התורה כמבחן רורשך | אילעאי עופרן

התורה אינה מעודדת שנאה, אלו הם השונאים הרואים בכתמי הדיו התורניים את הקנאה שבלבם. ניתוח תורניפסיכואנליטי לאירועי השבוע האחרון וגם מחשבות על שוחרי השלום והשוויון

בתוך גל הגינוי והזעזוע ששטף את החברה הישראלית בעקבות אירועי הטרור של העת האחרונה, ניתן היה להבחין בשני קולות בולטים – האחד האשים את האמונה הדתית, את התורה ואת חכמיה, בריבוי מעשי האלימות הנוראיים הנעשים בידי “דתיים“, והשני ביקש לנתק כל קשר בין התורה לבין מעשי קנאות, אלימות ורצח תוך שהוא טוען בתוקף שאין זו דרכה של תורה.

שני הקולות הללו מעוררים קושיות גדולות. המאשימים את הדת והאמונה בכל גילויי האלימות האנושית מתעלמים מן העובדה שמעשי הטבח הגדולים ביותר בהיסטוריה האנושית, נעשו דווקא בידי תנועות שהתנערו מן הדת וכי גדולי הרוצחים של המאה ה–20 היו אתיאיסטים. מאידך, הטוענים ש“דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום“ מתכחשים לעשרות הפעמים בהן מצווה התורה “מות יומת“, למעשי הקנאות הנזכרים בה ולציוויים החד משמעיים לאבד, לשבר, לנתץ, לשרוף ולגדוע.

איור: דורון ינטל ברינר

איור: דורון ינטל ברינר

מבחן השלכתי

האמת ניתנה להיאמר כי תורתנו רחבת הידיים, מכילה בתוכה מגוון רחב של קולות וציוויים. הקריאה העדינה לשלום, לתמימות, לטוב וליושר קיימת בתורה בצד הקריאה התקיפה להילחם במתועב ובמשוקץ בכוח הזרוע. בדברי חז“ל, שוכן מאמרו של ר‘ עקיבא כי “חביב אדם שנברא בצלם“, בצד מאמרו של ר‘ שמעון בר יוחאי כי “אתם קרויים אדם ואין נוכרים קרויים אדם“.

נראה כי הניסיון לקבוע באופן צר ופשטני מהי “דרך התורה“, נידון מראש לכישלון. יודע כל מי שהתנסה בוויכוח או שניים עם בקיאים ומלומדים, כי מי שמצוי במקורותינו, יכול למצוא “תנא דמסייע“ לדבריו עבור כמעט כל טיעון שייבחר להשמיע. במובנים רבים, מאמרו של ר‘ ינאי במסכת סופרים כי “לא ניתנה תורה חתוכה, אלא מ“ט פנים לטהור ומ“ט פנים לטמא“, מבטא אף הוא את התובנה הפשוטה הזו.

כאשר מכירים אנו בעובדה כי התורה כוללת בתוכה קולות של קנאות אלימה בצד קולות של התנגדות קנאית לכל גילוי של קנאות, איסור מוחלט על נטילת חיים, בצד ציוויים וסיפורים רבים המשלבים הרג ומוות, מקבלת התורה והלימוד בה, ממד נוסף. לא רק מגדלור המנחה את הדרך, אלא גם ראי המתבונן אל הנפש פנימה. לא רק הכוונה מעשית ורוחנית אלא גם מעין “מבחן רורשך“ – אותו מבחן פסיכולוגי בו צופה הנבדק בכתם דיו ונשאל “מה אתה רואה כאן?“ מתוך הנחה שבכתם ניתן לראות כמעט כל דבר והאדם משליך על הכתם את הנעשה במעבה נפשו ורואה בו מהרהורי לבו.

דוגמא טובה לרעיון זה, ניתן למצוא ביחס של חז“ל לנזירות. בתום ימי נזרו מצווה הנזיר להביא קרבן חטאת. נחלקו התנאים בברייתא במסכת תענית במה חטא הנזיר – ר‘ אלעזר הקפר סבור כי עצם הנזירות היא חטא ולכן בסיומה על האדם להקריב חטאת. אך ר‘ אליעזר סבור שהנזירות קדושה ומבורכת וכי הנזיר מביא חטאת רק משום שסיים את נזירותו. מהי אם כן עמדת התורה לגבי “נזירות“? גם בקרב פוסקי ההלכה, אנו מוצאים לא פעם התאמה בין הבחירה להחמיר או להקל בסוגיה כלשהי, לבין המוטיבציה האישית של הפוסק להקל את המצוקה או לחילופין לגדור גדר. פרשנות המקורות מושפעת באופן דרמטי ע“י היסוד הנפשי, הרצון והנטיה שבנפש הפוסק.

במילים אחרות – התורה אינה מעודדת קנאות ושנאה אלא הקנאים והשונאים רואים ב“כתמי הדיו“ התורניים את הקנאה שבלבם. מאידך, התורה גם אינה מכוונת דווקא לאהבה ושלום. מי שלבו אוהב ונפשו כוספת לשלום, יקרא לאור זאת גם את כתבי הקודש. לא פחות משהתורה מהווה קריאת כיוון, מהווה היא כלי אבחנתי ללימוד על נפשו של הקורא בה.

הסכנה הגדולה האורבת לפתחנו כאשר אנו רואים בתורה מבחן השלכתי וראי לנפשו של הלומד, היא כי עמדה זו עלולה לרוקן את התורה מתוכן ולבטל את יסוד היסודות הרואה בתורה את דבר ה‘ ואת דרך האמת הראויה והרצויה. אם כל אדם קורא בתורה את אשר על ליבו, מה הטעם בתורה?

החשש מפני ההכרה בקיומה ובכוחה האדיר של פרשנותו של הקורא, וההתנגדות למתן תוקף דתי להרהורי לבו של האדם, הובילה לעמדה המבקשת לבטל את האנושי מפני האלוהי, להתגבר על הקול הבוקע ממעמקי הנפש ולהאזין כביכול לקול התורה ולו בלבד. עמדה דתית זו קנתה שבת לאורכה ולרוחבה של החשיבה הדתית, ואפשר למצוא אותה כאבן יסוד מהרמב“ם ועד הרבי מפשיסחא, מהחזון אי“ש ועד ישעיהו ליבוביץ‘.

שלש אזניים

יש שהציעו את מבחן ה“תועלת“ כמדד לאובייקטיביות – אם אדם בוחר בשיטה “מקילה“, הרי שהוא נגרר אחרי הרהורי לבו ותשוקותיו ואין הוא נאמן “באמת“ לדבר ה‘, בעוד מי שנוקט בעמדה ה“מחמירה“, כביכול מבטל את עצמו ואת קולו הפנימי והוא הנאמן הראוי והאמיתי לציווי האלוהי. “מבחן התועלת“ מהווה טעות כפולה – ראשית, הוא מניח כי רצון ה‘ סותר בהכרח את הטוב והנעים לאדם. אך חמור מכך, הוא מתעלם מן העובדה כי גם ה“מחמירים“ משיגים “תועלת“ רבה מבחירתם – בהערכת החברה, בדימוי העצמי, בשכר הצפון להם לעתיד לבוא ועוד.

נראה כי העמדה הדתית המבקשת להשתיק את הקול האנושי הפנימי – לא תיתכן כל עיקר. הניטרליות והאובייקטיביות אינן מידות בשר ודם. אדם, באשר הוא אדם, אינו יכול לקרוא שום טקסט בקריאה חפה מפרשנות. רבים מהתיאורטיקנים של הפסיכולוגיה המודרנית טוענים כי אין האדם יכול להבין דבר במנותק מרצונותיו, נטיותיו, תשוקותיו ומבנה האישיות שלו ברבדים הלא מודעים של כל אלו.

אל להם לטרוריסטים לקרוא בשם ה‘ (ואין זה משנה אם הם זועקים “אללה אכבר“ בערבית או בעברית) כי את דבר ה‘ הם קוראים מתוך ההשתקפות של נפשם המעוותת. אך אל להם לשוחרי השלום והשוויון לחשוב כי הם אינם אלא צינור להשפעת דבר ה‘ בעולם. אלו ואלו, קוראים את דברי התורה מתוך הקשבה בלתי מודעת לנטיית לבם ולמבנה נפשם.

נראה כי אירועי הימים האחרונים קוראים לנו להעלות את התכנים הללו אל המוכר ואל המודע. עלינו להיגמל מהתמימות, שאינה אלא היתממות צדקנית, כאילו יכול האדם לרדת לעומקו של הציווי האלוהי כלוח חלק שאין לו כל רצון או נטייה פנימית. כמה יוהרה יש במחשבה כי יכול האדם להתגבר על אנושיותו. כמה סכנה טמונה באדם שסבור שהוא שופרו של הקב“ה. כלל זה נקוט בידיך: מי שטוען שדבריו הם דבר ה‘ כפשוטו, שהצליח לגבור על הקול האנושי המעורב בו – אינו צדיק, ענו וירא שמים במדרגה גבוהה, אלא גאוותן מאחז עיניים. מדבר שקר תרחק.

בעוונותינו הרבים, מושגים כמו האזנה לקול הפנימי, מודעות עצמית והקשבה לרגשות, נתפסים כחילוניים למהדרין וכמעיבים על לימוד התורה והנאמנות לה, אך האמת הפוכה היא. האדם השלם, זקוק לשלוש אוזניים – אוזן אחת הקשובה לתורה – לדבר האלוהים המצווה לעשות הישר והטוב. אוזן שנייה, הכרויה לקול הבוקע מבעד לחלון בית המדרש – לזעקה האנושית ולעולם מסביב על צרכיו והרגשותיו. ואוזן שלישית, המאזינה לקולו הפנימי של האדם – לתשוקה, לרצון, לנטייה שבלבב פנימה.

האסונות הגדולים מתרחשים משום שלרוב בני האדם יש רק שתי אוזניים.

*

הרב אילעאי עופרן הוא רב קבוצת יבנה, ר“מ במכינת “צהלי“ ופסיכולוג

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, כ"ב אב תשע"ה, 7.8.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 באוגוסט 2015, ב-גיליון עקב תשע"ה - 939 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. נכון שהקריאה בתורה היא כפי שנחמה ליבוביץ כינתה 'קריאה יחפה' קריאה חופשית המעלה מחשבות ותכנים נפשיים של הקורא בה. גם נכון שכל אדם לוקח מהתורה את מה שהוא חפץ בו ומה שנשמתו נמשכת אליו כפי שאדם שיש בו רתיחת הלב יכול לבחור להיות שוחט או רוצח בשני אלו הוא נותן ביטוי בפעולה לדחפיו הנפשיים.

    כל הדברים שכתבת נכונים מאד וראויים ללימוד ולקריאה חוזרת, במיוחד הפסקה האחרונה על היכולת להקשיב בשלוש אוזניים.

    העניין הוא שאותם אלו שפועלים באלימות ובקיצוניות אינם קוראים את התורה אלא מסתמכים בעיקר במפסקי הלכה.

    ההקשבה שאתה מבקש היא הקשבה פעילה בניגוד לאלו שבחרו באלימות הבוחרים בהקשבה פסיבית וכניעה לפסקי הלכה של רבנים הקוראים אמירות חד משמעיות ועל כן הדיאלוג עם אותם קנאים איננו דיאלוג שווה אלא שיח חרשים , קריאה מקבילה בין שיח התורה לשיח ההלכה וכידוע יש מרחק גדול בין שני אלו וספק עם הם יפגשו בעתיד.

    זוהי איננה פרשנות או מבחן רושרך פסיכולוגי של התורה אלא זו החלטה לבצע פעולה מתוך שמיעה לשו"ת הלכתים בלבד שהתשובות שלהם נתנו ע"י רבנים ספציפיים .

    על כן המאמר הוא נכון ויפה אבל לא הוא זה שייתן את התשובות והפתרונות לאותם קנאים .

    עם אשתמש בשפה הטיפולית, יש לפעול בגישה ההתנהגותית עם אותם צעירים ולא בגישה הדינמית .

    • ההלכה כמאזנת

      בס"ד כ"ז באב ע"ה

      לרן – שלום רב,

      אם אתייחס לתורה כסופרמרקט המכיל מיגוון של קולות שכל אחד בוחר מהם את הקול המתאים לרוחו ;
      אם אני קורא 'קריאה יחפה' בתורה – אני יכול לגלות שורה שלמה של עבירות שעליהן נאמר 'מות יומת', ולצרף את פרשת פינחס בן אלעזר שהשיב את חמת ה' בקנאו את קנאתו. ומייד אקרא בעקבות משוררנו טשרניחובסקי: 'תרבי, אי חרבי'. ..

      אך אם אני חי על ההלכה – אני מגלה את מה שמבואר כבר בתורה שבכתב: שאין 'איש הישר בעיניו יעשה'. צריך לדיני נפשות, סנהדרין, עדים והתראה, דרישות וחקירות ובדיקות, עד שאמרו שסנהדרין ההורגת אחת בשבע שנים, או אחת בשבעים שנה, נקראת 'קטלנית', ושדיני 'קנאים פוגעים' הם 'הלכה ואין מורין כן', והם מצומצמים לבועל ארמית וגונב כלי שרת במקדש ורק בשעת מעשה. ושה'חילונים' שבימינו בכלל נחשבים כ'שוגג קרוב לאונס' כעין 'תינוקות שנשבו', וכפי שהורו הן הראי"ה קוק והן ה'חזון איש', שיש לקרבם בעבותות אהבה וללמדם בסבלנות את המאור שבתורה.

      התורה לקחה את הלהט של הקנאי, את התמרמרותו המוצדקת על חילול כבוד שמים, ולימדה אותו לנצל את האנרגיה הזאת בצורה יעילה, לתרגם את הלהט לחום של חינוך באהבה. וכך חולקו בני שמעון ולוי בישראל, בני שמעון, כמלמדי תינוקות, ובני לוי כמורי התורה בעם. את הקנאות לכבוד שמים, יתרגמו למסירות של חינוך לאמונה וערכים.

      וכך פינחס המקנא לה', מקבל מאת ה' את ברית השלום, להיות כהן המברך את עם ישראל באהבה. וכן אליהו שקינא לה' נגד נביאי הבעל, מקבל את התפקיד להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      דווקא כשפורקים עול תורה מתגברים יצרי האלימות. אם ב'מקום חיותנו' אנחנו סובלים מיחידים ש'ירדו מהפסים' ונכשלים במעשי אלימות בניגוד להנחיות מורים ורבנים – הרי כשפורקים עול תורה, עלולה האלימות להפוך ל'מעשה מדינה', להחרבת יישובים פורחים ללא כל תועלת בטחונית או מדינית מבלי לדאוג לשיקום ופיצוי הולם, להכאת מפכינים במכות רצח, כאשר שוטרים מונחים להכות באלותיהם ללא רחמים; בתאוות הרס כלפי בנייה יהודית עקב ספקות וליקויים טכניים בהסדרתם, ועל זה אנו מתפללים: 'השיבה שופטינו כבתחילה ויועצינו כבראשונה והסר מעלינו יגון ואנחה'.

      ,

  2. רק רציתי להתייחס לשורות האחרונות :

    "עלינו להיגמל מהתמימות, שאינה אלא היתממות צדקנית, כאילו יכול האדם לרדת לעומקו של הציווי האלוהי כלוח חלק שאין לו כל רצון או נטייה פנימית. כמה יוהרה יש במחשבה כי יכול האדם להתגבר על אנושיותו. כמה סכנה טמונה באדם שסבור שהוא שופרו של הקב“ה. כלל זה נקוט בידיך: מי שטוען שדבריו הם דבר ה‘ כפשוטו, שהצליח לגבור על הקול האנושי המעורב בו – אינו צדיק, ענו וירא שמים במדרגה גבוהה, אלא גאוותן מאחז עיניים. מדבר שקר תרחק….."

    אני דווקא חושב כי האמירה שמשה רבינו ראה ב"אספלריא המאירה" (=מסך שקוף) , משמעותה היא בדיוק זו –
    משה ביטל את אנושיותו , עד כדי כך שדבריו אכן היו ללא ה"מסננות" הרגילות של תשוקותיו ונטיותיו הטבעיות.
    משה הגיע לסוג מסוים של *אובייקטיביות* של "ראית הדברים כפי שהם" ,
    לכן יש עדיפות לדבריו על פני דברי אדם רגיל , ולכן דבריו מייצגים את רצון ה'.

    (ולכן משה טען בפירוש שדבריו הם דבר ה' , ואילו קורח טען כי כל דברי העדה הם "דבר ה'" שהרי כל העדה כולם קדושים …. כלומר מבחינת קורח עניין ה"אובייקטיביות" הזה כלל איננו קיים , וכל בני האדם שווים ביכולתם להגיד את דבר ה' , שהרי כולם "קדושים").

    אני חושב כי צודק מחבר המאמר שעלינו להקשיב לקול הפנימי , לרגשותינו , ולנטיות ליבנו ולהכיר בכך שהם מתערבים בפרשנויותינו.
    (לא זו בלבד , אלא שאחת הדרכים להגיע לאובייקטיביות היא אכן להיות מודעים כמה שיותר לנטיות ליבנו , אחרת אנחנו ככלי משחק בידהם)
    ומצד שני , טועה המחבר בטעותו של קורח אם הוא טוען כי "אין אובייקטיביות" , או שאיננו צריכים לשאוף אליה.

    איך להגיע לאובייקטיביות שכזו , איך "להתנקות" מהנטיות הטבעיות ולראות את הדברים ב"אספקלריא המאירה" ?
    זהו כבר סיפור אחר , וארוך מיני ים.

    אגיד רק שאובייקטיביות שכזו פירושה הוא "ענווה" , וחוסר האובייקטיביות פירושו הוא "גאווה".
    ולכן ציוו חכמים "מאוד מאוד הווי שפל רוח".
    בכל אופן חשוב קודם כל להכיר בכך ש"אובייקטיביות" שכזו קיימת , ויש לשאוף אליה.

להגיב על יוסף לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: