בעקבות האנרגיה הגלותית | הדר עזרן

"החלל הריק" מאת אהרן אברהם קַבַק מספר את סיפורו של היהודי הנרדף המחפש מזור בהשכלה, אך דווקא שם מוצא את דרכו חזרה למסורת בית אבא. ואולי זהו סיפורו של הסופר עצמו 

לא רבים מכירים את אהרן אברהם קבק. למען האמת, גם אני לא הכרתי אותו. חנות קטנה של ספרי יד שנייה בירושלים הכירה בינינו. לתומי חיטטתי ביום בהיר אחד במדף עמוס ספרים ישנים ומאובקים, והנה לאחר שיטוט קל הגעתי לספר ישן–נושן, עתיק, שכריכתו לא כריכה. על גב הספר – "בחלל הריק" שמו – שתי מילים שהכו בי ישר ובעוצמה. הבטתי בעמוד הצהוב הראשון: "מאת א. א. קבק".

תהיתי לעצמי: מהו אותו חלל ריק שעליו מדבר הספר? האם ייתכן שסופר שחי לפני אי–אילו שנים (לפי הכריכה היה נראה שמוצאו מתחילת המאה הקודמת ואף יותר) מבין ויודע דברים מן "החלל הריק", אותו חלל שאליו, כך חשבתי, שותפים רק בני המאה ה–21, ילידי המודרנה, שעסוקים כל ימיהם בלמלא אותו, אך נראה שהוא לעולם לא מתמלא? מה הסיכוי כי סופר עברי בן המאה הקודמת יוכל להרגיש, אפילו במקצת, ואולי אף לתאר חוויה קיומית שכזו?

פתחתי ועלעלתי בספר. לא זכור לי מה היו הדברים שמהם התרשמתי כל כך, המילים היפות והעמוקות או הדיאלוגים החיים שבספר, אבל משפטים שבהם נתקלתי האירו את עיניי להבין כי לפניי מצוי סופר נפלא שניחן ברגישות רבה. ובכן, קניתי לי את הספר ולא התאכזבתי. במחיר זעום זכיתי להתמלא בזמן הקריאה מרוחו הגדולה של קבק שחפפה על הספר כבר מהרגע הראשון.

 גילה‭ ‬את‭ ‬אלוהים‭ ‬בסוף‭ ‬ימיו‭. ‬אהרן‭ ‬אברהם‭ ‬קבק‭, ‬שנות‭ ‬ה‮–‬20 אוסף‭ ‬דוד‭ ‬קידן‭, ‬הארכיון‭ ‬הציוני‭ ‬


גילה‭ ‬את‭ ‬אלוהים‭ ‬בסוף‭ ‬ימיו‭. ‬אהרן‭ ‬אברהם‭ ‬קבק‭, ‬שנות‭ ‬ה‮–‬20
אוסף‭ ‬דוד‭ ‬קידן‭, ‬הארכיון‭ ‬הציוני‭ ‬

תשובה לחיי גלות

"בחלל הריק" לא היה ספרו הראשון של קבק שחי בארץ בשנות הארבעים. למעשה הוא היה האחרון. קדמו לו "שלמה מולכו", "דניאל שפרנוב", "אהבה" ועוד, אך כל אלו לא הביאו לו את תהילתו. דווקא לקראת סוף ימיו התעלה קבק למדרגה גבוהה של כתיבה עשירה, רוחנית במהותה ופיוטית בלשונה, והיא שהולידה את ספריו האחרונים – "במשעול הצר" (רומן על תולדות חייו של ישו היהודי) וכן סאגה משפחתית שספרה הפותח הוא "בחלל הריק". על פרסומים אחרונים אלו היה עיקר פרסומו ורוב גאוותו.

 לסאגה המשפחתית קרא קבק "תולדות משפחה אחת" ובה ביקש לתאר את נפתולי העץ המשפחתי היהודי בגולה, על כל הסתעפויותיו והשתרגויותיו בתוככי עצמו ובמגעו עם העולם. את הסאגה כתב בלשונו המיוחדת והיפה שהקפידה להיות אמינה ומובנת, ממש כשפה המדוברת של אז.

קבק לא סיים את הסאגה כרצונו בשל המוות שחטף אותו (תוכניתו הייתה לכתוב שנים–עשר רומנים, לא פחות), ומעניין לדעת שאף הוא עצמו העיד על מטרת כתיבתו – "לעקוב אחר השתפכות האנרגיה היהודית בצינורות הגולה השונים עד הגיעה עד הלום". למעשה רצה לתאר את השתלשלות המהפכות באירופה שניחתו על ראשי היהודים בתחילת המאה, כיצד נסחפו אל תוכן ומה ביקשו להם בהיסחפותם.

בסופו של דבר נכללו בסאגה שלושה ספרים בלבד: "בחלל הריק" (אשר מחולק לשני כרכים), "בצל עץ התליה" ו"ספור ללא גיבורים". שלושתם עוסקים בניסיונות למצוא תשובה לחיי הדלות והעוני היהודיים בשלושה אופנים שונים – על ידי פנייה להשכלה, ללאומיות המודרנית או להתבוללות. בשלושתם נוחלים הגיבורים הראשיים אכזבה והם תועים בתהפוכות העולם בציפייה לגאולה.

יהודי חדש

כבר בספר הראשון הפותח את הסאגה, "בחלל הריק", אנו פוגשים גלריה רחבה של אנשים מן העולם היהודי הססגוני, המעניקים לעיירה היהודית את אווירתה התוססת: משכילים ויראים, רבנים ספוגי דת ובועטי מסורת להכעיס, אנשי מצפון ומוסר ואנשי תאוות ממון וכו'. העיירה היהודית, שכביכול קפאה על שמריה, מגלה בעצמה כוחות חיים חדשים המבקשים לפרוץ מתוכה. צעירים נאבקים בה בזקנים, חדלי האמונה במרביציה, וכולם–כולם אחוזי פחד תמידי מהשלטון. אין זה יישוב יהודי תמים המתנהל על מי מנוחות, אלא עולם תוסס ורועש שאינו נח מזעפו.

תחילתו של הרומן בבית יהודי מסורתי, ביתו של ר' צבי הירש יאנובר הספוג יראת קדומים, שגם הוא, באווירה הרווחת אז במינסק עירם, פותח צוהר להשכלה המבטיחה והמעוררת המביאה עִמה רוחות חדשות של קדמה והשתלבות חברתית.

הרומן מתמקד ביוסיל יאנובר, בנו של צבי הירש, בעל צעיר לאישה כנועה וכעורה המתגנה בעיניו ואב לא מוצלח לבת, אשר מחליט לעזוב את ביתו היהודי המנוון ולדבוק בשארית כוחו ברוחות ההשכלה שפרצו לעיירה. יוסיל הולך מביתו פעור עיניים ופה ומכוון את עצמו ללימודי הרפואה שעתידים להופכו ליהודי משכיל המתערה בנקל ב"עולם הגדול". פניו אל קובנה, העיר המשכילית, ואל העתיד המזהיר הטמון לו בחובה.

אין זאת גאולתו הפרטית בלבד שהוא מחפש, כך מאמין יוסיל. הוא רואה בעצמו שליח העתיד להביא בשורה לעם היהודי כולו השרוי בזוהמה, בשורה שהיא גאולת העם דרך השתלבותו בחיי הכלל התרבותיים והנאורים. ההשכלה תניף את היהודי הנמק בארבע אמותיו אל חיים אחרים בעלי זקיפות קומה, וחיים אלו לבטח יהיו טובים יותר ומפותחים יותר.

כשאר הצעירים בדורו, רואה יוסיל את השקיעה התהומית אל חיי דלות ועוני ללא מוצא, את הגוויעה האיטית של העם הנתון במצוקה זה דורות, והוא מבקש להביא לו את מאור הגאולה. לעיניו נהיר הפתרון כשמש – אין גאולה כי אם על ידי המדע. בכוחו של המדע, כך הוא חושב, להסיר את אמונות ההבל ממוחו של האדם ולשחררו מכבליו הדמיוניים. הוא אינו חושב לברוח מהמסורת ולבגוד בה. אדרבה, הוא רואה את היופי שבה ואף לא מסיר את הכיפה והשטריימל מעליו. רוצה הוא להפוך ל"יהודי חדש", יהודי שיש בו מזה ומזה. מסורה והשכלה, יהדות וחכמה.

קרוע בין עולמות

אלא שההשכלה מתגלה מהר מאוד כמקור חדש לבעיות גדולות. בבתי המשכילים שאליהם מגיע יוסיל יש שפע רב של אוצרות ונכסים, אך דלות נוראה בחיי הרוח והמוסר. הבוז שהם רוחשים לאמונות שהשאירו מאחור הוא עמוק, והדורות הולכים ומתמעטים. יוסיל הבודד מרגיש כי הוא "נזרק אל הקור" בהפנותו עורף לחיי העיירה שאליהם הורגל, והוא מתגעגע לרוח הקדושה שחפפה עליו שם. שִכלו המתבונן לא יכול שלא להכיר גם בצמצום שבדבר, והוא רואה ללא מסווה גם את הכיעור והניוול שקיימים יחד עם קדושה זו, אך מנגד תרבות ההשכלה משלה ומאכזבת אותו פעם אחר פעם. אין הוא אלא לוליין המתנדנד בין שני עולמות ואינו מוצא לו מקום להניח בו רגל.

חיבוטי נפשו מגיעים לשיאם בלילה אחד ארוך של נדודי שינה: "עכשיו שני המחנות אויבים לו: גם החרדים וגם המשכילים… ולהיכן יכוון את לבו ואת חייו? יראת השמים מדכאת, משבבת את הדעת. עתים דומה עליו שהעיירה הקטנה והדלה אוחזת בעורפו באצבעות–שלד גרמיות, כמו בצבת של ברזל. אמת, אלו הם חיי תשניק וצער. אבל הרי יש אלוהים בתוכה. ואלו בבתי המשכילים שבקובנה עם התקרות הגבוהות ורצפות העץ המבריקות, על הכלים הנאים והספרים המרחיבים את הדעת, אין אלוהים: מתקיימים כביכול חוץ מדעתו. אין פנאי בשביל אלוהים. אין מפנה אליו את הלב אף לשעה קלה ביום. ולאן אנו הולכים? היכן התכלית? מה בסופנו?" (בחלל הריק ב', עמ' 341).

בשפתו היפה מתאר לנו קבק את מהלכי האמת בנפתולי מחשבתו של יוסיל הקרוע מזה ומזה. נדמה כי הרבה מן השאלות והתהיות של יוסיל עומדות עד היום הזה. מהי מקומה של ההשכלה מול האמונה? לבו הספוג אהבה לאלוהים של יוסיל אינו יכול להשלים עם הבוז הקשה שאנשי ההשכלה מפגינים כלפי המסורת, במיוחד לאחר שהוא מבין כי מסורת זו לבדה שמרה על העם ועל אוצרו הרוחני. יוסיל אט–אט מתחיל חושב טובות על המסורת. הוא מבין כי השכלתם של יהודי עיירתו שונה מהשכלתם של "המשכילים", אך היא עודנה השכלה. במקביל, אט–אט הוא מבין כי התקווה שיהיה נביא ומבשר בשורה הולכת ונמוגה.

קבק מציב עין חודרת היורדת עד דכא אל עומק נפשו של הגיבור המסתבך במחשבותיו. הוא אינו מהסס מלראות את מבוכתה של הנפש בשעה שהיא מתערטלת בדמיונותיה. יוסיל מגיע אם כן למבוי סתום, אותו "חלל ריק" כמדובר, והוא חוזר בו מהלך מחשבותיו שהובילוהו עד כה. אין אפשרות לעם כי אם לשאת בעולו ולמשוך בעוז את גלגלי עגלתו עד הגיע אחרית הימים. עליו לחיות חיים הנאמנים לאלוהיו ואין לו אלא דרך–תמיד זו ללכת בה. כך יוסיל חוזר לעיירתו והוא נחוש לחיות היטב את חייו היהודיים מחדש.

אלא שגם בחזרתו לא נכונו ליוסיל ימים של שלווה והארת פנים. אף ששב אל ביתו כאיש המכיר את דרכו ויודע אותה, החלטה זו נתקלה בהרבה קשיים.

ראשונים להקשות עליו הם בני משפחתו. אביו, אמו ואחותו שנשארו מאחור תלו בו תקוות שווא, כך מתברר. הם מתקשים להשלים עם עובדה זו, ומביטים בו במבטי אכזבה. מה פתאום יוסיל שלהם חזר כה "אדוק" פתאום? הבחור המזוקן המסלסל בפאותיו, לא זה האיש אשר לו קיוו!

בחירה מודעת

בסעודה משפחתית שאליה מגיעים אורחים מנכבדי העיירה פורצות מחשבותיו של יוסיל מול כל המסובים בלי הפסק. הוא מוכיח את בני משפחתו ואת האורחים בשטף על תקוותם להשכלה המדומה וטוען שאינה אלא תקוות שווא. לא היא תציל את העם. מול פרצופיהם ההמומים הוא מעלה טענות ההפוכות מן היסוד מאלו המצופות מפיו של "משכיל":

חכמינו ז"ל וגדולי ישראל בכל הזמנים, כמו למשל ר' סעדיה גאון או בעל "חובות הלבבות" שלא היו משכילים, והיו נאמנים לדת ישראל, שקיבלו עליהם את התורה והמצוות, האם קרויים הם אדם או לא? כלום יהודים כמותם הם בחינת עבדים שזקוקים לחירות?

מהי השכלה? אם השכלה פירושה ללכת בדרכי הגויים, לנהוג כמנהגיהם, להתלבש כמותם, לדבר בלשונם ולהסיע את הלב מהשם יתברך ותורתוהרי ברור שר' סעדיה גאון ור' בחיי דיין לא היו משכילים. ואילו אם ההשכלה היא התעלותו המוסרית של האדם, אהבת האדם בכלל ואהבת ישראל, הדבקות בבורא והתשוקה להשתחרר מכל האינסטינקטים והתאוות השפלים, התשוקה לצדקה ולחסד ולאהבת שלום וכו', אם זוהי השכלה הרי אין לך עם משכיל כעם ישראל שכל בניו הם לימודי ה' 
(שם, עמ' 599).

 הוויכוח שבמהלכו נואם יוסיל הוא קשה ונוקב, ודבריו הבוטים הנאמרים בהמשך הם כאש לוהט: "עדיין לא שב רשע להיות צדיק בהשפעת הספרים האלה [ספרי ההשכלה]. נהפוך הוא! כמה רשעים מתכסים במחלצות ההשכלה והפרוגרס כדי לשפוך דם נקיים… בשביל למלא את תאוותיהם לכבוד ולבצע שלטון… אתם מדברים על התקופה שבה לא יבדילו בין יהודי ליווני. אשרי המאמין".

דבריו הנוקבים של יוסיל מהדהדים עד היום. אין מקומה של ההשכלה בספרי המוסר ואין זה עסקה. שתי שפות שונות יש כאן ושני דברים שונים. ובכן, מה יעשה אדם שנפשו שואפת לכאן ולכאן? מה יעשה עַם שכביכול "מת" בקדושתו, אך אם יוותר עליה בשביל רעותה הטובה, ההשכלה, יוותר על עצמיותו?

קבק למעשה אינו מותיר שום פתח להשכלה. עם ישראל הנמק בגלותו לא יוכל לתלות בה תקוותו, והיא תהיה לו משענת קנה רצוץ. בפי יוסיל הוא שם דברים ברורים הנורים כחץ אל לב השומע: "לשווא אתם אומרים להימלט מן העולם היהודי, להיפטר מעול החיים היהודיים, לשווא. או שאתם יהודים, אז עליכם לטעון על גבכם את התרמיל היהודי עם כל העוני והדלות והצרות והעלבונות הצרורים בתוכו, יחד עם האמונה באלוהים חיים […] או שאתם מוציאים את עצמכם מכלל יהודים. אמצע איִן! איִן!".

 נדמה כי יוסיל הוא היחיד שמישיר עיניו למציאות המרה ויודע לבחון אותה על פי כל דקדוקיה. הוא בוחר ויודע שבבחירתו המודעת יש גם משום סכנה. הרי העם היהודי בגלותו הוא כגוף המתפורר, ועד מתי יחזיק גוף זה, המשול לגוויה שנשמתה יצאה ממנה ואיננה בה? עד מתי יחיה כך את חייו?

יוסיל אומר שגם הוא מודע לסכנה: "תשאלו: מתי קץ התלאות? עד מתי נוסיף עוד לסחוב את התרמיל היהודי הזה עם כל החרפה והמצוקה? מה טעם בסבל הזה? האמת אגיד לכם שאף אני שואל לעצמי השאלות הללו וקשה לי מאוד להשיב עליהם דבר ברור. כך גזרה עלינו ההשגחה וגדרה בעדנו כל מוצא. כל חיינו אינם אלא מלחמה שאינה פוסקת, היאבקות תמיד עם כוחות אפלים, אויבים, שמסביבנו" (עמ' 601).

נדמה כי מלחמתו של יוסיל חסרת אונים. הפסדו בטוח. לעולם לא יוכל לחיות חיים שלווים של נחת. דרך של מאבקים נכונה לו ולא נראה שום עתיד באופק. בוחר הוא בנתיב החיים היהודי הקבוע, והוא מודע היטב לייסורים הצפונים לו בשל כך. אך אותם ייסורים שהם כנראה ייסורים הכרחיים לקיומו של העם היהודי הם אלו שמעניקים לו משמעות. לא תהיה לו חירות אחרת מלבד החירות שבנשיאת העול יחד עם כולם.

מפגש עם אלוהים

אף קבק עצמו עבר תהליך דומה לזה של יוסיל. כאמור, "בחלל הריק" נכתב בערוב ימיו של קבק, בהיותו כבן 60, וזאת לאחר שעבר חוויה רוחנית שעיצבה מחדש את השקפתו. ניתן לומר שקבק גילה את אלוהים בסוף ימיו ושב אליו בתשובה. מרוח זו נולד הספר הזה ונולדו הספרים שבאו אחריו. ברומנים האחרונים שכתב יש איזו חזרה אל העולם היהודי הישן– נושן ואל שאלת קיומו וגורלו של היהודי החי את חייו בגולה מתוך חיבה עזה והשתתפות.

קבק דווקא קיבל חינוך מסורתי אצל אביו הרב בווילנה שבה נולד. הוא למד ב"חדר" ובישיבות ונדד מחוץ לביתו מגיל בר מצווה. לארץ הגיע כבר בשנת 1911, והוא מורה עברי צעיר בגימנסיה הרצליה. אולם גם בארץ לא עשה שנים רבות ונסע שוב ללימודים לגרמניה ולאחר מכן לשוויץ, שם קיבל תואר בפסיכולוגיה ובפילוסופיה.

עם השנים עזב את אורח החיים המסורתי והתרכז בעבודתו הספרותית. בהתחלה פרסם את דבריו בעיתונות המקומית ("דבר", "השלוח" ו"המליץ"), אך לאחר מכן פנה לכתיבת סיפורים קצרים, לתרגומים, ולבסוף לרומנים. למעשה היה מחלוצי הרומן העברי בראשית המאה. בכתיבתו תיאר את דמות דורו, את המאבקים החברתיים השונים ואת היסוד הארצישראלי הציוני כמרכיב מכריע במאבקים אלו. רק לאחר שנים חזר קבק אל בית אבותיו ואל העולם היהודי הישן. רק לקראת סוף חייו התעוררה אצלו הנקודה הנשכחת שהייתה חיה עִמו ושממנה התעלם.

ובכן, מה גרם לקבק, הסופר הארצישראלי המצליח, לחזור אל אותו עולם שכוח ונעלם? מחלה פתאומית שריתקה אותו למיטתו הביאה אותו להרהר שוב בדרכי חייו. מתוך השקלא וטריא עם עצמו הגיע שוב לאלוהיו ולהרגשה הדתית שהייתה טבועה בו מימי ילדותו. הוא חש צורך לשתף זאת עם העולם החיצון וכך אמר לתלמידי הגימנסיה שבאו לשמוע את הרצאתו בביתו: "לפני שנים אחדות הייתי חולה קשה. שכבתי על ערש דווי. בלבי כבר נפרדתי מן החיים, מן האנשים הקרובים אליי, ודומה היה לי שאני הולך לקראת התנוונות ממושכת […] ואימה גדולה נופלת עליי. אימה מפני האפלה הנוראה הרובצת על גורל האנוש עלי אדמות. ופתאום משהו או מישהו לחש לי באוזן: והוא?.. ואבינו שבשמים? ממנו באת, עִמו עברת את שביל חייך ואליו אתה חוזר… לא, מעולם לא יצאת מחיקו של אביך, ואתה לא ידעת זאת… כך כל חייך ואתה לא ידעת מי תומך גורלך… ופתאום, בשביל הצר על שפת התהום פגשת אלוהים…".

הפגישה עם אלוהים דרבנה את קבק לכתוב את ספריו האחרונים – את הסאגה המשפחתית שכללה שלושה ספרים וכן את הרומן "במשעול הצר". בספרים אלה העלה על נס את הרוחניות העמוקה והבסיסית של האדם, ואת נפשו השואפת תמיד למקורה העליון והזועקת לגאולה. כל ספריו עומדים בסימן הכמיהה והכיסופים האינסופיים.

גם קבק, כמו יוסיל, חיפש בכל ימיו מקום להניח בו את כף רגלו שאינה יודעת מנוחה. אף הוא היה עשוי קליפות–קליפות כבצל, ורק לאחר קילוף איטי וממושך התגלתה בו הלבה הגנוזה פנימה. אף הוא תעה בנבכי החיים בנפש צמאה. אף הוא גילה את אלוהיו רק לאחר שעזבו וניסה למצוא לו דרך חיים אחרת שתתאים לרוחו.

ואת זאת אמר קבק בעצמו בלשונו היפה: "יש שהאדם המודרני דומה למהלך בערבה לוהטת, החמה קופחת על ראשו, לשונו שותתת בכל אַמַת צל, וכולו זעקה אחת מרה: אלוהים! צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי!".

הדר עזרן לומדת לתואר שני בספרות באוניברסיטת 
בן גוריון

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, כ"ב אב תשע"ה, 7.8.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 באוגוסט 2015, ב-גיליון עקב תשע"ה - 939 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: