להתייצב למלחמת התרבות | יואב שורק

נוכח המסרים הליברליים המציפים אותנו, נושאי התורה מתחלקים בין אלה המתמסרים אליהם בהתמוססות מסוכנת ובין אלה המתבצרים כנגדם או מנתקים מגע. זה הזמן למאבק

אולי לא כולם שמו לב, אבל אנו נתונים מזה שנים אחדות תחת מתקפה של ערכים ותפיסות עולם שאכנה אותם כאן "ליברליים". ערכי המשפחה מומרים בתפיסות של לגיטימציה מלאה ואף טיפוח של "זהויות מיניות" שונות ומשונות; ערכי הלאום הופכים ל"נרטיב" שנוי במחלוקת, ולעתים קרובות פסול בתכלית; עליונות האדם על הטבע, אחריותו לו וזכותו לנצל את משאביו, מהדומם ועד החי, מוטלות בספק עמוק.

בבסיס הזרמים הללו מונחים הערעור הפוסט מודרני על מושגי הטוב והרע כפי שהיו מקובלים במשך דורות רבים, והשלילה הגורפת כלפי כל תפיסה מהותנית, היררכית או אפילו פשוטה, תפיסות שמהוות את התשתית לרוב מערכות הערכים המוכרות לנו. כל אמירה מהותנית מוצגת מיד כחשוכה וכנגועה בבורות וגזענות, לצד שאר הכינויים המבישים שנציגי התרבות הנאורה, הפתוחה והמכילה מטיחים כלפי כל מי שאינו עונה אמן לרוחות החדשות ואינו משתחווה לעגלי הפולחן הנוצצים שיובאו לכאן מסן–פרנסיסקו ומאמסטרדם.

האופנסיבה הזו מורגשת במיוחד בשיח – התקשורתי, האקדמי וברשתות החברתיות – אבל מי שסבור שהוא יוכל לברוח ממנה על ידי סגירת חלונות משלה את עצמו. המתקפה הליברלית נוכחת עמוקות בכל מישורי חיינו הפרטיים והציבוריים ומגדירה את הנורמות שאנו בוחרים – כמו גם את אלה הנכפות עלינו. היא מעצבת מחדש את תוכני מערכת החינוך שלנו ואת דרכי התנהלותה (ואנו רק בתחילת הדרך); היא מכתיבה את הדפוסים המשפטיים המגדירים מה מותר ומה אסור, משנה את החוקים ואת התקנות המנהליות ואת טיעוני הצדדים ואת המזג השיפוטי; היא משרטטת מחדש את רשות הרבים שלנו, את הדרשות בבתי הכנסת ואת הנאומים בטקסים הממלכתיים, את השפה ואת הספרות, את גבולות הסובלנות ואת גבולות חופש הביטוי. מה שבעבר היה מובן–מאליו הפך בהמשך לשנוי במחלוקת, ותוך שנים ספורות הפך למשהו שפשוט אסור לומר – ומי שיאמר יאבד את קידומו, את משרתו ולעתים גם את חירותו, בלינץ' ציבורי או באקט משפטי.

ומעבר להשלכות על השיח, על המשפט, על החינוך – לפני כל זה ואחרי כל זה, ישנה ההשלכה על דעת ההמון, על צורות החשיבה של כולנו. הקולנוע, הטלוויזיה והרשת החברתית הם ככל הנראה סוכני השינוי החברתי והרעיוני היעילים והמהירים ביותר בתולדות האנושות, וכשהם מהדהדים את הרעיונות הליברליים הם מציפים אותנו כמו שטף של נהר גועש ועמוק, בלי שאנו יכולים אפילו להרים את הראש ולאמץ לעצמנו נקודת משען או מבט מחוצה להם.

יואב-שורק

המתקפה‭ ‬הליברלית‭ ‬משרטטת‭ ‬מחדש‭ ‬את‭ ‬רשות‭ ‬הרבים צילום‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬
שאטרסטוק

השחקן החסר

מאחורי כל זה מסתתרת תפיסת עולם. כמו כל תנועה רעיונית, היא תולדה של נסיבות היסטוריות מסוימות, של התפתחויות כלכליות וחברתיות וגם של רעיונות פילוסופיים ואמנותיים. כמו כל תנועה רעיונית, גם היא ניצבת לכאורה על מגרש הרעיונות, ויכולים לעלות מולה שחקנים אחרים ולהציב תפיסות ערכיות מנוגדות. אבל למרבה הכאב, על אותו מגרש רעיונות לא מתייצב מול השחקן הליברלי שחקן שבא בשם התורה, ומציב תפיסת עולם אחרת, כזו המבטאת ערכים שמקורם בסיני ומלווים אותנו כבר אלפי שנים. תפיסת עולם מקיפה, הנוגעת בשאלות היסוד של האנושות, השאלות של האמת והשקר, ההיררכיה והשוויון, מבנה הדעת והמבנה החברתי. אנחנו נכנעים מראש וללא קרב. יותר מדי רבנים, מחנכים ומעצבי דעה אצלנו מאמצים את ההנחה שתפיסות ליברליות אלה הן ה"דרך ארץ" החדשה, התפיסות ה"טבעיות" של האדם הסביר.

כמובן, יש לנו תורה שאומרת אחרת בשורה ארוכה של סוגיות קונקרטיות – למשל, בכל הנוגע לתפיסת המשפחה, המיניות, השוויון והזוגיות, הלאומיות, השימוש בכוח, הצמחונות, האתיקה הרפואית ועוד ועוד – אך איכשהו שלל העמדות הללו נותרות כמין הסתייגות מקומית ונקודתית, מעין "אילוץ" הנובע ממחויבות לתורה בתוך מסגרת החשיבה הכוללת המקבלת את הליברליזם. גם עבור אחרים, שרתיעתם מן הערכים הליברליים גדולה יותר, ההסתייגות מהחלתם הגורפת היא בעיקרה שמרנות של מלחמת–מאסף, של מי שבמתינות מפוכחת אינם רצים לאמץ כל אופנה רעיונית חדשה.

כל זה לא יעצור את הסחף, ולא ימנע את הפיכת היהדות לתת–זהות שולית, פולקלורית, בתוך הכנסייה הליברלית הגדולה. כמי שנושאים את לפיד היהדות דורות רבים, ומאמינים שממנו יתברכו כל משפחות האדמה, נדרש מאיתנו הרבה יותר. עלינו לנהל מלחמת תרבות, בטוחה בעצמה ולכתחילאית, ולבוא אל המלחמה הזו בשם היהדות המפוארת, העתיקה והמתחדשת תמיד, בשם תרבות שמתיימרת להיות מקור מים חיים, מענה אולטימטיבי לשאלות הגדולות של האנושות. וכמובן, רק מתוך ביטחון בכוחה של העמדה הזו היא יכולה להיות נדיבה ונינוחה, להכיר באמיתות הנמצאות בתפיסת העולם שכנגדה ובחסרונות שלה עצמה.

אחרי שיצאנו משואה לתקומה, ואחרי שראינו את כל הניסים הללו – ואחרי שמנגד כולנו צרובים עד היום מכישלונה המוסרי הנורא של התרבות האירופית, שקרסה אל תוך עצמה בשתי מלחמות עולם ושואה איומה אחת, ומגישה את עצמה כיום כקורבן למולך הג'יהאד – אחר כל זאת אין שום הצדקה שנזדנב כציביליזציה פרובינציאלית ונכסה בטלאי האפולוגטיקה את תשתיות חיינו. על מגרש הרעיונות עלינו להציב אלטרנטיבה סדורה ועמוקה, שכוחה יהיה לא רק בהדיפה אלא גם בהצעת בשורה של ממש. אחרי שהתרבות שלנו, בני אברהם יצחק ויעקב, הצליחה להינטע כאן כנגד כל הסיכויים ולחולל ניסים שלא יתוארו, היינו צריכים לרוץ אל מעיינות הרוח שלנו ולשאוב מהם מים עבור עולם צמא, שכבר הכיר בטעויותיו. והנה המציאות היא עגומה והפוכה: הרוח הבאה ממערב נמצאת בעמדת כיבוש והתפשטות, והרוח של ירושלים נמצאת בעמדת הסתגרות והתגוננות.

ההלכה אינה תשובה

רוב המנהיגות הרבנית והחינוכית שלנו אינה מתמודדת ישירות עם השטף הליברלי. הבועות החינוכיות והקהילתיות שלנו יוצרות אשליה של חסינות, אף שהשטף התרבותי לא פוסח על איש, והוא מעצב – בלי שנרגיש – גם את תפיסות העולם של מי שחי בתוך המסגרות הללו. ההתמודדות, אפוא, היא עקיפה: לפתחם של הרבנים והמחנכים מגיעות שאלות והתמודדויות שנובעות מהחשיפה של צאן מרעיתם לרוחות המנשבות "בחוץ", ולשאלות אלה הם מחפשים תשובות נקודתיות – לרוב, כמובן, כמין קרב–בלימה שרק חושף את הכרסום המתמיד.

אבל יש גם מי שמתמודדים ישירות. שמצויים בחזית של השיח הזה. וכאן אנו פוגשים, כצפוי, שתי עמדות קוטביות. העמדה האחת היא זו של "הרבנים הליברלים", שמקבלת ביטוי דרך ארגונים כמו "בית הלל" וכדומה. אני מעריך מאד את העמידה הזו בחזית, ואת החשיבה שמניחה בתשתיתה שהיהדות אינה יכולה להסתגר ושעליה להאיר פנים לחיים ולתרבות האנושית. אלא שלא פעם אני חש ברוח של אפולוגטיקה, בהפנמה של השיח הליברלי ובראיית היהדות כמשהו שצריך "ליישב". אני מתקשה לזהות כאן את העוצמה של מי שבא בשם מערכת ערכית שהוא מאמין בעליונותה, מערכת שהוא אוהב לא רק כהתרפקות של נוסטלגיה וביתיות אלא כמקור חיים, כמקור הערכים, כמקור עיקרי לאמת.

אולי העוגן היציב ביותר של האגף ה"מתון" בחברה הדתית ובין הרבנים הוא הדבקות בהלכה. יש הרואים בו מעין בסיס שמרני שמאפשר לפתוח ללא חשש את השיח במישורי התשתית ההגותית–מוסרית. פתרון זה – שפעם כינה אותה מישהו "אורתופרקסיה", כלומר דבקות בפרקסיס האורתודוקסי – הוא בעיניי דווקא מכשול. ההלכה היא, בסופו של דבר, פרקטיקה מעשית יומיומית ולא יותר, וערכה תלוי בכך שהיא מבטאת ערכים מסוימים. בהיעדרם, היהדות הופכת לפולקלור. לריטואלים ריקים. ליידישקייט במובן הרדוד.

בשלב הראשון שמירת ההלכה מגִנה על ערכים מסוימים ומאזנת את הקולות המערערים עליהם, אך לאורך זמן קו–הגנה זה יתגלה כקליפת השום, בהיעדר עמוד שדרה הגותי–מוסרי המצדיק את הדבקות בערכים הנוגדים את רוח הפרצים הליברלית. מה שמוביל את החיים הם הערכים – וכך צריך להיות! – וכאשר ההלכה לא תבטא את ערכינו כראוי תימצאנה כבר הדרכים להתאים את ההלכה לערכינו, לרוקן אותה מתוכן או פשוט לנטוש אותה. כאשר מדובר בקליפה ריקה, הדילוג הזה אינו דרמטי.

כך חשתי למול קריאה במאמר – המאוזן והמעמיק – של הרב רונן נויבירט שהתפרסם על גבי במה זו בגיליון פרשת פינחס. אף שנויבירט נגע בכמה עניינים עקרוניים הקשורים בתפיסת המשפחה, גם הוא נדחק בסוף לפינה האפולוגטית, כאשר חתם את מאמרו בדברי ר' יוחנן בן זכאי על הפרה האדומה ש"חוקה חקקתי", כלומר ייחס לעניין החד מיניות את המחויבות הסתומה להלכה, זו שנתייחדה למקרים הנדירים שבהם התורה מציעה "גזרות מלך" שאין להן דבר עם התבונה והמוסר האנושיים. וזאת כשמדובר בסוגיה שאין לה דבר עם פולחן טכני מן הסוג של פרה אדומה, סוגיה שאך לפני דור אחד עמדת התורה ביחס אליה הייתה קרובה לשיח הכללי, ושגם כיום נטושה עליה מערכה ערכית – לפחות במחוזות שלא נכנעו ללא קרב.

כמובן, לא רק הלכה יש בצקלוננו: בחברה שלנו גם מחנכים ליראת שמים ולאהבת תורה. החברה הדתית משקיעה רבות בחינוך, שולחת את ילדיה לשנן משניות ולחזור על פרשת השבוע, מטפחת את לימוד התלמוד וההלכה ומדקלמת עם הילדים את "כה עשו חכמינו". הכול טוב ויפה, וחיוני מאוד – ודומה שדווקא בקבצים כמו "כה עשו חכמינו" או "איש צדיק היה" יש אכן יסודות איתנים של תשתית מוסרית ותפיסת עולם – אבל הוא נותר בזירה הנוחה של גילאי בית הספר.

בקהילות רבות מבקשים בחופש מבחור ישיבה צעיר, בן 18 או 19, ללמד את ילדינו גמרא אחרי שחרית, עם קפה ועוגיות. זה מצוין, אבל זה לא מה שיחסן אותם מול הסחף האדיר של התרבות כולה. הדתיות החזקה של התלהבות הנעורים, של שיעור א', אינה יכולה לעמוד בפני העולם המורכב של המבוגרים, ובפני הכוח הגדול של האופנסיבה הליברלית. אפשר, אגב, שהתכנים הבאים בשמה עמוקים בהרבה מאלה שנשפכים אלינו מן הסרטים – אבל הם אינם מועברים במלוא עומקם ובאופן המנהל דיאלוג אינטליגנטי ומכריע עם התרבות האחרת. יותר מכך: עצם העובדה שאת התכנים התורניים אנו מוכנים להפקיד בידי "מתלהבים" צעירים (שלא לדבר על עלוני–תעמולה פשטניים) מעידה משהו על המקום שאנו נותנים לתורה. פעמים רבות מדי היא אינה מקור הערכים החי שלנו, אלא מבנה נוסטלגי לשימור.

ועדות ההתנגדות

אם תמשיך הדתיות הנוחה–לבריות, הליברלית, בטשטוש הקצוות החדים של הזהות היהודית והערכים הייחודיים לתורה, נמצא עצמנו מהר מאוד במציאות של התמוססות. נטולי עמוד שדרה, נענים לכל אופנה חדשה המערערת עוד ועוד לבנים בחומת הערכים שאבותינו מסרו נפשם עליהם.

מי שמודעים בחריפות לסכנות הללו הם רבני החרד"ל, ובייחוד הרב צבי טאו וחוגי "הר המור" שסביבו. הרב טאו אינו מבטא שמרנות רגילה, החוששת מן החדש, אלא הבנה עמוקה עד כמה מסוכן השטף הזה, עד כמה הוא חותר תחת יסודות האמונה שלנו, עד כמה הוא מרוקן אותנו מן הזהות שלנו. המודעות החריפה הזו מביאה גם תגובות חריפות – כמו ההתנגדות השיטתית והגורפת לכל היבט אקדמי בלימוד התורה, בדיוק בגלל ההנחה שבאמצעות המתודה האקדמית (בלי קשר לתכניה) "נשתלת" בתוך תפיסתו של האדם מישראל גישה שתשתיתה סותרת את האמונה.

אלא ש"ועדות ההתנגדות" הללו יכולות אולי לבלום, עבור ציבור קטן ומסוגר, את הקריסה. כמו המנהיגים החרדיים המנסים עדיין לעצור את האינטרנט ופריצת הגבולות המגיעה עמו, גם כאן מדובר במאבק עקר, שמגדל אנשים שאינם יכולים להביא בשורה כיוון שאינם מצויים בשיח של ממש עם המתרחש. כמו כל אתגר רוחני, גם נוכח השטף הליברלי יש צורך בהתמודדות אמיצה ומישירת–מבט, כזו שאינה מסתגרת מתוך פחד. איננו יכולים לדבוק בנוסחאות הישנות: עלינו להתחדש, להעמיק, לתת לאתגר להגיע עדינו ולראות בו הזדמנות. הזדמנות לברר את שורשי תפיסת העולם שלנו, לברר את המבדיל בינה ובינם, את יתרון הקודש על החול, את הבשורה שאנו יכולים להביא לאנושות מיואשת וצמאה. אין דרך אחרת: רק כניסה בעובי הקורה, רק התמודדות העושה ברירה הן בתרבות שמנגד והן בתרבות שלנו, מרחיקה את הרע ומאמצת את הטוב, יכולה להיות הבסיס ליהדות של הדורות הבאים.

יש תלמידי חכמים, הן כאלה המכונים "ליברלים" והן כאלה המכונים "שמרנים", המדברים אכן בשמה של יהדות הנעמדת על מגרש השיח האנושי כמתמודדת מעוטרת, בטוחה בעצמה, תקיפה ונדיבה. הם אינם עסוקים באפולוגטיקה או בהכנסת היהדות למיטת–הסדום הליברלית, וגם לא בבניית חומות של סגירות או בהפניית גב לתרבות האנושית באשר היא. אלה אנשים יקרים, אמיצי לב, אבל הם מעטים – ואין די בהם כדי להעמיד בזירת הרעיונות את האלטרנטיבה שלה אנו זקוקים. תפיסת עולם יהודית רחבה, הנוגעת בשאלות היסוד של המציאות בת זמננו, בדור ששבע אכזבות משורה ארוכה של אידיאולוגיות, מלחמות ודתות, דור שהטכנולוגיה והכלכלה מציבים אותו מול מציאות חברתית ואנושית חדשה.

כוזרי חדש

לפני שנות דור הועמדה היהדות הנאמנה במבוכה בשל גילויי מדע שונים שנתפסו כסותרים את תפיסות התורה. הקִדמה, המדע וההגות הקשורה אליהם היו באותם ימים הדת החדשה, שהקסימה את ההמונים ואת המלומדים כאחד והבטיחה גאולה לאדם. היו אז מי שנחלצו להסביר, לבאר, להשיב לכל התוהים ולבצר את "חומת הדת", את יסודות האמונה. מלאכתם צלחה בידם, וגם ההיסטוריה עשתה את שלה: המדע למד את גבולותיו, והקִדמה חדלה מהבטחתה המוסרית.

במקביל, האידיאולוגיה החילונית שהובלה על ידי האליטה הציונית בראשית שנות המדינה נתגלתה גם היא במהירות ככלי ריק, ומזה כמה עשורים שהכוחות ה"דתיים" חשים כמנצחים: הציבור בישראל "מתחזק", העניין במסורת גדל, החילוניות בירידה והאתגרים הישנים של אתיאיזם, של דת–המדע ושל דת העבודה נעלמו. אלא שתחת הזחיחות המנצחת הזו, מסתבר, חתרו איומים חדשים. העניין בריטואלים הדתיים אולי עולה, אבל סולם הערכים של היהדות נדחק. השטף הליברלי אינו מבחין בין חילונים לדתיים, והוא מערער את יסודות האמונה משורשיהם.

אנו ניצבים היום בפני צומת היסטורי, המקביל לצמתים שעמדו בפני גדולי אומתנו במשך הדורות. כמו האתגר המדעי–חילוני של המאה הי"ט, שהזכרנו עתה, וכמו האתגר ההלניסטי–פילוסופי שעמד בפני ראשוני חכמי ימי הביניים. מה שבעבר היה ניתן לפתור בספרי הגות, מחייב היום יצירתה של תרבות שלמה, של קולנוע ושל ספרות; אבל גם הם זקוקים לתשתית רעיונית, וזו צריכה להתבהר ולהיפרש, כדרכה של ספרות קאנונית.

מאז שהכתה בי התחושה הבוערת שאנו נתונים במלחמה הרת גורל, מהדהדות בי מילותיו של ר' יהודה הלוי במאמר הראשון של ספרו (פ–פא), על הייחודיות המובהקת של אמונת ישראל:

אמר הכוזרי: נחזור לענייננו. הודיעני נא איך קמה דתכם? איך נתפשטה ונתקבלה?

אמר החבר: בדרך כזו תקומנה אמנם ותיוולדנה החוקות המיוסדות על השכל, שהתחילו על ידי בן אדםלא כן החוקה שמקורה באלוהזו קמה פתאום, נאמר לה הייותהי, ממש כבבריאת העולם.

הנחת המוצא של מלך כוזר היא שהיהדות היא "עוד דת" הנמצאת בזירת הדתות המתגוששות על אמונו של המחפש. והנה בא החבר ועוקר את הנחת היסוד מיסודה. "אנחנו מסיפור אחר", הוא אומר. איננו חלק מהחיפוש האנושי, המגשש ומנסה; אנחנו באים ממקור אחר, אנחנו מציעים אלטרנטיבה לכל זה.

זה אולי לוז העניין: בעיני רבים, רבים מדי, היהדות הפכה לחלק מהרצף הזהותי, לאיזו תת–נאמנות במסגרת הכוללת של תפיסת העולם ההגמונית כיום, זו שבבסיסה ערכי השוויון והאינדיבידואליזם. בראותם אותה ככזו, הם עסוקים בה כפי שעסוקים במגוון של תרבויות אנושיות: חוקרים את התפתחותה, לומדים את דקויותיה, מקישים ממנה למה שמבחוץ וממה שמבחוץ אליה. אינני מתנגד למחקר כזה, ואני אף שותף פעיל ונלהב בו; בעיניי הוא חיוני ומאיר עיניים, שהרי אחרי הכול ניתנה תורה לבשר ודם והתרבות שנשתלשלה ממנה היא תרבות אנושית הפועלת בהיסטוריה. אבל נקודת המפתח, נקודת העוגן, היא לחוש בבהירות שמעבר לכל הצורות התרבותיות והאנושיות יש לנו כאן סיפור אחר. יומרה אחרת לגמרי. יש כאן טענה על דבר ה' לאדם, יש כאן יומרה משיחית, יש כאן עמוד שדרה של ההיסטוריה האנושית, ציוויליזציה שהביאה לעולם כמות בלתי נתפסת של רעיונות ותובנות, שגם התרבות הנוכחית יונקת מהם ללא שיעור.

בימים הרחוקים ההם, ב"תחילת חושך הגלות" כביטויו של הרצי"ה, ה"כוזרי" נדחף לכתוב "להגנת הדת הבזויה", ושרטט חזון מרהיב של עם שהוא "לב באיברים", של מקדש שהוא מקור האמנויות וההשראה, של ארץ שבניה נביאים ומלכים. כיום, כשאנו בעיצומם של ימות המשיח שלנו, קרובים יותר מאי פעם למימוש חזונו – דרוש לנו "ספר כוזרי" חדש.

דרושה לנו תפיסה אמיצה ומקיפה המתמודדת עם שלל האתגרים של החשיבה בת זמננו; לא על ידי ניתוחם לעייפה, אלא על ידי הצבת מודל רעיוני אמיץ וקוהרנטי מולם. אמיץ הן בעמידתו נוכח התקינות הפוליטית והן בהשתחררו מחסמי החשיבה של השמרנות הדתית. מודל העולה מן המקרא ומחז"ל, מהיהדות לדורותיה ומן ההתחדשות הציונית. בידינו הדבר, ובנפשנו הדבר. #

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, כ"ב אב תשע"ה, 7.8.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 באוגוסט 2015, ב-גיליון עקב תשע"ה - 939 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 32 תגובות.

  1. אורי קירשנבום

    יפהפה

  2. כתבת בעבר הרבה על בריחה משמרנות. על כך שהמסורת לא תכבול אותנו לפונדמטליזם. על היכולת שלנו העמיד את הערכים במרכז ולא את ההלכה. וכדומה. פתאום אתה נעשה חסיד של השמרנות, ומנופף ברטוריקה של "המסורת המיוחדת שלנו שאסור לנו לזוז ממנה" וכדומה. רטוריקה של מאבק? של מלחמה? איפה כל הרטוריקה של הרב קוק מול דעות חדשות? של היכולת לבנות את "ארמון התורה ממעל לה"? זהו? אם מדובר בגישה שמתאגרת את החשיבה בנוגע למבנה המשפחה והמיניות והצמחונות וטבעונות אז אתה עובר לשיטה של הרב טאו? בגלל שהגישה פוסט-מודרנית מעמיד בפניך אתגרים חדשים שלא עמדו בפניך כשכתבת את הביקורת על השמרנות אז אתה נרתע? עכשיו פתאום אתה רוצה לברוח מהמערביות (וכמובן לספר לנו שמעולם לא היית מערבי, אלא תמיד הכל עולה מתוך התורה)? אולי הערכים האלה שמגיעים מהעולם הפוסט מודרני הם טובים ואולי נפתח להם את הדלת? למה לא? כי אתה נצמד למעמד הר סיני?? אולי צמחונות וטבעונות שאתה מבוהל מהם כל כך הם ערכים טובים ונאמר תודה למי שמקדם אותם ונהיה הראשונים לתמוך בהם, ואף ניתן להם את העומק הדתי והרוחני של היהדות? כל הפתיחות והיכולת לבחון ערכים כשלעצמם מסתיים אצלך כשמדובר בהומואים? כאן אתה נעשה שמרן קיצוני? זה לא משכנע, וזה פוגע בכנות הטיעונים שהצגת בעבר.

  3. מה לעשות, ההלכה לא עובדת במודל של מהפכה או של התחדשות רעיונית מסעירה. ההפך הוא הנכון. היא בוחנת את האפנות הליברליות בעניין ובזהירות, אך לא בפחד. היהדות כבר מספיק ותיקה מכדי להיבהל מכל רעיון חדש. היא תבחן אותו בכלים שלה, במתינות ובשיקול דעת, ובסופו של דבר תאכל את התוך ותזרוק את הקליפה. כדי שהתהליך הבריא הזה יתחולל בדרך הטבעית והראויה, צריך תלמידי חכמים גדולים שפתוחים לעולם הרעיונות ויכולים לנהל אתו שיח מפרה. זה בדיוק מה שבית הלל וצוהר (ורבנים רבים אחרים) עושים בהצלחה לא רעה בכלל.

  4. אולי הרב טאו מאבחן נכון, אבל קודמיו בהונגריה הצליחו רק בחלק קטן של העם.
    וכמו תמיד נשארות השאלות הגדולות והעובדה שאנחנו חיים בעולם אחר וממילא כל פרשנות שלנו גם היא חידוש ומה ההבדל העקרוני בינינו לבית הלל?

  5. אא לנהל דיאלוג סגור ללא הקשבה. אדם מאמין ראוי שיהיה פתוח לסימני שאלה, לחיפוש האמת ממי שאמרה, להקשבה. הגישה שלך מתבצרת במה שאתה יודע . כיצד תנהל שיח אמיתי ופתוח עם מה שאינך יודע שאינך יודע??
    קח את הרב שג״ר וההתמודדות שלו עם הפוסטמודרניזם, קח את הרבנים שניסו להתמודד עם הגישה האבולוציונית, ובכלל.
    מה שקורה שמה זה התחדשות, טראנספורמציה מבורכת של היהדות. זה מקור כוחה.

  6. כתבה מרשימה בעצימת עינים ברור כי נכתבה ע"י כותב דתי ציוני לאומי, מאחר והדת בישראל נהרסה ע"י הדתיים הלאומיים שחלק מעקרונותיהם יש מקום לשימור אך לא שיטות ההרס הנקראות פוסטמודרניזם , הרמונויטיקה ופילוסופיה שעליה כבר כתב פילוסוף יהודי כי קבלתה בין שומרי תורה ומצוות תביא לחורבן אנו עידים היום לטיעוניו ולכן אולי כדאי ללכת במסורת החרדית להבדל ובימינו להיפרד מהציונות השקרית ויבוא שלום על ישראל

  7. האמת שאני לא מבין מה יואב שורק רוצה

    הרי כמו שהוא כתב בעצמו שישנן תגובות מפורטות לכל השיח המערבי המודרני והפוסט מודרני שבתוכו אנו חיים והוא לא מסביר מספיק מדוע התגובות הללו לא מספיקות

    בישיבה בה אני למדתי ובישיבות אחרות בהן למדו חבריי בהחלט היה עיסוק לא שטחי כלל בהתמודדות עם הרוחות עליהן הוא דיבר ובאמירות ברורות ולא מתנצלות או נבוכות

    והערה ליואב: העיתון הזה הגם שהוא נותן במה למאמרים ברוח שמרנית ורוח נגדית לאלילי הפי סי נותן במה נרחבת מאוד בדיוק לאותה רוח כנגדה אתה יוצא של יהדות מתנצלת שכל הזמן מנסה ליישר קו עם "ערכי זמננו" וכיו"ב

    יפה ביקרת בזמנו בדפים אלו את מאמרה של פרופ' ורד נעם "מעבר למחיצה הפנימית" שהתפרסם כאן שהניסיון לשוות את אופיו של בית הכנסת למה שמתחולל מחוצה לו בתור מודל הוא ניסיון שלא ישפר את חיינו הרוחניים אלא יגרום להם להיבלע בתוך המרק הליברלי

    אינני חושב שמאמרים כל שני וחמישי על פמיניזם ו"התאמת ההלכה לזמננו" שמתפרסמים כאן הם אלו שיביאו את הבשורה אליה אתה חפץ

  8. יפה כתבת! אולם אני חש שקצת דילגת על הרב טאו ותלמידיו, יש בהם חלוצי דעת ממש! כאלה שנלחמים בעוז על הדברים שאותם הזכרת ולא רק מגביהים החומות כמו שאפשר להבין מדבריך, אותם אתה מכיר? איני מכיר אותך בכלל, אולם לתחושתי יש כאן נקודה שלא הועמקה כראוי

    • יישר כוח ליואב שורק על אמירה משמעותית שאני שנים משווע לשמוע שכמותה ואיני שומע( אולי פרט להגותו של דניאל שליט). לא בקידוש או בהבדלה עסקינן אלא פשוט בשונות. הציונים הדתיים מסרבים פשוט לקבל שהתורה שונה מהותית מרוב האיזמים החדשים ( ליברליזם,פוסטמודרניזם,פמניזם). ניסיונות עקרים ליישב את הסתירות גורמים לתודעה דיסוננס קוגנטיבית ומניפולציה מאולצת שבעצם מאחורי הכל מסתתר רעיון דתי/רעיון חילוני. טיעונים שלא מחזיקים מים למי שעיניו בראשו. ואכן לא ניתן לברר דבר לפני שנותנים ליהדות את הכבוד הראוי לה כעמדה עצמאית ומקורית, נבחר בה או שלא. אחר כך אפשר להתחיל, לאט ובעדינות, לנסות להתייחס לרעיונות אחרים ולהבין איזה מקום לתת להם. או אפילו לתת להם מקום כעמדה מנוגדת ולא מתיישבת. שהיצירתיות, החיים ביחד, נותנים פתרונות מפתיעים עם הזמן. אי אפשר בימינו לא להיות מודע לדקי דקויות של הבדלים,גישות, נקודות מוצא קיומיות סותרות ועוד. ולגבי המגיבים שלפני שהעירו על קידושו המוצלח לדעתם של המודרניזם בדורות הקודמים, דבר ראשון אין ברעיון הציונות שום עברה על תורת ישראל,להפך. דבר שני,וכאן אני חושב שאין לי הסכמה עם מר שורק, אכן היה כאן פן שלא היה צריך לקדשו כמו שהוא, והוא המושלמות כביכול של תפיסה כללית ואידאולוגיה חובקת כל. כאילו שהכלל אינו נזקק לנבואה אלא הוא השלם בעצמו, תפיסה שנוגדת את רעיון העלייה לרגל
      במקרא ואת תפילתו של כהן גדול ביום הכיפורים. ואכן משוררים כאמיר גלבוע וכאצ"ג נתנו מקום לביטוי הנבואה הכללי אבל היו במיעוט.( אינני מדבר כאן על רעיון סגולת ישראל ששורשו רוחני מובהק). לכן גם כיום אין מקום לאמץ כל רעיון פוסטמודרני ובוודאי לא בפרקטיקה. ולגבי השינוי וההתחדשות של התורה. הגיע הזמן שהתורה תתחדש סוף סוף במה שתעצב את התודעה המערבית ופחות במה שתתעצב על ידה.

  9. מנוחה לא מצאנו

    בס"ד כ"ה באב תשע"ה

    אין שום חידוש בליברליזם המערבי. החלומות שהנאורות הליברלית תפתור את בעיות העולם מלווים את האנושות מהמאה ה-18. מתברר מתולדות האנושות ב-250 השנים האחרונות שעדיין לא מצאנו מנוחה.

    החירות היא כלי שניתן לנצלו לחיוב, לקחת אחריות על חיינו, לחשוב חשבונו של עולם ו'להעמיד עלינו מצוות' וערכים שימלאו את חיינו במשמעות. לצערנו ניתן לקחת את החירות לכיוון של הפקרות וריקנות המובילים את האדם למרירות ולשנאה. נפשו של אדם היא 'בת מלך' החצובה מן העליונים, וכשאין נותנים לה את המזון הרוחני הראוי, היא מתמלאת תסכול.

    אינני רואה טעם בניהול 'מלחמת תרבות' עם אף אחד. נחיה את חיינו כאנשים מאמינים, שאמונתם מביאה אותם לחיי עשייה לטובת העם והעולם כולו. נתקן את 'הפינה שלנו' ונקרב קמעא קמעא את תיקון העולם כולו.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    ולגבי הפוסטמודרניות- אין מי שמאמין באמת בזה. הרי אין כבעלי הפוסטמודרניות להאמין אמונה 'מהותנית' נחרצת בניהיליזם שלהם. מי יכול באמת לחיות כך?

    • 'נקודת הטוב' שבפוסטמודרניות

      הפוסטמודרניות צמחה ממקום של אכזבה מהמודרנה שחשבה למצוא את האידיאל שיביא לתיקון העולם, לאומיות, ליברליזם, סוציאליזם, וכל ה'איזמים' איכזבו. הלך הפוסטמודרניזם לקיצוניות השניה, שאין בכלל אמת. שכל האידיאות אינן אלא אשליות, העולם לא הולך להתקדם לשום מקום, נבוסס בבוץ מתוך ידיעה ברורה שהכל בוץ.

      אך יש לפוסטמודרנה גירסה רכה יותר, שהאכזבה מהמודרנה לא הביאתה לייאוש גמור, אלא לתובנה שלא כל האמת אצל המודרנה. אמנם הביאה להמודרנה להתקדמות רבה בתחומים שונים, אך עדיין יש לה מה ללמוד גם מתרבויות עתיקות. נכונות זו להקשבה, ראוי שתביא את העולם להקשבה מחודשת גם אל היהדות, אחת התרבויות העתיקות ביותר בעולם, יגלה העולם, ונגלה אנחנו, שב'ארון הספרים שלנו' יש עיסוק בכל השאלות של קיומנו, ומשם פתח לפתרון רבות מהבעיות

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • מסכים עם ש.צ

      דווקא מה שיואב מגדיר כ"יפה אבל לא מספיק" זה הכי טוב! שרואים ציבור בו בחור צעיר מעביר בחופש שיעור לילדים וכיו"ב זה מהווה השראה וחשיבה שמעבר לתרבות השלטת בתקשורת וברחוב יש גם תרבות אחרת ואלטרנטיבית

      הרבה פעמים שמיניסטים שהולכים לבדוק ישיבות ומכינות מחליטים לסגור על מקום לאו דווקא לפי שיטת הלימוד ואיכות הרמי"ם וראש הישיבה אלא לפי החנויות והאווירה הטובה שהם קיבלו בשהותם בשבו"ש

      אני לא מקל ראש בחשיבות של משנה סדורה ודוברים למענה במלחמת התרבות אך אני חושב שיותר מכך העמדת חברת מופת שתהווה דוגמא ביום יום מחיי אנשיה השוטפים היא זו שתשפיע באמת לטוב

      זה בין היתר הדבר בו אני מזדהה עם דברי המשיבים ליואב בביקורתו בדפים אלו על ישיבת הר המור ובנותיה – ביקורת שגם מוזכרת כאן

      הם השיבו נכוחה בכך שהעיסוק בהעמדת תלמידים ממשיכי דרך עדיפה בהרבה בעיסוק אינטנסיבי בפאנלים ציבוריים

      העמדת תלמידים שימשיכו בדרך של תורה וענווה ומידות טובות בכל מה שיעסקו בחייהם עדיפה עשרת מונים על פאנלים וויכוחים ופולמוסים בכתבי עת

      שוב, אני לא מזלזל בכל אלו – עובדה, אני עצמי כותב כאן ומשתתף פעיל בדיונים בתגובות – אני רק חושב שזה לא העיקר

    • לאמיר –

      על חשיבות ההשקעה האישית בתלמיד על פני השיח הציבורי, עמד גם הרב משה ליכטנשטיין שליט"א ראש ישיבת הר-עציון, בתארו את דרכו החינוכית של אביו הגר"א ליכטנשטיין זצ"ל בכנס לזכרו שנערך בבית הכנסת באלון שבות ביום ל"ד בעומר תשע"ה (נמצא ביוטיוב). הר"מ ליכטנשטיין השווה זאת לאברהם שהצלחתו הגדולה היתה לא בהמונים שקירב במסעותיו אלא בבנו יחידו יצחק, שבו השקיע אישית ללמדו את דרך ה'.

      כן הסביר הרמ"ל את מה שאירע לתלמידי רבי עקיבא שחינוכם לא הצליח משום המוניותו, אי אפשר לתת הדרכה אישית להמון של 24,000 תלמידים. התיקון היה כשלקח רבי עקיבא חמישה תלמידים בלבד, שזכו להדרכה אישית צמודה ופרטנית – ודווקא קבוצה קטנה אך איכותית זו, היא שהאירה לכל ישראל לדורות, וממנה זכינו לכל ספרות התורה שבעל פה שבידינו. בנקודה זו הולכים יחדיו הר המור והר עציון .

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ש. צ, אכן לא רק הרבנים של הר המור פועלים כך אלא רוב הרבנים והעוסקים בחינוך

        הזכרתי אותם ספציפית כי עמם היה ליואב שורק וויכוח על העניין שעולה פה

        בכלל הרושם שלי הוא שיואב שורק "מת" על כל הפאנלים נוסח "תורה ופוסט מודרניזם הילכו שניהם יחדיו? " ועל הדיונים בכתבי העת ולפיכך זה מתסכל אותו מדוע כל כך הרבה רבנים לא לוקחים בהם חלק פעיל

        אלא שהרבנים הנמנעים לא רואים בכל אלו את הבשורה של הדור ויותר חשוב להם להעמיד תלמידים והצדק עמם

        מי שיסתכל על הציבור הדתי לאומי כיום לעומת 40-50 שנה אחורה יראה שינויים גדולים שציבור זה עבר מבחינת רמת ההקפדה על ההלכה ומבחינת זהותו הפוליטית(המעבר מהשותפות ההיסטורית עם מפא"י לימין )

        איך זה קרה? זה לא קרה לא בגלל פאנלים נוסח "הציונות הדתית לאן? " ולא בזכות טורים פובלציסטים בעיתונות

        זה קרה בזכות אנשי חינוך בעלי יוזמה כמו הרב נריה והרב יגל זכר צדיקים לברכה שהקימו ישיבות ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם שהקימו ישיבות גבוהות והסדר וכו' ובזכות ראשי ישיבות כמו הרצי"ה והרב עמיטל והרב ליכטנשטיין זכר צדיקים לברכה שהעמידו תלמידים הרבה שהמשיכו הן בחינוך והן בעשייה ובהתיישבות( ולא מעט מהם מזה ומזה לא הניחו ידיהם )

        ההשקעה בחינוך והעמדת תלמידים היא זו שהקימה וטיפחה את מה שמכונה. "דור הכיפות הסרוגות" ואת עולמו הרוחני ואת מפעל ההתיישבות המפואר בכל שטחי ארץ ישראל

        זה סוד הקסם ויש לחפש אותו בעמל תורה שיטתי וארוך

        ממנו תצא הבשורה ופחות, הרבה פחות ממלחמות תרבות מתוקשרות

        • חשוב,חשוב,ועוד פעם חשוב לקחת חלק פעיל במלחמת התרבות לדעתי. כי בסופו של דבר מה שמנהל את החיים הציבוריים במדינה הוא שדה הרעיונות (הליברליים), וכמו שראינו לדוגמה בגירוש, לא עזרה כל ההשתלבות הדתית בצבא ובכלל בחיי המעשה כשבסופו של דבר ראינו שהצבא מנווט ברוח ליברלית שמאלית ועוד הקדים ונערך בהתלהבות לפינוי על כל המשתמע, וההכנה המנטלית,וההגדרה המעוותת של תפקיד הצבא כפי שבאו אז לידי ביטוי. שלא לדבר על תוצאות נלוות כגון אובדן האמון בממלכתיות אצל הנוער, ואובדן דרך כללי בציונות הדתית שאחריתו מי ישורנו.(אגב אני לא רואה בסלידה מהממלכתיות בעיה גדולה אבל הדברים ארוכים ואין כאן המקום) אם כן ראינו ולא נוכל להתכחש שמי ששולט במחשבה ובכיוונון הערכים, מנהיג גם את המקום אליו תפנה המדינה הלכה למעשה. לכן כה חשוב להיות נוכחים פעילים בזירה הזאת בכל מקום בו היא מתרחשת. הבעיה לדעתי היא עקרון הרצף החילוני שמנהל אותנו גם מבפנים ולא מאפשר לנו לפתח מחשבה עצמאית שיש לה כוח עמידה. כלומר, הר המור מתמקחים על קידוש הערכים החילוניים של המודרניזם והציונות (וגם יואב שורק,אם כי בצורה אחרת), בעוד הליברליים הדתיים מנסים להשתלב בערכים החילונים הליברלים- פוסמודרניים. אלו ואלו לא ינסו להנהיג עמדה עצמאית אלא להשתלב בקיים ולנסות לקדש אותו אגב מניפולציה שתטה אותו ממקורו החילוני.( כלומר לא מתייחסים בכבוד ובכנות לאמירה החילונית שעומדת מולם). הקושי של הדתיים באשר הם ניכר כאן להיות מעצבים עולם דתי עם אמירה לכלל כאשר המחיר הוא ליטול אחריות על האמירה ולהוביל אותה כאשר נוח יותר לתרץ את המצב כמצב לכתחילי ולנסות להשתלב בו. אם כן אמור מעתה יש לעבור מהתירוץ לעיצוב, מעבר לא קל בכלל.( אכן גם הר המור מנסים לעצב, למשל את רוח הצבא, אבל כפעולה מלמטה, מהחיילים הפשוטים ולא דרך עימות מלמעלה עם רוח צה"ל שפירושו כניסה לשדה הקרב הליברלי מה שאינם חפצים בו. כך ניכר גם מיעוט ספרים שעוסקים בבירור רוח צה"ל לעומת ספרים שנותנים מענה לחייל הדתי בצבא, וכשכבר יש אחד כזה הוא חוזר שוב למגרש התירוץ של הקוד האתי או אחד אחר שמתעלם לחלוטין מכל ערך הומניסטי וחבל), לכן לפני שנפשיל שרוולים ונצא לקרב הדעות עלינו לשים לב לכל הכשלים האלה ולהבין שהעימות האמוני עם החילון הוא רב שנים ולעולם לא ניתנה לו תשובה שלמה ולכן גם יש בו יותר מנקודת יציאה אחת. כך למשל לא ברור בכלל שהיה על הדתיים לקדש על כרעיו וקרבו את המודרניזם החילוני אם המחיר לכך הוא התעלמות מהדתיות הפשוטה והערגה לחידוש הנבואה. אדרבה, פניית היהדות לתחום הכלל היתה אמורה להביא לרצון לחדש את הנבואה אך במקום זאת נפלו הדתיים כמו החילונים לפניהם לקידוש פרקטיקות של חיי המעשה. אבל זהו עימות ארוך,שימיו כימי הציונות וגם כאן יש נקודות יציאה רבות. אם כן לא צריך לדעתי להאבק בילוניות הזאת בשם חילוניות אחרת אלא למצוא את ה"חומר הפעיל" של הקיום הדתי ולהתחיל ממנו, למרות שונותו הניכרת, הרי גם האמונה היא במה שמעבר. אחר כך אפשר להבין בכנות שעולמנו מורכב מהרבה רבדים, חלקם חילוניים מובהקים ולנסות לארגן מחדש את מחול הזהויות והתרבות. הדרך היא לדעתי מרתקת ויצירתית רק צריך להתחיל בה. נ.ב אנא הגיבו בבלוג של תומר פרסיקו. הזירה שם מופקרת לחלוטין ויכול להיות שאם נחריש, כך תראה היהדות של המחר.

          • אם היתה נשמעת בדברי רק ביקורת על גישת הר המור הרי שהעיניין מורכב יותר. אני מעריך מאוד את הרוח החיובית שמנשבת במפרשי הר המור, את האמונה שכל הדברים החיוביים שנעשים עולים ומצטרפים בצורה רוחנית לתיקון בעולם, את האמונה בכוחה של הפנימיות והשפעתה, את ההקשבה לציבור החילוני ועוד ועוד. הביקורת שלי במקומה עומדת ואין בה כדי להאפיל על כל הדברים החיוביים.

    • 'מלחמת תרבות' בסוד הפזצט"א

      בס"ד כ"ז באב ע"ה

      לדוד – שלום רב,

      במלחמת התרבות, כבכל מלחמה, יש דרכי פעולה. השלב הראשון 'פול, זחל', הוא להגיע למקום בטוח יחסית שממנו ניתן לקיים 'צפה', לראות בבירור 'מי נגד מי'. מי היורה? האם הוא אוייב או בכלל 'מכוחותינו'? האם יש לי כלים להגיב או שמא עדיף 'לשפר עמדות לאחור' ולבקש עזרה.

      בנמשל, כל מפגש עם השקפה הנראית כמנוגדת לתורה, מצריך חזרה אל 'ארון הספרים' שלנו, כדי לבדוק היטב, מה באמת אומרת היהדות על זה. לא אחת נגלה שהמדובר בערך שגם התורה מחזיקה בו, אך מגבילה אותו ומציבה לו גדרים וסייגים המשלבים אותו במינון הראוי במערך הערכים הכולל.

      כך למשל, מצאו רבים מגדולי ישראל בדורות הקודמים, שהציונות לא מנוגדת בעיקרון לשום ערך של תורה. אדרבה, ישיבת ארץ ישראל היא מצווה רבה, השאיפה לקיבוץ גלויות וקוממיות עם ישראל היתה מאז ומעולם משאת נפשו של כל יהודי מאמין. אף התפיסה שיש צורך ב'אתערותא דלתתא', שא"י תיבנה כשנשתוקק אליה בתכלית הכוסף, נעלה אליה ונרצה את אבניה – לא היתה חדשה. ריה"ל דיבר בזה בספר הכוזרי, ומימי הרמב"ן עד למאה ה-19 לא חדלו נסיונות לעלות לארץ ולהיאחז בה. באמצע המאה ה19, לפני שהרצל נולד, כבר היו היהודים לעדה הגדולה בירושלים כתוצאה מגלי עליה הן מארצות המזרח והן מאירופה. היתה התלבטות משום שהיו בתנועה הציונית גם חילונים שמשכו לצד שלהם, והיתה שאלה אם לפרוש כדי שלא להיפגע רוחנית או אדרבה להישאר בפנים כדי להשפיע על הציונות בכיוון הנכון.

      וכך לגבי כל השקפה הנראית חדשה, צריך ראשית כל לעשות את הבירור הפנימי שלנו לאור התורה, במה אנחנו מסכימים ולמה אנחנו מתנגדים, ואיך אנחנו משיבים לטיעונים שלהם נגד התורה, בבחינת 'הווה שקוד ללמוד תורה' ועל יידי הבירור של עמדת התורה נדע מה להשיב לעצמנו.

      אחרי שאנחנו יודעים מה אנחנו רוצים, תעלה השאלה: האם להיכנס בוויכוחים עם אחרים או שמא 'מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע'? צריך להביא בחשבון שכשעולה לחלל האויר איזו אידיאולוגיה שמאמיניה חושבים שהיא הולכת לפתור את כל בעיות העולם, לפעמים 'אין עם מי לדבר'. רק כשהזמן יגלה לנלהבים שהחידוש המופלא שלהם אינו כל כך חידוש ואינו כל כך מופלא – אז יחזור ליבם להיפתח ויהיה עם מי לדבר.

      לכן אני לא שש לויכוחים. אני בשלב שאני פשוט לומד מחדש את הנושא. מקשיב בעניין לרעיונות שאני שומע; מנסה להבין מה טעמם, ומה יש ב'ארון הספרים' שלנו בנושא? את מה שמצאתי אני מציע לקהל, אולי מישהו ימצא עניין, אם במקורות שלא הכיר ואם בכיווני מחשבה שלא חשב עליהם..

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      לגבי הגירוש. חוששני שאחת מסיבותיו היתה לא משום שלא באנו עם 'משנה סדורה', אלא משום שכן באנו… (ראה בתגובתי על מאמרו של פרופ' אלישע האס, 'סופה של הציונות הסוציאליסטית', באתר זה.

    • 'סדר העולם' או 'אחדות ההפכים'

      על היהדות כ'סדר העולם' (כמינוח שטבע המהר"ל) המביאה להשלמה הדדית בין קצוות ערכיים הנראים מנוגדים, הבאתי כמה דוגמאות בתגובתי 'האם היהדות חד-ערכית?', על מאמרו של הרב איתי אליצור, 'חיים קלים' באתר זה. ד"ר אבינועם רוזנק קורא לרעיון זה 'אחדות ההפכים' ועוסק הרבה ביישומו בתורת הראי"ה קוק. ראה בראיון עימו של אריאל הורוביץ, 'אור וחושך וערבוביה', אף הוא באתר זה.

      • אפשר לכלול ברעיון "אחדות ההפכים" רק מי שמוכן שיכללו אותו בו. נכון בעיני מה שאמרת שאפשר להציע רעיונות למי שמתעניין בהם. בכל מקרה אינני מבין למה לא להיות נוכח במקומות שהדברים מתרחשים בזמן הווה? למה לחכות שהנזק ייעשה ולבדוק אחר כך מה מזה נכון ומה לא? האם אין לאמונה אמירה רלוונטית מלכתחילה ולא רק כתגובה לאתגרי הקידמה? הציונות הדתית השכילה פעמיים לנצל הזדמנויות היסטוריות ועשר פעמים לפספס. ההתנתקות היתה הפספוס הגדול מכולם. במו ידיה הציונות הדתית גרמה לכך שלא יראו אותה ויתעלמו לא רק מקיומה, אלא גם מערך מאוד פנימי ועמוק שקיים בערגת העולם. מאבק רוחני היה כאן ודווקא בו היתה אפשרות אולי עדיין ישנה. בהתנגדות, באהבה, בזעקה, אבל הכל כשיח פנימי שאיש לא מבין. כלו המילים הגדולות בהתנתקות ,לא היה בהן ערך. אבל כאן התגלה משהו עמוק יותר ממילים. זה עדיין בוער בנו ולכן עדיין אפשר אבל לא לפספס את ההזדמנות זה העיקר. מתנצל על המילים הסתומות ולא בכדי, ושנזכה.

        • ניכר הצורך הדחוף בבלוג שיתמודד עם רוח הזמן או באיזו פלטפורמה אחרת. יש גם צורך לפנות למגוון גדול של אנשים ולא להסתפק בשיח פנימי לאנ"ש. אם יש למישהו הצעות איך עושים את זה אנא שישתף. כבררת מחדל נראה לי להשתתף בבלוג של תומר פרסיקו למרות ההאדרה הזמנית שההשתתפות עושה לרעיונותיו. אנחנו צריכים להיות איפה שמדברים על "קומת המחשבה" ולתת מענה. נראה לי שבכך אני ממשיך את מגמתו של יואב שורק במאמר. אולי עכשיו עולה לי רעיון, מערכת שבת תציע לכותבים בה לקיים בלוגים פעילים בנושאים הקרובים לליבה שישפיעו על השיח הציבורי. ובלבד שיתחזקו אותם בזמן הגיוני שישמור על הרצף. עם פלטפורמה אינטרנטית ראויה וקיום סוג של דו שיח בין הכותבים ועם הקוראים אפשר יהיה לעשות נפלאות. האם מישהו ירים את הכפפה?

    • מה לדעתך היתה הציונות הדתית יכולה לעשות כדי למנוע את הגירוש?

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • אם לא למנוע לפחות להפגין בגלוי מורת רוח שתיתר את כל הדיבורים על "פינוי מרצון" או"רגישות ונחישות" ואין כאן המקום להאריך.

    • ולגבי הצעתך להגיב בקביעות בבלוג של תומר פרסיקו – אדרבה, 'קריינא דאיגרתא איהו ליהווי פרוונקא'. לך בכוחך זה!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      עצה טכנית קטנה:
      כדאי לענ"ד להקפיד על חלוקה לפיסקאות 'וריווח תשימו בין עדר לעדר', כדי ליתן לקורא מקום 'להתבונן בין פרשה לפרשה'.

  10. יישר כוח לך, יואב שורק, על מאמר אמיץ, מדוייק, שרואה את מגבלות השיטות השונות ביהדות זמננו.
    בתקופתו של ר' יהודה הלוי נכתבו ספרים רבים ולא רק "הכוזרי" מתוך רצון להדגיש כי תורת ישראל היא נושאת את דבר ה' לעולם וכי היא תציל את העולם מחורבן שאליו הוא מצעיד את עצמו! לכן גם עתה חשוב לחדד את המסר הזה נוכח הניהיליזם הפוסט- מודרני. המסר צריך לחדור בדרכים שונות ולא רק בספרים: גם במדיה החברתית ובכל מקום בו נמצאים אנשים נבוכים המבקשים את השפה שתתמודד עם מבוכות העולם הזה. בכל מקום בהם יש אנשים ונשים שלא יזוזו ממקומם ויקדשו את השם נוכח ההתקפות האלימות, איומי הפיטורין, החרמות וכו'. הרי בימי הבינים לא נכתב רק הכוזרי אלא גם אמונות ודעות לרס"ג, מורה נבוכים לרמב"ם ספר הזוהר ועוד ספרים אחרים. המרחק ביניהם אינו רב כפי שמנסים לטעון, אלא כל אותם הוגים משוכנעים ועל כן גם כתבו ספרים שיסבירו כיצד תורת ה', אם נדייק בהבנתה, תשמור על העולם מן ההרס המאיים עליו, הנובע מקינאה ושנאת חינם אך מצופה באידיאולוגיות "שוויון" מלאכותי שונות, המכשירות את שנאת החינם מן הצד התקין פוליטית!
    ולכן: על כל אחד ואחת מאלו הרואים נכוחה את הניהיליזם הפוסט- מודרני העוטה גלימות "צדק" ו"שוויון" שונות אך מקדם בסופו של דבר סדר יום טוטאליטרי, הייררכי, אכזרי ומנוכר להחריד, לעמוד, כל קהילה בדרכה כל יחיד ויחידה בדרכו או בדרכה ולבנות את ההתנגדות הלא אלימה לעריצות הזו. במדה ונגלוש לאלימות נאבד את הדרך. יש כאן מאבק מדוייק וזהיר. אם נאבד בו את הדיוק ואת השליטה העצמית ונעשה מעשי קנאות שלא במקומם, כפי ש"הצד האחר" מייחל לכך – נפסיד. מה שצריך בימינו אינו רק "הכוזרי" חדש אלא שכל אחד ואחת מישראל יהפוך לנציג/ה בפני עצמו/עצמה של "הכוזרי" בחיי יום יום- יסרב להכנע לתרבות השקר שכופים עלינו ויבחר בדרך חיים של אמת!

  11. אריאל רוזנפלד

    נו נו, אתה מציע על כינוס פורום צעיר?

  12. יופי של מאמר ושל תיאור מדויק מדוע שתי השיטות ביהדות זמנינו הן דפוקות.
    אך הדרך החדשה , הדרך השלישית פשוט מאוד רחוקה משתי השיטות הללו , ויש לנו עוד הרבה לעבור עד שנגיע לשם.

    היהדות מאז ימי בית שני , מקולקלת.
    לא לחינם קיבלנו 2000 שנות גלות וסבל , אלא על כי "אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה".
    הדרך מקולקלת , ואין בה את השראת האל.

    (וכבר פירטתי במקומות אחרים בבלוג זה מהם הקלקולים שהובילו אותנו למצב עלוב שכזה :
    מצב כל כך עלוב , שארץ ישראל נבנתה דווקא על ידי פורקי עול , שאפילו הם הפכו להיות מתוקנים יותר מאלו ששמרו תורה ומצוות).

    הדרך החרדית היא דרך של דבקות בקלקולים.
    והדרך הליברלית היא הרס עיוור של כל דבר קדוש.
    ובעזרת ה' , תבוא זו ותהרוס את זו.

    ומההריסות של שתי הדרכים הרעות הללו , תצמח הדרך החדשה – דרך המתבססת על נבואה , ועל חווית האל בצורה ישירה.
    וכך היהדות אמורה היתה להיראות – דת נבואית !
    רק שכיום היהדות כל כך מקולקלת , שעצם המחשבה על כך נחשבת כמגוחכת אצל כל דתי רגיל.
    במקום לחפש את חווית האל הישירה , נוברים בספרים בפלפולים והבלים , וקוראים לזה דבר ה'.

    לכן לצערי אינני רואה מנוס מכך שבעשרות השנים הקרובות התהליך יתגבר , נהיה עדים לתופעות של "חזרה בשאלה" המוניות (בעיקר אצל החרדים) עד שיקום דור שפשוט לא ידע כלום.
    דור שאצלו היהדות תהיה "פולקלור" במקרה הטוב.
    ורק מתוך הריקנות הזו תוכל לצמוח דרך חדשה וטובה.

    אני מאמין שהדרך החדשה תהיה דרך שתעזור לכל אדם להגיע להשראה אלוהית.
    וזוהי למעשה כל מטרת הדת – מטרת בית המקדש , למשל , היתה להביא השראה אלוהית על כלל העם.
    וכאשר תהיה השראה כזו , אז ממילא כבר כל אדם ידע מתוכו מה לקיים ומה לא.
    הנביא לא יהיה יותר אדם בודד המטיף לקהל , אלא כל עם ה' יהיו נביאים וידעו מעצמם מה נכון.

    (כמו כן בשלבים מאוחרים יותר , ההשראה הזו תשנה את הטבע האנושי עצמו , ובני האדם יחיו מאות שנים ויגיעו להישגים מופלאים – לא בעזרת טכנולוגיה מפותחת , אלא שהשפע האלוהי השורה בתודעתם ישנה אותם.
    וזהו "העניין האלוהי" המוזכר בספר הכוזרי ).

    היהדות תפסיק להיות דת של עשיית מעשים שרירותיים הכתובים בספר (="הלכה") , ותתחיל להיות "מדע" – מדע השפע האלוהי : הדרכים להשראתו על האדם , על החברה , ולבסוף על העולם כולו.
    זה המדע האלוהי , וזוהי סגולתו האמיתית של עם ישראל.
    איננו "אומת ההי – טק" , אנחנו אומה של נביאים : אנשים המתמחים בהורדת שפע אלוהי לעולם.
    זה תפקידנו כעם.

    אך לצערי , עוד ארוכה הדרך כדי להגיע לשם.
    ועד שהבניין הישן לא יהרס , הבניין החדש לא יוכל להיבנות.

  1. פינגבק: סקירה מקיפה: עיתוני השבת המגזריים והרצח במצעד | עמותת כמוך – הומואים דתיים אורתודוקסיםעמותת כמוך – הומואים דתיים אורתודוקסים

  2. פינגבק: בתגובה ל"להתייצב למלחמת תרבות" | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

  3. פינגבק: יואב שורק ומלחמתו במודרנה | מינים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: