משפחה על הצלחת | בכל סרלואי

כשסיפורי משפחתו המיוחסת, מלומדת ומופרעת של גיל חובב מצטרפים למתכונים בעברית מרהיבה, יוצא תבשיל מענג, מחמם לב, מצחיק וממולא בחסד

חובבעשרים וארבע דלתות

גיל חובב

איורים: נעם נדב

קרפד ומודן, 2015, 296 עמ'

ֿֿ

נתחיל מהשורה התחתונה: עשו לעצמכם טובה וקנו את "עשרים וארבע דלתות", ואם תרצו לראות ישועות, קנו גם את שני הספרים הקודמים בטרילוגיה המשפחתית הנפלאה של גיל חובב: "מטבח משפחתי" ו"סוכריות מהשמיים". טרילוגיה היא שם כבד לספרים עבי כסף וכבדי מצח, ובמקרה הזה מדובר בשלושה ספרים מחממי לב, מרעננים ומצחיקים עד דמעות (בדוק ומנוסה).

גיל חובב מוכר לקורא הישראלי כבשלן בחסד וכאיש חביב ואוהב לשון (השפה, לא המאכל). בשלן – מכיוון שהתואר "שף" מלוקק ונודף מצחנה מסחרית, המוכרת לנו היום מכל תוכניות הבישול למיניהן. אבל אפילו בארגז של תפוחים רקובים יש לפעמים אחד הראוי למאכל: תוכניות השפים עלו על נקודת אמת: אוכל טוב הוא לא רק זה המענג את החך והלשון מצִדם הטועם, אלא כזה המענג גם את הפה והדעת – אוכל טוב מגיע תמיד עם סיפור. חובב מספר את סיפורי המשפחה שלו דרך אוכל, או אולי מספר על האוכל דרך המשפחה שלו. בשני המקרים מדובר באהבה עזה שאינה תלויה בדבר, אהבה שכמו בכל תבשיל טוב מורכבת מצחוק ובכי.

חובב הוא האחרון בשושלת של נשים גדולות. בלשון העדה החרדית (אותה עדה שהתעללה במשפחתו וזכתה לקיתונות של בוז מצדה לאורך השנים) הוא "מיוחס": סבו הגדול הוא אליעזר בן יהודה, מחיה השפה העברית. סבו מצד אמו הוא בנו הבכור של בן יהודה, הילד העברי הראשון, הסופר והפובליציסט, אבי העיתונות העברית, איתמר בן אבי (הנקרא בספר סבא בנסיון, על פי השם בן ציון שניתן לו בינקותו), שפרשת אהבתו המרגשת (והשערורייתית) ליפה בבנות ירושלים, לאה אבושדיד, הייתה לאגדה.

אותה סבתא לאה, בת אצילים מיוחסת ומשכילה שאיבדה את כל עולמה למען הלב, קרויה בספר בפשטות ובאהבה: מומה. למומה ובנסיון נולדה אמו של גיל חובב, דרורה, שהייתה שדרנית בכירה בקול ישראל ונישאה למשה חובב, מנהל הרדיו, גדול הקריינים בכל הזמנים. משה זה נושא בייחוס משל עצמו, שכן אחותו היא ראומה חובב (השעון הדובר), אביו היה סופר סת"ם ואמו הייתה מנקה שהיא גם אשת חינוך מופלאה בגימנסיה העברית בירושלים, שמשפחתה עלתה מתימן בעליית "אעלה בתמר". לגזע התרשישים הזה של קבצנים ונסיכות נולד גיל, המופיע בסדרה בפשטות כגילי, ילד נמוך, ממושקף, חמוד ותמים, שגדל במשפחה מופרעת ומרהיבה, מלאת אהבה.

ארוחה‭ ‬מזינה‭ ‬היא‭ ‬בראש‭ ‬ובראשונה‭ ‬סיפור‭. ‬גיל‭ ‬חובב צילום‭: ‬ראובן‭ ‬קסטרו

ארוחה‭ ‬מזינה‭ ‬היא‭ ‬בראש‭ ‬ובראשונה‭ ‬סיפור‭. ‬גיל‭ ‬חובב
צילום‭: ‬ראובן‭ ‬קסטרו

ניחוחות השפה

גיל חובב כותב היסטוריה ומשפחה, ומניח אותה על הצלחת, וכמה שזה מענג. הוא כותב על המשפחה שלו ועל האוכל שהיא מבשלת; כל פרק מספר על מאורע משפחתי שבו מוזכר או מככב מזון זה או אחר, ובסופו של הפרק מובא מתכון. מדובר במתכונים מצוינים (ניסיתי), אבל עיקר כוחם הוא בהיותם הרבה יותר מספר בישול – הם מעמידים את סיפורה של משפחה שחיה ובישלה בתוך אחת התקופות המסעירות ביותר בארץ ישראל של המאה העשרים.

חובב, שבשונה מסופרים הכותבים על משפחתם נמנע מיומרות ספרותיות, מנצח במקום שרבים וטובים ממנו נכשלו: הוא מצליח לתאר את הקרובים לו ביותר על שיגעונותיהם ומוזרותם באהבה, אך חשוב מכול, בשפתם שלהם. כי השפה, אותה עברית מרהיבה וממאנת שעלתה לחלק גדול מבני משפחתו בחייהם, ושאלה הנותרים מסרו עבורה את נשמת אפם; השפה – יותר אפילו מהאוכל – היא הגיבורה האמיתית של הספר.

כמו אותן נשים גדולות המתוארות בו, ששמרו על יופיין גם אחרי עשרות שנים של עוני ואכזבות מנוולות, מחַיה חובב את לשונן של הדמויות עד כי הקורא בספר שומע את קולן דובר באוזניו. מקולה המחוספס של מומה הגדולה, המדברת עברית, מקללת וגוערת בספניולית ובצרפתית ואוהבת בכל שפה אפשרית, לקולה של עיישה, העוזרת המרוקאית ושרה העוזרת הפרסייה, דרך קולה של הדודה רינה, אוהבת החידושים האופנתיים, עד לקולה הצלול והצח של ראומה חובב, שאת ההגייה התימנית ואת אהבת העברית שלה שומעים בכל מילה.

ויותר משמדובר בעברית מצוחצחת ולטושה, שכן מעטים הספרים בעברית שיש בהם ריבוי כזה של מילים בדיאלקט הס"טי ירושלמי (או חידושי הלשון של בן יהודה כדוגמת "שח רחוק" "יעקובית" ו"רזיף" שדוברו בקרב בני משפחתו, גם אם לא השתרשו בשפה המדוברת), מדובר בעברית חיה, נושמת, הסופגת – כמו המטבח הישראלי – את טעמיה וניחוחותיה מהמפגש המסעיר בין העדות ובין הגולה לארץ ישראל.

סניור דלמונדו

"לא תאכל כמו נווארי!", ציוותה מומה, "שב יפה. החזק המפית בידך! אח, לא אבין מה תמצאו בעוגה המתוקה הזאת. כסי, עוד לא הבינות שהבורקס שוות פי אלף?".

"ככה גם אמא אומרת", החנפתי. "היא אומרת שהעוגה הזאת לא שווה בכלל ושאמנם היא לא יודעת לאפות, אבל היא יודעת ש'קפולסקי' עושים עוגות מתוקות מדי".

"נו בטח", אמרה מומה באי רצון, "מי שאין לו חמור מזלזל בסוס של השכן. עתה, חדל לבלבל את מוחי עם עוגות ולא תשב שם כמו בול עץ. רוץ לחדרי, צא החריט והבא לי הסיגרייות. הבא גם מדלקים מן המטבח, אבל לא תשחק בהם, הבינות? אחכה לך בגזוסטרה. לא תתעכב. כבר שעתיים שאני משתגעת לאיזו סיגרייה".

אוכל, דיבורים ואהבה הם אולי הבסיס לחיי משפחה שפויים, ובוודאי הבסיס בקרב משפחתו של חובב (להוציא את השפיות). מומה יושבת עם גילי הקטן על המרפסת, רגע לפני צאת השבת. היא משתוקקת מזה שעות לסיגריה, וגילי משתוקק לשלושה כוכבים כדי שמומה תוכל לעשן. אם יוכל הוא יוריד לה גם את הירח, לסבתא האהובה שלו, שגם כאשר היא גוערת בו נוראות (שודד, פרעה ועמלק הם רק חלק מהעברה והזעם והצרה שהוא ממיט על ראשה) הוא יודע – ויותר מכך היא יודעת – כיצד לגרום לילד הקטן להרגיש שהוא השֶמש בעצמו. וכאשר זה מרמה קצת בספירת הכוכבים כדי שסבתא תוכל לעשן ופוחד מזעמו של הכול יכול (סניור דלמונדו הוא נקרא בספר – אדון העולם, שבחרפות ובתחינות שהוא סופג הרי הוא ממש כאחד מבני המשפחה), היא מרגיעה אותו במילים: "סניור דלמונדו אף פעם לא יכעס על ילדים. וגם על אנשים טובים. ובטח לא עליך. אני דיברתי איתו לפני כמה ימים ואמרתי לו עליך דברים אחדים. דע לך שהוא מאוד בעדך".

והטוב הזה שופע מכל שורה בספר, ומהאיורים הרגישים והיפים של נעם נדב שמהווים חלק ממנו. כי למרות הצעקות והשיגעון וההומור, מדובר באנשים שחייהם היו קשים מנשוא, אשר ידעו עוני, ניכור משפחתי, רעב ומחסור. אבל כמו במטבח, שבו ניכר האוכל לא לפי חומרי הגלם אלא לפי רוחב ליבם של המבשלים אותו, מלמדת משפחתו של גילי את הילד הקטן כי העושר האמיתי אינו מתקיים בכיסיו של האדם אלא בליבו, שכן חסד אפשר לגמול גם באין פרוטה לפורטה. הספר מלא בחסד ובאלף דרכים שונות להיטיב לזולת, בדיבור, במזון, במעשה, ואפילו בשטיפת רצפות ועישון סיגריה לאלה שאינם מסוגלים לשאת את הריח.

דרורה חובב, אמו של המחבר, לימדה את בנה את הכלל הטוב ביותר לביקורת האמנות: "כשזה טוב באמת, זה תמיד עליך". סיפור משפחתי אמיתי ונוגע ללב הוא תמיד גם עלינו, הקוראים, המוצאים את עצמנו בכל מיני פינות במטבח של מומה ובמילות הספר. הרבה לפני עידן ה"מאסטר שף", הבין חובב כי ארוחה מזינה היא בראש ובראשונה סיפור, ושהאוכל בצלחת – כמו סיפור טוב – נובע ישירות מהלב.

כבשלן, הוא מחפש תמיד את נקודת האמת, את הסיפור שמאחורי האוכל. ככותב, הוא מצליח להגיע אליה. באהבה ובצחוק, בחום הלב ובעין הבוכה והצוחקת, הוא מזכיר לנו כי עולמם של נפילים בהיסטוריה עשוי מאנשים קטנים (בקומה, לא באישיות) החיים את היומיום, ועושים מעשים גדולים באהבה ענקית. וכמו בכל ספרות טובה, הרווח המשני של ההישג הספרותי מסתתר מתחת לעונג, כמו אותה ארוחת חלומות המזינה את הגוף ואת הנפש. כי זה תמיד עלינו. #

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, כ"ב אב תשע"ה, 7.8.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-8 באוגוסט 2015,ב-גיליון עקב תשע"ה - 939, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: