כך נדחתה האמנות של יוצאי גרמניה | חבצלת פרבר

מתוך מאבק על השכחה, וההשכחה, של המורשת האמנותית, הופק ספר שמעלה על נס את פועלם האמנותי של היקים, שזכה להתעלמות ולזלזול מצד ההגמוניה הוותיקה 

ברליןברליןירושלים

אמנות העלייה מגרמניה

גדעון עפרת

בית לאמנות ישראלית וקרן עופר לוי, 2015, 615 עמ'

ספרו המונומנטלי של עפרת הוא מפעל ענקים מכל בחינה. ראשית, זהו ספר גדול ועבה ושכובדו מחייב לקרוא בו ליד השולחן – מה שכשלעצמו אינו דבר של מה בכך. אבל עיקר ייחודו וגדולתו של הספר אינו בממדיו הפיזיים אלא בהיקפו התוכני ובעמל החיים שהושקע בו.

גדעון עפרת הקדיש את חייו למאבק בשכחה המאיימת על המורשת האמנותית של ישראל. בעוד שבמרבית תחומי התרבות שלנו השכחה היא תוצר של זמן וחילופי הדורות, השכחה בנושא המורשת האמנותית נובעת בחלקה מהשכחה והדרה מכוונות מעשה ידי אדם.

מבין האמנים הנשכחים או המושכחים – בולטים במספרם ובייחודם הקולקטיבי (אם מותר להתבטא כך על יוצרים) האמנים יוצאי גרמניה וחניכיה, שרבים מהם חיו ועבדו תקופה ארוכה, או לפחות משמעותית, בירושלים.

זה אחר זה הגיעו האמנים לעיר זו, שמחים לגלות גם בערבי הקיץ מעט קרירות כמואירופית, וניחוח אינטלקטואלי אוניברסיטאיירושלים האקזוטית הקלה על האמן המהגר מגרמניה… (היא) נתפסה כדרמטית, מכושפת, פיוטית, וקסמה להם יותר מאשר הפרוזאיות של תל אביב…  לאחר הלם האור היםתיכוני הבהיר והעז בתל אביב הלבנה השוכנת לשפת היםצללי הסמטאות ואורה ה'מיסטי' יותר (של ירושלים) הלמו את (רוחם) האקספרסיוניסטית

שנים רבות שימש "בית האמנים" – במשכנו הקודם בצריף שליד מלון המלך דוד – כחלון הראווה של אמנים אלה וכמוקד של נוכחותם הציבורית. שם גם התוודע עפרת לעבודותיהם ומאוחר יותר גם לרבים מן האמנים עצמם. זכיתי אני, וכמו עפרת הכרתי אישית רבים מאמני העלייה הגרמנית בירושלים, והרבה ממה שכתוב כאן מוכר לי מעדויות האמנים עצמם וממגע ישיר עם יצירותיהם. היכרות זו מעצימה את הערכתי למפעלו של עפרת.

‭"‬הרגשתי‭ ‬שבין‭ ‬המגמה‭ ‬האסתטית‭ ‬שלהם‭ ‬לשלי‭ ‬היתה‭ ‬תהום‭". ‬מירון‭ ‬סימה‭ ‬עובד‭ ‬על‭ ‬תבליט‭ ‬קרמיקה‭ ‬עבור‭ ‬
‭"‬בית‭ ‬גורדון‭", ‬1956‭ ‬ צילום‭: ‬דוד‭ ‬רובינגר

‭"‬הרגשתי‭ ‬שבין‭ ‬המגמה‭ ‬האסתטית‭ ‬שלהם‭ ‬לשלי‭ ‬היתה‭ ‬תהום‭". ‬מירון‭ ‬סימה‭ ‬עובד‭ ‬על‭ ‬תבליט‭ ‬קרמיקה‭ ‬עבור‭‬
‭"‬בית‭ ‬גורדון‭", ‬1956‭ 
צילום‭: ‬דוד‭ ‬רובינגר

כתב אישום חריף

"הרקוויאם וההומאז'". זו כותרת המשנה המכבדת אך העצובה של המבוא לספר. הוא נפתח ברשימה שמית בסדר א-ב עם תאריכי לידה (ולרוב גם פטירה). רשימה זו חשובה מאין כמוה, הן כדי להבהיר את היקפה של הקבוצה, והן משום שלצד האמנים שהוכרו בזמנם ויצירותיהם הוצגו או נמכרו בגלריות, היו כאלה שאף בחייהם כמעט לא היו מוכרים לחובבי האמנות. ידיעת השמות היא הצעד הראשון לשמירת זכרם ולהעלאת יצירותיהם מן השכחה.

המבוא כולל סקירה רעיונית והיסטורית קצרה של נושא הספר, הנמקות לעיסוק בו, מאפיינים המגדירים את הקבוצה הנדונה ושמות של אמנים מרכזיים. כבר במבוא תמציתי זה ניכר כישרון הניסוח והעושר המילולי שמאפיינים את כתיבתו של עפרת. כתיבה במילים על אמנות חזותית (ציור, פיסול, צילום) היא עניין מסובך, כמו גם על אמנויות בלתי מילוליות אחרות: מחול או מוסיקה. לצד המילון הטכני הפשוט של טכניקות ציור, שמות צבעים וכדומה, כתיבה כזאת מצריכה דקות ביטוי, תרגום של איכויות מופשטות-ויזואליות למילים, יחד עם יכולת ניתוח ובקיאות בתיאוריות ובתולדות האמנות, בפילוסופיה של האמנות ועוד. צריך גם כישרון לנסח את כל אלה בצורה שמובנת גם לקורא בלתי-מקצועי, ובעיקר באופן מעניין ומושך לקריאה. היכולות הגבוהות של עפרת בכל הממדים האלה באות לידי ביטוי מפרק המבוא ועד לעמוד האחרון. אולם גם מי שיסתפק בקריאת המבוא בלבד יצא נשכר מהיכרות שלמה אך תמציתית של עיקרי הדברים שיידונו לאורך הספר.

הכללים שלפיהם בחר עפרת את האמנים יוצאי גרמניה בישראל שבהם עוסק הספר הם: הכללה של האמנים שמהווים "מייצגים בולטים באמנות החזותית"; והרצון (או "משימת הספר") "ללכוד את רוח התרבות הגרמנית הפלאסטית בין שתי מלחמות העולם בגלגולה היהודי-ארצישראלי". עפרת מגדיר ומנתח את המאפיינים המייחדים קבוצת אמנים זו : "זיווג של מודרניזם ועבר (יהודי) אותנטי"; "זיקת האמנות לחברה", עיסוק בנושאים חברתיים או באידיאות חברתיות, וביניהן "האידיאה של האוטופיה החברתית"; והדגש ה"ספרותי" החזק של אמנותם.

מאפיינים ייחודיים אלה קשורים קשר מכריע להתייחסות כלפי אמנים אלה בארץ. המבוא לספר מנסח כתב אישום חריף כלפי "האמנות המקובלת בארץ ישראל של שנות ה-30-40" (כלומר: "אופקים חדשים" מיסודם של יוסף זריצקי וחבריו). קבוצת האמנים הוותיקה, ההגמונית הזאת, "דחתה ברובה את הערכים (של האמנים יוצאי גרמניה) … וראתה ב'אמנות למען אמנות' את עיקר ייעודה… ". הצייר מירון סימה, יליד אוקראינה שעלה ב-1933 מדרזדן, גרמניה, מתאר זאת כך: "אמר לי זריצקי, 'אתה בא מגרמניה?' – 'כן' השבתי. 'לגרמנים אין ציור בכלל', אמר… חשתי זר. הרגשתי שבין המגמה האסתטית שלהם לשלי הייתה תהום…". וממשיך עפרת וקובע: "'מלחמת התרבות' שנגזרה מהאמור לעיל החניקה את אמירתם האמנותית של עולי גרמניה ולא הותירה סיכוי למורשתם האמנותית… מעמדם… במידה שעודם כלל זכורים, רעוע ואף מבוזה במוזיאונים המרכזיים בישראל…".

אחד הביטויים לזלזול ולהתעלמות היה כישלונם של אמנים חשובים כיעקב שטיינהרט ויעקב פינס למצוא בית לעיזבון יצירותיהם. כך גם העובדה (שאינה מצוינת בספר) שאמן בולט כמו נפתלי בזם עזב בייאוש את ישראל לשנים רבות, מאחר שחש שאינו זוכה בה להערכה; וכמוהו גם הצייר שלום סבא, שציורי הכבשים שלו היו זמן מה – בשנות החמישים – בגדר אייקונים אמנותיים בישראל, ושכפי שכותב עפרת, "עזב את הארץ ב-1963 בטריקת דלת (בגלל) יחס של ביטול מתנשא מצד אמני 'אפקים חדשים'".

הלם האור והצבע

"ברלין-ירושלים" מחולק לשני חלקים: חלק א' הוא נושאי ועוסק במוטיבים, תחומי יצירה ועניינים כלליים אחרים. פרק אחד בו, למשל, מוקדש לגלריות שבהן הציגו האמנים היקים, ואחר מוקדש לשני אוצרי המוזיאון החשובים: קרל שוורץ ופריץ שיף (מנהלי מוזיאון תל אביב בראשיתו).

יפה במיוחד הפרק הקצר (עמ' 51-59) העוסק ב"שירת הקבצנים": הוא פותח דווקא בקבצנים אצל עגנון, ועפרת מסביר את תפקידם שם ומה הם מסמלים. מכאן הוא עובר לציירים מרכזיים כגון שטרוק, שטיינהרט, אנה טיכו, קרקאואר (שנקרא כאן קראקוור), מירון סימה ופינס. טיכו ראתה בקבצנים את "האחר האקזוטי" ושמרה מרחק מהם, ואילו קרקאואר, שטיינהרט וסימה ראו בהם "סמל לסבל אנושי קיומי", והעלו אותם "למעלה טרנסצנדנטלית" של משיח או נביא ו"ארכיטיפ פולחני-מאגי". פינס, לעומתם, הפך את הקבצנים ל"דמונים מכוערים… צרוף של גרוטסקה, אפלה ואלימות…" (אולי משום שהתקשרו, ספרותית, עם אספסוף מסעי הצלב בספרו המאויר של עמוס עוז "עד מוות").

פרק נוסף ומומלץ נקרא "ירושלים בין הרי יהודה לבין החרבות". עפרת מנתח את יצירותיהם של אמנים ספציפיים (טיכו, שטיינהרט ועוד) ומתמקד בפרטי הנוף שעניינו אותם (הרי יהודה הריקים, חורבות, טרסות, כפרים ערביים, קוצים ועצי זית). הוא עומד על השונה והמשותף בתפיסות האמנים, ומתאר את המשמעויות הרגשיות והסמליות של נופים אלה לציירים, ואולי גם לנו. לשון הכתיבה שלו היא תענוג צרוף. עשירה, תיאורית וחכמה. הציטוט משירה של אלזה לסקר-שילר הוא דוגמה מצוינת לשילוב בין הפעילות החזותית והספרותית של יוצאי גרמניה: "מאובנת היא עירנו הקדושה… אדמה קשה מקשיחה מבט לנודד – והוא צונח בלילה הקשה / חרדה אני, להתגבר לא אוכל".

באמצעות ציורי נוף ירושלים והרי יהודה מנתח עפרת גם את הלם המפגש של האמנים מגרמניה הרגילים לאור האירופי העמום ולשמש המעורפלת עם בהירות האור והצבע – או הסנוור ודהיית הצבעים – שמאפיינים את ארץ ישראל. גם מי שאינו מכיר את הציורים עצמם, ובמיוחד מי שרחוק מן השיח השגור על אמנות, ייהנה מן הפרק הפיוטי הזה, שמוכיח שניתן לכתוב על ציור גם אחרת: בשפה לירית אך שווה לכל נפש, הנשמרת ממילות ז'רגון מנופחות שרק יודעי סוד יכולים להבין.

  בחלק השני כלולות שלושים ואחת מונוגרפיות באורך שונה על אמנים השונים בחשיבותם,   שלכל אחד מהם ייחוד מובהק בקבוצה הכללית. עפרת מצליח להחיות לא רק את היצירות אלא גם את דמויות היוצרים. אהבתו לאמנות עולה מכל דף, והפרשנות שלו לציורים – גם אם ניתן לפעמים לחלוק עליה – היא "מנחת אהבה" ומלאכת מחשבת של רגישות, יכולת התבוננות, ידע ועמקות. לעתים מתאר עפרת את דרכו שלו להבנת היצירה, ומהתיאור יכול הקורא ללמוד כיצד מתבוננים וכיצד ניגשים ללימוד ופירוש של אמנות. הציטוטים מדברי האמנים מעשירים את הטקסט, ותורמים להבנת היצירות וליצירת קשר אינטימי בין הקורא לבין האמן.

"ברלין-ירושלים" הוא יצירה ספרותית ודוגמה לכתיבה נכונה על אמנות גם יחד. ברכות לגדעון עפרת שהציב בספר זה נדבך חשוב ונחוץ להיכל התהילה של האמנות הארצישראלית.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, כ"ב אב תשע"ה, 7.8.2015

פורסמה ב-8 באוגוסט 2015, ב-גיליון עקב תשע"ה - 939, עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: