הבין את האתגר שבחילוניות | רות קלדרון

בעוד הרב קוק יצר קשר מהותי עם העולם החלוצי, בנו הפנה לו עורף וייצר הסתגרות – חינוך נפרד, יישובים נפרדים, מפלגות מגזריות. קריאה אישית ואוהבת לציונות הדתית

נחום גוטמן בספרו "בין חולות וכחול שמים" מספר על ימי תל אביב הראשונים. ימים שבהם חי הרב קוק בשכנות לש' בן ציון, ברנר, עגנון, ר' בנימין ואז"ר – ממכונני התרבות העברית בארץ ישראל. הם היו דוברי עברית ושפתו העברית הרהוטה הרשימה אותם. היכולת לדבר עברית הייתה עבורם אז ככרטיס כניסה למועדון יוצרי התרבות.

גוטמן, הצייר המופלא, מעיד על שראו עיניו כשהיה ילד:

פעם ישבנו על מרפסת ביתנו בנווהצדק: אבא, המשורר שמעוני, ברנר ועגנון, ר' בנימין ואז"ר. והנה הגיעה שעת המנחה. ביתנו היה מול ביתו של הרב קוק. הרב קוק היה אישיות נערצה מאד, הן בעיני הדתיים והן בעינינו אנו. בעיני היה נערץ משום שמצאתי אותו כאדם הכי יפה אשר פגשתי בחיי. צחמראה , בעל פנים שלווים ושלמים, תמיד נתון במין עצבות שקטה, טהור עיניים.

באותה ישיבה שישבנו על המרפסת, הציע עגנון לגשת למנחה לבית הרב קוק. כמה מן הנוכחים התנגדו: הרב קוק דתי. אנחנו לא דתיים. גם ברנר היה בין המתנגדים. בכל זאת קמו עגנון ור' בנימין ואז"ר ויצאו בקבוצה והלכו אל בית הרב קוק, ואחרכך ליווהו לבית הכנסת.

ברנר לא הלך עמם אלא צעד במרחקמה מאחוריהם, כשהוא מכניס כפות רגליו בדיוק בעקבות פסיעותיו של הרב קוק. זה עשה עלי רושם גדול. חשבתי אמנם שזה ילדותי, ועם זאת ראיתי בכך כמין סמל. עוד היום נדמה לי שזה סמל. וכשהיה הרב קוק הולך לבית הכנסת, הייתי בכוונה צועד מאחוריו ומשקיע גם אני את כפותרגליי בעקבותרגליו. כל כך הערצתי אותו" (עמ' 88)

המחווה הזאת של ברנר אינה מניחה לי. הוא, החילוני האדוק שהתחנך בחדר ובישיבה ומרד וכפר בעיקר, שסירב להתלוות לרב קוק לתפילת מנחה כפי שהציעו חבריו, אך צעד מאחוריו וניסה "להיכנס" לתוך צעדיו; להתאחד איתו למרות שנפרד ממנו ומעולמו בטריקת דלת אידיאולוגית.

נפלא בעיניי שהרב קוק לא יזם את בואה של המשלחת שמלווה אותו לבית הכנסת וכלל לא ידע על הרעיון, המחלוקת וההתלבטות. הוא פשוט היה הוא עצמו וכשבאה שעת המנחה הלך להתפלל בבית הכנסת הסמוך לביתו.

ואי אפשר לא לזכור את סיפור אלישע בן אבויה, "אחר", ומורו רבי מאיר.  באותה שבת שבה דורש רבי מאיר בבית הכנסת, ובאים ואומרים לו "רבך לבר" – הרב שלך בחוץ, משפט מלא משמעות, שמתאר לא רק את הימצאותו של רבו אלישע בן אבויה מחוץ לבית הכנסת אלא גם את הימצאותו מחוץ לגדרי ההלכה, את כפירתו בעיקר ועזיבתו את קהילת בית המדרש. ועוד: לאחר שיוצא רבי מאיר ועוזב את קהלו והולך לצד רבו – בדומה לאלישע הרוכב על סוסו בשבת ושם לב כשהוא משער בעקבות סוסו שהגיע לתחום שבת, כך החילונים של תל אביב הקטנה מכירים שהגיעה שעת המנחה. לא מבחוץ נודע להם שהגיעה שעת תפילה – שהרי אין צפירה בתל אביב ואין כפייה דתית. הדחף להתפלל בא מן הזמן הטבעי, מירידת הערב, מבפנים.

וברנר שמסרב לשוב למוכר לו, בדומה לאלישע על הסוס, נחשף במעשה ספונטני ילדותי. ובתום לב הולך בעקבות הרב. אך נשאר מחוץ לבית הכנסת.

כולם‭ ‬צודקים‭ ‬בעיני‭ ‬עצמם‭, ‬נפש‭ ‬אינה‭ ‬מדברת‭ ‬עם‭ ‬נפש‭. ‬יישוב‭ ‬דתי צילום‭: ‬ליאור‭ ‬מזרחי‭, ‬
פלאש‭ ‬90

כולם‭ ‬צודקים‭ ‬בעיני‭ ‬עצמם‭, ‬נפש‭ ‬אינה‭ ‬מדברת‭ ‬עם‭ ‬נפש‭. ‬יישוב‭ ‬דתי
צילום‭: ‬ליאור‭ ‬מזרחי‭, ‬
פלאש‭ ‬90

להיות חלק מהחופש

המחווה שאני רואה כמענה מרגש ל"ריקודו" של ברנר בעקבות רגליו בחול של הרב קוק התרחשה במהלך מסע הרבנים לגליל, מסע ידוע ומתועד היטב שבו פגשו רבני היישוב הישן ובהם הרב קוק את מתיישבי העמק. כמה מצער שהמסע לא צולם כסרט תיעודי. כמה הייתי רוצה לראות את הרבנים על עגלתם, בלבוש החרדי המסורתי, פוגשים בחלוצים לבושי הרובשקות ומכנסי העבודה הקשורים להם בחבלים. והרי גם החלוצים היו לא מזמן יהודים מסורתיים ודמותם של הרבנים לא זרה להם, ואולי מוכרת יותר מדי ומטילה צל של אשמה וגעגוע להורים ולסבים בעולם הישן.

הרבנים באו בקבוצה. אפילו כאן בגליל הם מוגנים בהיותם רבים ואין באמת אפשרות למגע של אדם לאדם, לשיחה מעמיקה, לבדיקה סקרנית של הממשות החלוצית עבורם. הם באו בתפקיד. במשימה. לבדוק את הכשרות במושבות ואת השמיטה. החילוניות המשיחית של היהודים הצעירים הייתה זרה ומוזרה להם. מאיימת על כל המוכר. נראית כהרפתקה של נעורים ושבירת גבולות וסכנה של ממש.

בשונה מהם, נדמה לי שהרב קוק בא לא רק כדי לפקח אלא גם כדי לפקוח את עיני עצמו. הוא נמשך אל החלוצים וחש שיש בהם משהו שהוא חסר בעצמו. לימים סיפר זאב הורביץ, חבר קיבוץ גבע:

הרב קוק, איש גבוה יפה תואר עם כובע גבוה, ראה שיש שומר אחד עם עבאיה ואמר לו בוא נתחלף. החבר'ה היו אז בשמחה. בסוף אמר הרב: כשם שאני לבשתי את שלכם ואתם את שלי באופן חיצוני, כך צריך להיות גם בלב.

 מתוך התלהבות החלו לשיר ולרקוד יחד, כנראה שירים וריקודים חסידיים. על פי העדות הזו, במהלך הריקודים ביקש הרב מאחד החלוצים לצאת איתו לחדר צדדי ולהחליף את בגדיהם. הרב לבש את בגדי החלוץ והחלוץ ההמום מצא עצמו עטוף בקפוטה של משי כרב. יצא הרב קוק לבוש בבגדי הפשטות המלוכלכים בעפר האדמה ובעבאיה ערבית, והצטרף למעגל הרוקדים.

הרגע הזה, של הרב קוק רוקד בבגדי חלוץ אנונימי במעגל רוקדים בגליל, הוא רגע מכונן. הוא אינו תיאורטי ולא נעשה בתכנון מתוך פרספקטיבה. הוא הרגע עצמו. החוויה. התשוקה הספונטנית להיות חלק מהחופש הזה, מהנעורים, מהאמונה התמימה והבוערת שכל מעשה שנעשה שם בגליל, כל תלם שנחרש וכל מעגל הורה נעשה לא בשביל הצורך האגואיסטי אלא בשביל הכלל. "היישוב". כלל ישראל של התקופה. הרעיונות שעליהם מדבר הרב כל היום קרמו חיים מול עיניו ממש. והוא רצה להיות חלק מזה. לצאת מתפקידו, מהפרסונה שלו, מהמחויבות, ולהיות לרגע יהודי פשוט. חלוץ.

הריקוד הזה מעיד בעיניי על כך שהרב קוק ראה והבין את הגדלות שקיימת בחילוניות יהודית עברית; הוא ראה את האתגר שהם מציבים לתרבות היהודית. הריקוד המופלא שרוקדים ברנר, סמל היישוב החילוני, והרב קוק, סמל היישוב הדתי – הקידה הסמלית שקד ברנר לרב והקידה הסמלית שקד הרב לחלוצי פורייה הן עבורי התקווה הגדולה. הן מימוש האִמרה "הישן יתחדש והחדש יתקדש".

אלא שלא כל העולם ברנר והרב קוק. לימים שולח הרב צבי יהודה, בנו של הרב קוק, את מאמר אביו לברנר כדי שיכתוב עליו "רצנזיה", וברנר אינו כותב. אולי יש עלבון.

לימים, הרב צבי יהודה כותב מאמר בשם "התרבות הישראלית" ומנסח באופן מפורש את הפניית העורף של הציונות הדתית לתרבות העברית החדשה. האם הוא חי במציאות אחרת, או שלא היו לו גדלות הנפש ואומץ הלב החד פעמיים של הרב קוק? איני יודעת.

אני רק רואה מנקודת הזמן שלנו היום כמה נזק עשתה הפניית העורף הזאת. היא נעשתה אז והיא נעשית שוב ושוב גם היום. לדאבוני מעטים המקיימים בנפשם את המורכבות העשירה של הרב קוק האב. רבים ממשיכים את ההסתגרות של הבן – חינוך נפרד, יישובים נפרדים, מפלגות מגזריות, חקיקה לעומתית. ההפרדה מתאימה לרוח דומה של הפרדה מן הצד השני. עיתון "הארץ" מדבר עם עצמו, עיתון "מקור ראשון" מדבר עם עצמו. כולם צודקים בעיני עצמם. נפש אינה מדברת עם נפש.

שוכנים זה לצד זה

בדרכי חיי חיפשתי תמיד קשר עם היופי הזה שרואה גוטמן ברב קוק, עם הכבוד שרוחש ברנר לרב. בהקמת "אלול" בירושלים ב–1989 בנינו במחשבה תחילה שותפות וברית. עם שותפי להקמה ולניהול מוטי בר–אור ועם חבורה שאיחדה חילונים ודתיים לבית מדרש משותף אחד.

נדמה לי שכיוונו לדעת מחשבת הרב קוק כשבנינו לאט ותוך התלבטות ומחשבה רבה במשך שנים את דרך הלימוד, את הספרייה המשלבת את הקאנון העברי המסורתי עם ספרות יפה, שירה ומחשבה יהודית חילונית, כמו גם עם הספרים הגדולים של תרבויות העולם, ספרים ששוכנים זה לצד זה ולא בארונות מופרדים, סימן לדבר שגם השיח ביניהם בתוך הנפש צריך להיות שיח של קרבה ולא של הפרדה.

 ראינו את המחלוקות בינינו ככלים להרחבת התודעה והנפש, והשתדלנו לקיים אותן מתוך כבוד והבנה שחלק מן האמת נסתר מן האחד ועשוי להתגלות לו דווקא על ידי בר הפלוגתא שלו, לטובתו.

 לראשונה קיימנו קהילת לימוד שוויונית שנשים וגברים דתיים וחילונים היו בה שווי מעמד. כולנו היינו לומדים ומלמדים. שום "שורה תחתונה" לא הייתה ידועה ומקובלת מראש. אני מאמינה שלו היה הרב קוק חוזר לאחוריו ובא לשבת בשורה השמינית ב"אלול" הוא היה יודע מה הם אומרים. לא רק שלא היה תש כוחו – הייתה בו שמחה על שהמשכנו את דרכו.

"אלול" עוד מתקיים ומנוהל על ידי דורות ממשיכים שמאמינים בשותפות הזאת בלימוד תורה. אולם אנחנו, המייסדים, נקלענו למשבר גדול בימים שלאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין. את "תיבת נח" של בית המדרש הציף מבול של האשמה, אשמה, עלבון וזעם והברית העדינה שהתרקמה ביום– יום של לימוד לא עמדה בפרץ.

לאחר מבול רצח רבין שבתי לחוף המבטחים שלי, לעיר הולדתי תל אביב, וברוח "התרבות העברית" של אחד העם וביאליק בניתי את "יבנה" שלי – עלמא, בית לתרבות עברית. במידת מה חזרתי לעולמו של נחום גוטמן. עלמא התמקמה דווקא במרכז העיר. כדי להשפיע על המרחב הציבורי ולהיות קשובה ומושפעת ממנו. הפעם נבנו בית המדרש והמכללה ללימודים הומניסטיים שסביבו בחבורה מעורבת של אקדמאים, למדני בית מדרש ויוצרים, דתיים וחילונים, נשים וגברים, אך לא עוד בניהול משותף.

אפשר שהסדק היה קיים תמיד בגישת הרב קוק אל העולם החילוני, גישה של היקסמות ומשיכה אבל תמיד מתוך ידיעה מוגמרת של האמת ההלכתית וניסיון, גם אם ברוח טובה ובעדינות, לקרב, לחזק ולהשיב את לב הבנים אל מסורת האבות. חסר היה אותו הרגע של פשיטת הבגדים וההתמסרות לתהליך השינוי שעשוי לשנות גם אותו, את עולמו. הציונות הדתית רואה בחילוניות העברית סכנה. לא שותף בר פלוגתא שעשוי להשלים אותה.

אם ב"אלול" הושפענו מרוח דברי הרב קוק ומהעוצמה שהוא ייחס למפגש בין חילונים לדתיים, בין מסורת וחידוש, בין הלכה וכפירה, הרי שב"עלמא" היינו קשובים לדבריו על חשיבותה של יצירה תרבותית גם בצד הדתי.

תקרת הברזל

ולבסוף, בשנתיים שבהן זכיתי לשרת כחברת כנסת קיוויתי לעשות את אותו מעשה של חיבור עכשווי של המסורת והמציאות היהודית העכשווית. הזדמן לי לשרת בשנה שלקראת שנת שמיטה והגיע לאוזניי כי בשמיטה הקודמת הצליחה יוזמה פרטית של חבורה אורתודוקסית לגייס כסף ולממש את מצוות שמיטת החובות. נדהמתי מהרלוונטיות של המצווה העתיקה בישראל של היום. משפחות ויחידים רבים חיים במציאות כואבת של חובות וריביות על חובות, של חשבונות בנק סגורים, של אובדן אשראי וכתוצאה מכך אובדן הכבוד והחירות.

ברוח הרב קוק יזמתי פרויקט שנקרא "שנת השמיטה". ראשון התומכים היה פרופ' יוג'ין קנדל שאמר לי שיש לתוכנית היגיון כלכלי יציב ושהוא יעזור לממש אותה. בהמשך הצטרפו מנהלי בנקים, אנשי חברת החשמל, הסלולר, התקיימה פתיחה חגיגית בבית הנשיא ובאתר הפרויקט התחלנו לרשום משפחות לתהליך שיקום כלכלי שיכלול עבודה עם עמותות לשיקום כלכלי ולאחר תהליך שינוי משפחתי – גם שמיטת ריביות החוב, שמיטת חלק מהחוב ופריסת היתרה כך שיוכלו לצאת מהחוב ולשוב לחיים כלכליים בריאים.

ניסיתי להוסיף ל"חוק השמיטה" הקיים בספר החוקים הישראלי, חוק שמעביר את כל הסמכויות הקשורות לשמיטה החקלאית לידי הרבנות הראשית ואנשיה, תוספת שתאפשר לקיים גם שמיטת חובות חברתית, ובעיקר שתאפשר גם לנציגי ציבור ישראלים שאינם שייכים לרבנות לקחת חלק במימוש רעיון השמיטה. להחזיר עטרת שמיטה ליושנה ולהשיב את התורה לכלל ישראל.

כאן הרגשתי את 'תקרת הברזל' האורתודוקסית. את החשד, את ההסתגרות, את הבחירה במוכר ואפילו במחיר מימוש מצווה מן התורה, במחיר התחדשות יהודית אמיתית. נציגי המפלגות הדתיות חסמו את החוק. יוזמת השמיטה נפלה. החדש לא התקדש, הישן לא התחדש ולא הליכה מלאת כבוד בעקבות אהובים.

ד"ר רות קלדרון היא ממייסדות בית מדרש "אלול" בירושלים ו"עלמא" – בית לתרבות עברית בתל אביב. 
לשעבר ח"כ מטעם "יש עתיד"

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, כ"ט אב תשע"ה, 14.8.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 באוגוסט 2015, ב-גיליון ראה תשע"ה - 940 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. וחבל מאוד שלא התממש חוק השמיטה. הזדמנות נפלאה לאינטרפנטציה מודרנית של עיקרון השמיטה ובכך התחדשות יהודית אמיתית.

    מקווה שבצד העמדת עמדה אמונית עצמאית שנחוצה לנו כל כך, נשכיל גם להבין את רוח ההלכה, את הצד הערכי שלה, ונצטרף לקידום יוזמות מבורכות כאלו. צריך לזכור שבסופו של יום אנחנו עם אחד, וזה פתח לעיקרון רוחני עמוק מאוד.

    גם כשאנחנו מבררים את עמדתנו, רואים איך אי אפשר לאדם בלי קיום אמוני עמוק, ומנגד רואים ומבינים איך העולם של ימינו מכחיש ברובו בעמדותיו התשתיתיות ביותר את אפשרותה של האמונה, ולא מנסים במניפולציות שונות להפוך אותו למה שהוא לא.

    עדיין אנחנו עם אחד. עם חלוק בתוך עצמו, וכל אדם חלוק בתוך עצמו גם כן לצדדים דתיים וחילוניים, חירותיים ומקבלי עול וכל הגדרה נוספת שנרצה.

    והעם הזה זועק את זעקת השונות והנפרדות והוא כאחד גם אם לא שם לב. ואז הוא שם לב. ואז נעשית הטרנספורמציה ומתהפך ליבו להבין, ולשמוע, ולהיות.

  2. עוז סימינובסקי

    בס"ד
    ח"כ לשעבר קלדרון היקרה.
    כיישום ראשוני של שיטתך, אני מציע דיון בשיטה פחות מוכרת, בה כל צד בוויכוח מנסה ללמוד את מקומו של החולק עליו ולענות לו דרך תפישתו והשקפת עולמו ע"פ ראות עיניו. זה בעצם דיון שאין מטרתו "לנצח" את השני, אלא ללמוד אותו ואיתו, ולהבין מתוך שתי הדעות את האמת האחת.
    ע"פ השיטה הזאת מאמרך מאוד חסר. אין בו שמץ של ניסיון להבין מה הביא את הרב צבי יהודה לאותה הסתגרות עליה את מדברת. את לא מנסה לראות דרך עיניו. וכידוע, מדובר באדם שהעריץ את אביו והכיר אותו יותר מכל אחד אחר. יוצא, שסקירה על הרב קוק לעומת בנו שאין בה התמודדות עם שיטת הבן – היא כבר מגוחכת.
    אם כן, ננסה להשלים את החסר. אבל קודם, האם צריך להכנס עכשיו אל מפעל חייו של הבן?
    ואולי דרושה פה הבנה של הרב קוק האב, ניסיון אמיתי לחדור להשקפת עולמו האישית?
    באותו מסע בו התחלף הרב עם עוטה העבאיה, הרב גם לא הסכים להכנס לבית כנסת בו הועברה הבמה של החזן מקדמת בית הכנסת לאמצע בית הכנסת. ואף שזה מנהג הספרדים! הרב לא נכנס משום ששינוי בית הכנסת נעשה מתוך נסיון של הקהילה להידמות לדתיים הרפורמים. ואכן, הרב לא נכנס עד שהבימה הוחזרה למקומה השמרני.
    האם את, רות קלדרון, מכילה את המעשה הזה, אחד מתוך מעשי שמרנות רבים מאוד של הרב קוק, כחלק מהתדמית שאת מייחסת לו כאן?
    אינני חולק על התפיסה לפיה הרב קוק בא במגע עם החולקים עליו מתוך כבוד אליהם ואף רצון ללמוד באמצעותם על מה שחסר בו. אך הרב היה מנהיג ואיש רוח. האם הוא רצה שכל ילד יתחנך באמצעות סיור בבית כנסת, כנסייה ומסגד? לא כך הם דברי הרב בכל הנוגע לחינוך (אינני זוכר מהי האיגרת בה אומר הרב שביה"ס "תחכמוני" הוא בדיעבד, והצורך הוא שהתלמידים ילמדו בישיבות "קדושות" – על טהרת לימודי הקודש).
    הרב אף הקים את הישיבה המרכזית העולמית, אליה לא היה פשוט להתקבל, ולא היה שם רמז לחילוני או אישה, לא בתוכן הלימודים ולא בין התלמידים. הלימוד שם היה תורני בלבד, על אף ידיעותיו הרבות של הרב במדעי תקופתו.
    אלא שהרב גילה פתיחות מחשבתית מחוץ למסגרת הקהילתית – שהיא היתה על טהרת שמירת ההלכה – בה מפתח איש הרוח שיח עם תפיסותיהם ואורח חייהם של מתנגדיו.
    את האידיאלים שהציג הרב – באופן שיטתי תורני, שיש ללמוד אותו במסגרת בית-מדרשית – הציב הרצי"ה באמצעות תרבות חיה, שלצורך כינונה נדרשו קהילות "סגורות". אכן הרב לא הסכים להצטרף לתנועת הרבנים "המזרחי" ורצה להקים במקום את תנועת "דגל ירושלים". גם זאת מתוך תפישה תרבותית-חינוכית בלתי מתפשרת.
    אולם, מצד הצדק שבדברייך, אכן התחילה הקהילה הדתית להפגש עם החילונית, באמצעות גרעינים תורניים, פעילות תנועות הנוער ועוד. לא מתוך וויתור על האמונה ויראת השמיים – אותם את רואה כסתירה עם חופש המחשבה (מה שאכן סותר לחלוטין את הרב קוק "עבד ה' הוא לבדו החפשי"). ואף את כמעט וסירבת להשתתף בשיח עם דתיים במסגרת "כנס רמלה" רק משום שיש בהם קנאים וקיצוניים, אשר כמובן גם אליהם גילה הרב פתיחות רבה.
    בתקווה שנפיק מוסר השכל אמיתי מדברייך. אנו וגם את.

    • בס"ד ב' באלול ע"ה

      לעוז – שלום רב,

      ד"ר רות קלדרון רואה מחלוקת בין הראי"ה קוק לבין בנו הרצי"ה, ויפה השבת על כמה מטענותיה.

      ברם טעית כשקיבלת את טענתה שכביכול הרצי"ה הטיף להסתגרות ולהקמת 'קהילות סגורות'. הרצי"ה כאביו התנגד לרעיון של הקמת קהילות חרדיות נפרדות, כפי שהיה בהונגריה ובגרמניה, והזכיר בהקשר לזה את דברי הנצי"ב שהפירוד קשה לכנסת ישראל. לפיכך נלחם הרצי"ה כארי כנגד כל נסיון לפגוע בעצמאותה ובסמכותה של הרבנות הראשית לישראל, והגן עליה מהתקפות משני הצדדים, הן מחוגים חרדיים והן מחוגים חילוניים,

      הרצי"ה קירב יהודים חילונים שבאו להתייעץ או להתווכח איתו. ביתו וליבו היו פתוחים לכולם. בדברים עליו באתר 'בית הרב', יש כמה סיפורים על בחורים חילונים שהיו בני בית אצלו. בחור שנעשה דתל"ש ונאלץ לעזוב את בית הוריו הוזמן ע"י הרצי"ה לגור בביתו, והתגורר אצלו חודשים כמו שהוא בלי לדבר איתו מילה על חזרה בתשובה. חבר'ה חילונים היו באים אליו לסעודות שבת, נכנסים עם הארנק ומפתחות הרכב ומברכים את בעל הבית: 'הי צבי' – ולא העיר להם דבר.

      מרגלא בפומיה דהרצי"ה היה שאהרן היה אוהב את הבריות, אהבה לשמה. לא 'אוהב את הבריות כדי לקרבן לתורה'. אך כשאדם אוהב את הבריות אהבה אמיתית, אף הם נמשכים אליו ומתקרבים לתורה.וזו היתה עצתו הראשונה לתלמידים שפנו לחינוך: להתמלא אהבה לתלמידיהם.

      המגע עם חילונים מחייב לדעת הרצי"ה לא רק נתינה, אלא גם הקשבה. כשהלכו תלמידיו לשיחה עם קיבוצניקים וסיפרו לרב מה שהם אמרו לאנשי הקיבוץ – שאל אותם הרצי"ה

      מובן שלא כל אחד יכול לעסוק בקירוב. קודם אדם צריך להתמלא בתורה בעומק וברוחב, ו'כשהתנור מלא – הוא מחמם את סביבתו. את תלמידיו שהתמלאו בתורה כל צרכם שלח לעסוק בחינוך ורבנות. כל נשלח הרה חיים דרוקמן להנהיג את ישיבת אור עציון, והרב משה לוינגר זצ"ל, ולאחריו הרב שלמה אבינר נר"ו, להיות רבנים בקיבוץ לביא.

      מבית מדרשו של הרצי"ה יצאו דרכי חינוך שונות – ישיבות תיכוניות וישיבות הסדר, בצד ישיבות גבוהות וקטנות ותלמודי תורה. כדי לתת לכל אחד את המסגרת המתאימה לו שתביאהו לאהבת התורה. כמה שנים אחרי פטירתו של הרצי"ה, הקים תלמידו הרב אלי סדן, בעידודו ובהנחייתו של הרב צבי טאו, את המכינות הקדם-צבאיות, כך שכל אחד מוצא את הדרך המתאימה לו להתחבר לתורה.

      גם לגבי שאלת המגורים, אם לגור בשכונה או ביישוב דתי. היו גוונים שונים בין תלמידי הרצי"ה. הרב אריה שטרן, ראש מכון הלכה ברורה (וכיום רבה של ירושלים) וכן הרב יהושע צוקרמן, ר"מ בישיבת מרכז הרב (כיום ב'הר המור') סברו לכתחילה שיש להתגורר בשכונה מעורבת, תלמידים אחרים העדיפו שכונה דתית, כדרכם של רבים בציונות הדתית, כפי שמעידה פריחתם של 'שיכוני הפועל המזרחי', והקיבוצים והמושבים הדתיים. קרית משה היתה אז שכונה מעורבת של דתיים וחילונים.

      כמובן שהשאיפה לאחדות לא מתחילה ונגמרת בחילונים. על אחת כמה וכמה שהיתה אהבה והתקרבות לתלמידי חכמים מכל המגזרים. הראי"ה קוק היה בידידות עם גדולי תורה מכל החוגים, הוא הוקיר אותם והם הוקירו אותו. חומר רב על קשרים אלה מופיע בספריו של הרב נריה זצ"ל. אף לרצי"ה היו קשרים עם גדולי תורה חרדים. תקופה ארוכה היה נכנס לשיעוריו של הגרי"ז מבריסק זצ"ל אף שהיה מתנגד חריף לציונות – כדברי דוד המלך: 'חבר אני לכל אשר יראוך ולשומרי פקודיך'.

      כל חייו של הרצי"ה היו דבק, עד כדי התבטלות גמורה, בתורתו של אביו הגדול, שהעיד עליו באיגרותיו: 'בני שיחיה… הוא כמעט האחד עמי, המתרגל לעמוד על דעתי והקשיב שיח נשמתי'. פעם התארחתי אצל הרב יעקב לבנון בליל שביעי של פסח, ושאלתיו: האם נהג הרצי"ה לערוך 'שירת הים' כמנהג ריעו הגרי"מ חרל"פ זצ"ל? והשיב שהרצי"ה לא נהג באומרו: 'אבא לא נהג כך'.

      הרצי"ה הוא שערך רבים מכתביו של אביו, והוא שעשה את תורתו הרחבה והעמוקה מני ים של אביו לדרך חיים לאלפים ולבבות. להבנתו, יחד גם הבנותיהם של גדולי תלמידי הראי"ה האחרים, כגון הרב הנזיר והגרי"מ חרל"פ, הגר"ש ישראלי והגר"א שפירא זצ"ל, ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם שליט"א – יש משקל מרכזי כתורה שבעל פה המפרשת את ה'תורה שבכתב' של הראי"ה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • בפיסקה 10, שורה 1:

      כל חייו של הרצי"ה היה דבק…

    • בסוף פיסקה 5:

      … שאל אותם הרצי"ה: 'אבל מה אתם למדתם מהם?'

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: