לזכור, להיות | עמית קולא

הציווי על הזיכרון משמש בתורה זרז לפעילות, אבל מעל הכול הוא נועד לעצב זהות. על זיכרון קווי וזיכרון מעגלי בפרשת עקב

זיכרון, וכנגדו שכחה, מצויים בלבו של ספר דברים. הדבר בולט על רקע היעדר השורש שכ"ח מרוב חומשי התורה. הוא מופיע מעט (3) בספר בראשית ופעמים רבות (14) בספר דברים. פרשת עקב מסמנת זאת היטב. השורשים שכ"ח (6) וזכ"ר (6) מעטרים באופן מגוון את תכניה. היה מקום למחשבה כי זווית המבט של הספר – התבוננות באירועים המכוננים לאחר ארבעים שנה – מולידה את הצורך באזהרה לזיכרון שלא יאבד. אך דומה שבחינת התופעה בתורה בכלל, ובפרשת עקב בפרט, מולידה מסקנות מורכבות יותר.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

חותר לפעולה

פעולת הזיכרון הרווחת בשפת היומיום באה לתאר תכונה פסיבית של עליית מידע שהוטל בעבר אל קלטני האירועים אל התודעה. בתורה, לעומת זאת, יש לזיכרון משמעות אקטיבית. הזיכרון הוא קווי, בעל כיוון – וקטור, הוא ידיעה החותרת לפעולה. בהקשר זה מקובל לראות בציוויי הזיכרון אמצעי להשגת מטרות דתיות ומוסריות.

כשמוטלת על האדם משימה שלא קל לבצעה, הזיכרון יכול להוליד בו הנעה לעשייה. ציווי על שמירת השבת והיבטיה הסוציאליים יקבל תמיכה ומניע לעשייה מן הזיכרון של העבדות במצרים (דברים ה יד–טו), וכך שמירת זכויותיהם של הגר, היתום והאלמנה יחוזקו על ידי הזכירה של עבדות מצרים והיציאה ממנה (דברים יד, יז–כב). גם ציוויי הזיכרון של פרשתנו ניתנים להתפרש על זה הדרך. החובה לשמור את המצוות באופן כללי תסתייע ותקבל דחיפה למימוש בזיכרון ההליכה במדבר ואכילת המן (ח, א–ו).

אולם קריאה עיונית של פרשיות הזיכרון בפרשת עקב מולידה את ההכרה שאין בכך מיצוי לתפקידו. כך למשל בפסוקים הבאים:

כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם. לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם. הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כֵּן יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם.

האם מטרת זיכרון היד הנטויה ואירועי מצרים היא להניע לפעולה – לעמוד בקשרי המלחמה, ללא מורא? ייתכן. אך אם נדייק יותר נראה כי מטרת הציווי הכפול לזכור היא יצירת חוסן פנימי, תחושת ביטחון ולא דווקא מעשה. שהרי הפסוק מבטיח ואומר: "כֵּן יַעֲשֶׂה ה' אֱ–לֹוהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם". ואם כן, לשם מה נחוץ הציווי על הזיכרון? גם חובת הזכירה של קשיות העורף והכעס שהכעיסו ישראל את ה' במדבר (פרק ט) זקוקה להסבר מתאים. לא די במחשבה שהיא רק דרבון לפעילות ערכית ומעשית.

לב התודעה

הזיכרון בתורה מופיע לעתים כתכלית בפני עצמה. כך עולה מן ההנחיה המפורטת היאך יש לאכול את קרבן הפסח (דברים טז, ג):

לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִילְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

לא עוד זיכרון כמשרת המצוות, אלא הוראה לשמירת המצוות כדי להשיג, לקבע ולכונן את הזיכרון (של יום יציאת מצרים) באופן תמידי.

הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק גרס כי הזיכרון איננו רק אמצעי לפעילותו התקינה של האדם. הזיכרון הפנימי המכונן בתודעה הוא הוא זהותו של האדם. כך ניסח את הדברים הפילוסוף הישראלי אלעזר וינריב:

א=ב רק אם א מסוגל לזכור את חוויותיו של ב, "מבפנים". א צריך לזכור את החוויות של ב בתור החוויות שלו עצמו.

הציוויים מבקשים להנציח לדורות את ניסי הישועה – את הביוגרפיה של דור יציאת מצרים – ולהטביע אותם בגנים הציבוריים של עם ישראל. מעתה "יציאת מצרים" לא תהא אירוע ישן –  היסטוריה קדומה שקרתה לאחרים ואפילו אם הם אבות אבותינו, אלא אירוע שקרה להם ולנו ובזה תעטוף השותפות הרב–דורית את גורלו של עם ישראל ותייחד את הכרתו העצמית כעם זקן – כעם אחד. זאת כדברי הרמב"ם על מעמד הר סיני (יסודי התורה ח, א): "מעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר". עינינו שלנו, אומר הרמב"ם, ואוזנינו שמעו – כך חיה תודעת הזיכרון המעגלי בקרב מסורת הדורות.

באופן זה יש לקרוא את ציווי הזיכרון של פרשת עקב. זיכרון ניסי יציאת מצרים, אין תפקידו להעניק חוסן בלבד, אלא לעורר את הזהות העצמית דרך ההיזכרות באירועי העבר. אף אם לא תהא שום תוצאה מעשית, הזיכרון ישקף את העובדה כי העם הזה, הניצב עתה מול משימותיו ואתגריו, הוא הוא העם שיצא ממצרים. על כן יש לזכור את "וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ" (ז, טו), אף בלי ציווי זיכרון ובלי תכלית מעשית מדויקת – אירוע זה הוא חלק מן הביוגרפיה הלאומית וזכירתו משקפת ומעצימה את הזהות הישראלית הקולקטיבית. כך בזכירת ייסורי המדבר, כך בזכירת קשיות העורף ובכך צידוק גם לפנייה אל ה' לישועה בזכות האבות (פרק ט, כז): "זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ". שמא אין בבקשה זו דרישה להטבה ייחודית (פריבילגיה) – בזכותם של האחרים. הבן הוא רגליו של אביו, הוא עצם מעצמיו ובשר מבשרו. הוא חי בתודעתו הפנימית את אבותיו הרחוקים כאבותיו הביולוגיים ממש.

הזיכרון המעגלי הוא לב התודעה: מעגלי הזיכרון מנגנים את שירת הזהות. ציוויי הזיכרון לא רק מניעים לפעולה אלא מהווים תכלית. לא רק עשו, אלא היו!

שמא גם בזיקה בין הציוויים המוסריים לזיכרון כמו (דברים כד, כא–כב): "כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה", הזיכרון הוא התכלית. מדוע אני מצווך את הדבר הזה? כדי שתזכור! על ידי ההתנהגות הרחמנית לשכבות החלשות אתה תזכור את עברך – את היותך עבד במצרים, וזוהי כל התכלית הגדולה כולה.

*

הרב עמית קולא הוא רב הקיבוץ עלומים וראש בית המדרש ההלכתי של בית הלל

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, כ"ב אב תשע"ה, 7.8.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 באוגוסט 2015, ב-גיליון עקב תשע"ה - 939 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: