשבותיו וליצירתו, לאסתטיקה ולאמנות ואף להתעמלות ולבריאות הגוף. מכאן גם נובעת ההתייחסות הרוחנית החיובית לתורת ההתפתחות של דרווין שהתפרסמה בזמנו ולמודרנה כולה, בשל היותן תנועות המציגות תביעה של התקדמות ופועלות לתיקון העולם. הסייגים וההסתייגויות שהציג היו כביקורת בונה – גם אם לעתים חריפה ונוקבת – המבקשת להשלים את תהליך התיקון הגלוי במרכיבים היסודיים של אמונה וקרבת אלוהים המבטאים את תכליתו.

מכאן שפע ההתייחסויות החיוביות של הרב, באין ספור מאמרים, אגרות ודברי קדשו בקבצים ובפנקסים, למדע, לפילוסופיה, לגוף, ליופי, לאמנות, לספרות, לאידיאולוגיות שונות שאליהן התמסר דורו, לפוליטיקה העולמית וכמובן לתנועה הציונית, שאותה ראה כציר מרכזי של ההתפתחות ההיסתורית.

השכל וחילול הקודש

תורתו של הרב כללה גם הכרה ב"תחיית הקודש" ולא רק תחיית החול. זו חייבה שינויים גם בסדרי הלימוד ובתוכנם, ואליהם קרא בקריאותיו הגדולות לבני התורה. לפחות בישיבה אחת – הישיבה המרכזית העולמית – הוא קיווה שיתחולל שינוי, כפי שניתן ללמוד מתוכנית הלימודים שהתגבשה בצוותא עם תלמידו הרב הנזיר.

בפועל, רבים נקשרו לרב ולאישיותו הקדושה והקורנת, אך מעטים בתקופתו הבינו את גודל החידוש שהניח הרב בתורתו, "אם שניים הם אני ובני הם", ציטט הרב את רשב"י וכיוון לבנו הרצי"ה. במעגל רחב מעט יותר נמצאו הרב הנזיר והרב חרל"פ, אולי גם ד"ר בנימין מנשה לוין וד"ר משה זיידל. לאחר מותו נדחקה הגותו לקרן זווית. הרצי"ה התכנס למפעל עריכת הכתבים והוצאתם לאור, הרב הנזיר עסק בהשלמת "אורות הקודש", אך בציבור הרחב לא הייתה לו לכאורה השפעה ממשית.

שבט איתנים משנת תשי"ד וקבוצות הצעירים שנהרו למרכז הרב בשנות השישים היו פוטנציאל לשינוי. בראשות הרב צבי יהודה נתבססו בקרב הציבור הדתי לאומי מעמד התורה בכלל ותורת הרב בפרט. עשרות רבנים נשלחו על ידו לרחבי הארץ לתפקידי רבנות ולהפצת התורה, ישיבות הוקמו, מפעל גוש אמונים קם והתרחב – וכל אלו הביאו מרוחו זו של הרב אל מרחבים רבים.

עבור רבים מצעירי הציונות הדתית, הלימוד ב"מרכז הרב" היה המפגש הראשון עם חיים דתיים אינטנסיביים, שכללו קשר רציני עם שמירת ההלכה ועם עולם התורה כולו – מהגמרא עד האחרונים. לא כולם התעמקו בחידוש בשלמותו. רבים שילבו במינונים שונים ממדים של דתיות "חרדית" רגילה עם רמות שונות של לגיטימציה כלפי עשייה ציונית: יחס חיובי לחיילי צה"ל וליישוב הארץ ואמירת הלל ביום העצמאות. היו גם כאלה אשר פנו לעיסוק רציני בלימוד תורת הרב, אך דווקא הם פיתחו צורת מחשבה שגרמה לצמצם ולהעלים את חידושו הגדול של הרב.

המפגש של תלמידים אלו, שהרב צבי טאו הוא מייצגם הבולט, עם הממדים האלוהיים והנבדלים בתורת הרב כבש את לבם. הדבקות בקודש ובאידיאליים האלוהיים – בניגוד להסתפקות המודרנית בערכים אנושיים – הביאה אותם לפיתוח הסתכלות מטאפיסית על העולם. למרות הטרמינולוגיה העשירה של "תורת חיים" הפך בעיניהם העולם הזה לבבואה של "העולם האמיתי".

היחס לקודש שבטבע, לגילוי האלוהי הנוכח בהיסתוריה ובכל חכמה ויצירה אנושית והכבוד העמוק לתהליכי ההתפתחות האנושית בכל רובדי החיים – הוצגו לכל היותר כחזון עתידי המיועד לאנשים קדושים בלבד. את האמון היסודי והעקרוני בכוחות החיים החליפו זהירות, חשש ואף טינה כלפי עולם הערכים האנושי, השכל הביקורתי והדמיון המאיימים לחלל את הקודש.

חמור מכך. הקודש העליון – זה הכולל יחס חיובי לכל פינות החיים – לא רק הורחק ונדחה לשלב כמעט בלתי–ידוע, הוא אף הוצג באופן המטשטש את ייחודו לעומת ה"קודש" הרגיל. הצורך בתחייה של הקודש לא הוצג במלוא חריפותו. במשתמע ניתן היה להבין כי העולם הדתי כלל לא זקוק ל"תחייה", רק העולם החילוני הוא החסר, הזקוק להשלמה של השקפת קודש דתית כדי לא להתמוטט. כך, רבים תפסו את עצמם כמצויים בקטגוריה של "הקודש העליון", למרות שהשקפת עולמם ואורח חייהם היו למעשה המשך ישיר של הדתיות הגלותית, שבה אין מקום לאמון בכוחות האדם או בגילויי החיים בעולם.

הצבעה למפלגות חרדיות

הפרשנות המטאפיסית הזו, שהוביל הרב טאו, יצרה שפה חדשה ועולם שלם של התייחסויות חדשות, רחוקות מאוד משפתו ומדרכו של הרב: תהליך הגאולה לפי דרכם זו מתחולל רק ב"תוכיותה של כנסת ישראל" – בעולם סמוי מכל עין אנושית רגילה – ולא בכוחות החברתיים, בנפשות וברעיונות שאיתם אנו נפגשים. התמודדות עם קשיים בחיי החול, לקיחת אחריות ויוזמה מעשית לתיקון החברה, לפיתוח טכנולוגי או לצורכי פרנסה – נתפסו כחיים סוג ב', לעומת הסתגרות בלימוד בישיבה.

בעוד היחס לראשי המדינה ולבעלי תפקידים בה התקדש נוכח מעמדה המטאפיסי של המדינה, תחומים כגון ספרות, שירה, מוסיקה, פילוסופיה ומרכיבים אחרים הנתבעים ללימוד על ידי הרב הפכו למוקצה. למרבה האירוניה, גם ללימוד בכתבי הרב הוצבו גדרות ואזהרות חמורות, ומקורות בכתבי הרב שביטאו אמון באדם ובכוחותיו סויגו ו"הותרו" רק לתלמיד חכם שקידש את עצמו ולמד תורה שנים רבות. התפיסה המטאפיסית של מוסד הישיבה ("מי יעלה בהר ה'") הביאה להתבטאויות שלוחות רסן במחלוקת על מכון ההוראה בישיבה, ותלמידי חכמים רבים כמו אנשים פשוטים לא יכלו להבינן אם לא הבחינו בדפוס המחשבה החדש של הרב טאו.

המשך הקו הזה הביא גם להחרמות של תלמידי חכמים אחרים ("תנ"ך בגובה העיניים", "רבדים"), וכמובן – את המרחב האקדמי, או מוסדות תורניים אשר משלבים גישה אקדמית – כלל אסור להזכיר. יחס דומה וחסר תקדים בהתבטאויותיו יקבלו גם אישים מהעולם הפוליטי – הדוגמאות האחרונות הן נפתלי בנט, הרב אלי בן דהן ו"הבית היהודי". ביטוי פוליטי נוסף הוא ההוראה כבר לפני כמה שנים להצביע למפלגות חרדיות כמו ש"ס. מוסד בית המדרש הפך למרחב היררכי וסגור, שבו התעלותו של התלמיד כוללת התבטלות טוטאלית אל הממד המטאפיסי ואל מייצגיו, במקום להיות מרחב תוסס המגדל תלמידי חכמים עצמאים במחשבתם ובנפשם.

הלך מחשבה זה יצר סתירה נפשית עמוקה. התלמידים רוחשים בוז פנימי עמוק לעולם, לעשייה, לרגשות ולמחשבות אנושיות, ובאותה עת נושאים את דגל "הקודש העליון" המלא כבוד ואמון לכל אלה. במצב זה התפתחו אצל לומדים רבים מערכות יחסים צורמות, מלאכותיות ולעתים משבריות, בינם לבין עצמם, לבין משפחתם ולחיים בכללם. הפולמוס שהתנהל לפני מספר חודשים על גבי מוסף זה בעקבות כתבתו של יואב שורק על "ישיבות הקו" הביאה חלק מהמגיבים להיעלב או לכעוס על עניינים שונים. ייתכן שבחלק מהדברים הצדק עמם, אבל אלו שוליים וטפלים לעומת העלבון הגדול שראוי לחוש בשם הרב זצ"ל ודרכו בקודש אל מול הפיכת תורתו.

התגובות לכתבה רק חיזקו את רושם ההחמצה הגדולה של תורת הרב קוק בימינו. אחת מהן, שנאמרה כביכול ברוח משנתו, הייתה שכל ההבדל בין הציונות הדתית להשקפה החרדית מתמצה ביחס למדינה וביחס לחילונים. את מרחבי הא–ל שאיוותה נפשו של הרב צמצם הכותב בטענה כי "הגילוי האלוהי היחיד שיש לנו הוא בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, כפי שהיא מתבררת אצלנו כמסורת קבלת התורה מסיני מדור לדור".

היכן הגילוי האלוהי בעולם, בחיים, באדם? להיכן נעלמה "ההיסתור–יה" כפי שאיית זאת הרב? לאן נעלם יחסו של הרב לתורת ההתפתחות וליצירת האנושית?

 כמה נוֹאֲלוּ האנשים שאינם מסתכלים בפליאות הטבע וחוקותיו, בגודל מעשה אלוהים שבעולם. בְּאֵין בסיס של השקפה חומרית גדולה ועשירה, ההשקפה האצילית מטשטשת. כל החוצפה והכפירה באה לעולם לתבוע את עלבון החומר מבעלי הצורה המפריזים, העושים עוול להחומר בבטלם וברדפם אותו, בין בצדו המעשי, בין בצדו העיוני (קובץ א תקצ).

התייחסות חיובית לאלו ולהתפתחותם הוגדרה בתגובות אלו כלא פחות מרפורמיות, בדיוק כמו אצל חלק מהקנאים שביזו את הרב קוק בזמנו.

*

הגילוי האלוהי בברית סיני, כפי שמסביר הרב במקומות רבים, משלים את בריאת העולם דווקא בגילוי ערכו העצמי – כעולם שכולו יצירה וגילוי אלוהי – ולא מחליף את העולם, או יוצר שמורת–טבע דתית שבה מתגלה ציווי הא–ל. בחריפות רבה כתב הרב על מגמות אלו:

שנאת ההשכלה מצד הנטיה האמונית באה מארס המינות (=הנצרות), המחלקת את הרשויות, או על כל פנים הזונה אחרי קדמות החומר, וממילא מנתקת היא את העולם החומרי מיסוד קדושתו ואין לה בסיס ומשכן לההשכלה העולמית, בתכונה המקדשת ומאזרת את האדם חיל בגבורה אלוהית (קובץ ה קמג).

הפגיעה הזו בתורתו של הרב היא טרגדיה נוראית. שמונים שנה חלפו ועיקר חידושו של ענק הרוח הזה שהופיע בשמי היהדות, שלא היה כמותו מזה מאות בשנים, מוחמץ דווקא בידי אלו הטוענים למונופול על הבנתה ולימודה של תורתו.

יש תלמידי חכמים גדולים המבינים לעומקה את תורת הרב, אך כמעט לא נוצרו עדיין מוסדות מפותחים העוסקים במשנתו ובהופעתה השלמה. אני תפילה שדברים אלו הנכתבים לשם שמים ולכבודו של הרב ותורתו יביאו גם אותם להתעוררות למשימה קדושה זו של ליבון והפצה של תורת הרב בתמימותה המשיבת נפש.

עמית הלוי הוא ראש המכללה למדינאות בירושלים

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, כ"ט אב תשע"ה, 14.8.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 באוגוסט 2015, ב-גיליון ראה תשע"ה - 940 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 10 תגובות.

  1. מאמר מצויין. מזדהה מאד. לו יהי!!

  2. וואו, איזו החמצה!

    בס"ד ד' אלול תשע"ה

    לו היה הראי"ה קוק קם עכשיו לתחיה היה רואה לנגד עיניו עולם תורה שלם ההולך בדרכו ומפתח אותה בכיוונים שונים. ישיבות גבוהות וישיבות הסדר המכשירות תלמידי חכמים מופלגים הן בלמדנות, הן בפסיקת הלכה והן בעיון מעמיק במחשבת ישראל לכל גווניה. תלמידי חכמים היוצאים אחר שהתמלאו בתורה לרבנות ולחינוך, ומכונים תורניים העוסקים בבירור ההלכה ויישומה בחיי המעשה.

    היה רואה מאות אלפי בנות שלמדו בהעמקה מקרא, מחשבת ישראל והלכה למעשה, באולפנות מכללות ומדרשות, המעורבות בכל תחומי העשייה והמדע, הנאמנות לתורה ומקימות בתים יהודיים ברוכי-ילדים לתפארת.

    היה רואה מאות אלפי בוגרי החינוך הדתי והתורני המשולבים בכל תחומי העשייה, מדיניות וכלכלה, משפט וחברה, אמנות ותרבות, רפואה מדע וטכנולוגיה חקלאות והתיישבות – תוך אמונה גדולה ומחוייבות הלכתית, קביעת עיתים משמעותית ללימוד תורה, השקעה בחינוך הילדים והנוער והתנדבות למשימות לאומיות וחברתיות.

    היה רואה צימאון גובר והולך של ציבור שרחק מהתורה, להכיר את המאור שבתורה ולהתקרב למסורת. ותשתית גדולה ומגוונת של מורים ומוסדות המסוגלים לדלות פנינים. ממרחבי 'ארון הספרים היהודי', מקרא וספרות חז"ל, הלכה ואגדה, מחשבה וחסידות – איש איש כפי המזון הרוחני המתאים לתכונת נפשו.

    אינני חושב שהרב זצ"ל היה מרגיש 'החמצה'. אני חושב שהיה מוחה את דמעות האושר מעיניו, טופח על שכמם של בנו הרצי"ה ותלמידו הרב נריה, ואומר להם: 'חבר'ה, עשיתם את זה! חבל על הזמן! תמשיכו ככה!'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • החסידות והראי"ה אכן דיברו על מציאת ה' גם בחיי החומר וובעולם מעשה, אך לא פחות מזה דרשו לפתח את דעת אלקים ואת השאיפה לקרבת אלקים,.

      לא תמיד מוצאים את ה' בעולם החומרי. אפשר לשקוע בעולם זה ברדיפה אינסופית אחרי כסף וכבוד, המביאה לקנאה ושנאה, לריקנות לותיסכול.

      כדי להיכנס למערבולות החיים בלי להיסחף בהם צריך אמונה גדולה – אמונה בה' המשגיח על עולמו ומכוון אותנו ואמונה בייעוד הגדול שהטיל עלינו; וצריך אהבה גדולה – אהבה לה' ואהבה לבריותיו, הממריצה אותנו לפעול ליישובו ולתיקונו של עולם, תוך הוקרה ושיתוף פעולה עם כל מי שפועל בדרכו הוא לעילויו של עולמנו.

      וצריך תורה גדולה – תורה גדולה המלמדת אותנו מה המטרה והתכלית, ותורה שלימה המנחה אותנו ונותנת לנו הדרכה פרטנית בכל נתיבותינו, מה ואיך לעשות וממה להימנע ולהתרחק.

      כשאנו משתדלים להתמלא באמונה ובאהבת ה', ולהתחבר את התורה בכל הווייתנו – אנחנו יכולים להתמודד בהצלחה עם אתגרי החיים ולמצוא בהתמודדות זאת עלייה רוחנית וקרבת אלקים. 'גאולתה של כנסת ישראל', יכולתה לחבר את המציאות אל בוראה, 'היא בתוכיותה', בגישה הבריאה שאיתה היא ניגשת למלאכת הקודש של חיבור החיים אל הקודש.

      בניית התודעה והגישה הנכונה אל החיים, אינה דבר פשוט ומובן מאליו. תורה היא ולימוד היא צריכה, הן בהכנה יסודית הקודמת למעשה, והן בשמירה מתמדת של החיבור לתורה גם כששקועים בעולם העשייה. דמותם של דגן ורטמן ורועי קליין, זכר צדיקים וקדושים לברכה, שהיו בבחינת 'עדינו העצני', המעדן עצמו בשבתו בבית המדרש ועומד בגבורה במאבקו נגד האוייב – יכולה לעמוד לנגדנו ולהנחותנו בדרך חיינו.

    • וכמה הערות למאמר

      בעל התניא רואה גם את החיוב שבעולם הזה, שבו עושים לקב"ה 'דירה בתחתונים' על ידי עשיית רצונו. קיום המצוות בעולם חומר, מעלה אותו להיות כלי לקדושה, כמבואר בתניא פרק לב.

      מוזר מאד שהכותב ייחס לרש"ר הירש בעל שיטת 'תורה עם דרך ארץ' את שלילת העולם הזה. הרי הרש"ר ראה קידוש השם בעיסוק במדע ובתרבות, כשהדברים נעשים לאור התורה ומתוך אמונה ומחוייבות לתורה.

      ה'חזון איש' התיישב בדווקא במושבה החקלאית 'בני ברק', והדריך את החקלאיים החרדיים, ובהם אנשי 'תורה ודרך ארץ' שהתיישבו ב'חפץ חיים', איך לנהל חקלאות על פי ההלכה. פסיקותיו וחידושיו ההלכתיים, הם אבן יסוד לכל עשייה חקלאית דתית בארץ.

      ויבלחט"א הרב טאו, הוא מייסדן ומכוננן של המכינות הקדם-צבאיות, שהביאו להשתלבות של בני תורה חדורי אמונה בעשייה צבאית ברמה גבוהה. תלמידיו מובילים גם ביצירת התיישבות חקלאית ושותפים ביצירת גרעינים משימתיים בערי פיתוח. אף ב'בתי המדרש הישיבתיים' המסייעים לסטודנטים בוגרי ישיבות הלומדים במוסדות אקדמיים לשמור על אוירה תורנית.

      התנגדותו ל'מכונים להוראה' בישיבות, נבעה מהחשש שהתלות בהכרה האקדמית תביא להכנסת השקפות המתייחסות לתורה בפקפוק, כמבואר בספרו 'צדיק באמונתו יחיה'. לחששותיו מפני המחקר האקדמי של 'מדעי היהדות' ומפני 'תורה בגובה העיניים', שותף גם הרב משה ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר-עציון, במאמרו 'אחת דיבר ה' – שתים זו שמעתי?', אך הוא מסתפק בביקורת נוקבת ונמנע משלילה גורפת.

      בקיצור: מר עמית הלוי הוא מומחה במדעי המדינה, ו'המכללה למדינאות' שהוא עומד בראשה עושה עבודה חשובה באיזון השמאלנות בעולם האקדמי, אך בהבנת השיטות במחשבת היהדות, יש לו עוד מה לשפר.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • בית שמאי ובית הלל

      לכאורה זו מחלוקת בית שמאי ובית הלל אם נוח לו לאדם שנברא או נוח לו שלא נברא, שב"ש רואים את העולם הזה כעניין של 'לכתחילה', בעוד ב"ה רואים בעוה"ז עניין של 'בדיעבד'.

      המעניין הוא שדווקא בית הלל הרואים בעוה"ז עניין של 'בדיעבד', נוטים יותר להקל בהלכה, ולהתחשב יותר בקשייו של האדם ש'נזרק' למציאות בעייתית זו. וצ"ב.

    • בין א"י לחו"ל - מהחת"ם סופר אל הראי"ה קוק

      על היחס הראוי בין העבודה לתורה, נחלקו לכאורה רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי (ברכות לה,ב): 'תנו רבנן: "ואספת דגנך" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: "ואספת דגנך". דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורי בשעת זריעה קוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בעת הרוח – תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו שלמקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים… ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן שנאמר "ואספת דגנך"…'. אמר אביי: 'הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, הרבה עשו כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן'.

      ומפרש החת"ם סופר (בחידושיו לסוכה לו,א):
      'נראה לענ"ד, רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא "ואספת דגנך", אלא בארץ ישראל ורוב ישראל שרויין, שהעבודה בקרקע גופא מצווה משום יישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים. ועל זה ציוותה התורה ואספת דגנך", ו"בועז … זורה את גורן השעורים הלילה" – משום מצווה. וכאילו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה? הכא נמי לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה. ואפשר אפילו שארי אומנויות שיש בהם יישוב העולם, יש בהם מצווה.
      אבל כשאנו מפוזרים בעוה"ר בין אומות העולם "וכל שמרבה העולם יישוב מוסיף עבודת ה' חורבן" – מודה רבי ישמעאל לרבי שמעון בר יוחאי. ועל זה אנו סומכין על רבי נהוראי במתניתין סוף קדושין (פב,א): "מניח אני כל אומנויות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה", היינו בחוץ לארץ וכנ"ל'.

      הרצי"ה בהערותיו ציין לדברי רבי משה סופר אלה, כמקור לדברי הראי"ה (אורות התחיה כז, עמ' עז):
      'ההתגברות הרוחנית העליונה מחזקת את התכנים המעשיים ומגברת את ההתעניינות בעולם ובחיים ובכל אשר בם.
      רק בזמן החורבן וקרוב לו, שהחיל הישראלי נעתק מאדמתו והוצרך להכיר את תעודתו רק במעמדו הרוחני המופשט – הושרשה ביחידים הדרכה לפרישות מחיי שעה בשביל חיי עולם, וגם על זה יצאה מחאה שמימית.
      אבל כאשר הגיע התור של בניין האומה בארצה, והצורך המעשי של הסידורים המדיניים והחברתיים נעשה חלק מתכנית פעלי הכלל – הרי הם גופי תורה, וכל מה שיתרחבו הגורמים המעשיים ויתבססו, יותר יפעל הרוח המלא קדושה וחיי אמת על העולם והחיים, ואור ישראל יאיר פני תבל בכליל יפעתו'

      [וראו בפירוט במאמרו של הרב יהודה זולדן, 'לימוד תורה, עבודת אדמה ובניין ארץ ישראל', באתר 'מכון התורה והארץ']

    • ההשלמה ההדדית של אנשי הרוח ואנשי המעשה (אורות התחיה ד)

      על הצורך הייחודי בגדולי רוח שיקרינו על כלל האומה, כותה הראי"ה (אורות התחיה ד', עמ' נג):

      'בייחוד באומתנו, אשר הרוחניות הגדולה של האידיאולוגיה… היא בסיס נשמתה, יש אשר מכל תנועה של חופש חמרי והתמכרות לעבודה בעניינים חומריים, מעשיים וחברתיים, נכנס בה מיד רטט פנימי שמא הטרדה המעשית תמעט את מעיינה, שמא "כל מה שיוסיף היישוב תיקון, יוסיף השכל חורבן"…. על כן היא צריכה להעמיד חסידים גדולים המיוחדים בגדלות הדעה, המבצרים את המעמד הרוחני של כללות האומה בקרבם פנימה.
      הם, העליונים הללו, יודעים שאוצר רוח האומה הוא בקרבם, על כן אינם חרדים כלל על מיעוט המבוע הרוחני של כללות האומה מפני הטרדה של העבודות המעשיות. הרוחניות החיובית, כבר היא מתפלשת באומה מאיליה, על פי סגולתה הפנימית, על ידי הארת אלה היחידים שהם שלוחי צבור, ונושאים הם בלבבם את אוצר הרוחניות המחיה של כל העם.
      הם מכירים כי סגולתם העליונה היא האוצר הקיבוצי של כללות האומה, והאומה מכרת בהם את המקום המכובד לנכסיה היותר יקרים, ועל כן היא מכבדתם ומתיראה מהם יראת הרוממות… והגבורה החמרית הולכת ועושה את דרכה ואת סדריה, בטוחה היא שלא תחלל את מעיין קדשה, כי ישנם עמה שומרי חומתה העליונה… זהו המצב המאושר שעמנו צריך לשאוף אליו ולדאוג להקימו בתנועת תחייתו על אדמתו'

    • על דגן ורטמן

      על דגן ורטמן הי"ד (שהוזכר בפיסקה האחרונה של תגובתי '… דעהו!'), שחיבורו לתורה המריץ והעצים את פעילותו הבטחונית והחברתית – במאמרו של איתמר בן-יעקב, 'נוהל אדמה בוערת', באתר זה.

  3. מאמרך כל כך מוצא חן בעיניי ומרווה את תביעות נפשי. תורת הרב לא זוכה לביטוי ראוי ומקיף, אינה מקבלת את מקומה בעושר חייה הארציים בארץ ישראל.
    אמנם, ייתכן בהחלט שמתוך קריאת מצבו של הדור ייתכן שיש צורך בנקיטת זהירות בדבר. אך חלילה לומר שזהירות זו היא תורתו של הרב.
    מי ייתן ודברינו יצאו אל הפועל "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה".

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: