ביזיון הטלית והדגל | שלום רוזנברג

הפשעים שנעשו אינם מבטלים את הצורך להמשיך בוויכוח חופשי בין העמדות המוסריות השונות שבתוכנו

בפרשת עקב קוראים אנו את פסוקי "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ", הפרשה השנייה בקריאת שמע, ובה מופיעה מצוות תפילין. הקטע השלישי נלקח מפרשת "שלח", ובו מצוות הציצית. כך נקבעו שניים מסמליה המרכזיים של היהדות: הטלית והתפילין.

חוט ושרוך נעל

חכמינו התייחסו לטלית ולתפילין מנקודות מבט שונות. ביניהן בולטת, לדעתי, זו של האמורא הגדול רבא (סוטה יז, א): "בשכר שאמר אברהם אבינו 'אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל' זכו בניו לשתי מצוות – חוט של תכלת ורצועה של תפלין". דברים אלה מחזירים אותנו אל המאורעות המתוארים בספר בראשית (יד, כא–כג). אברהם יוצא למלחמה כדי להציל את לוט ואת אנשי סדום שנפלו בשבי ושהיו מיועדים להימכר לעבדים. אברהם אכן מציל אותם ואת רכושם הנשדד. או אז פונה אליו מלך סדום בבקשה: "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ". בצעד אצילי עונה אברהם: "הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵ–ל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ".

אברהם מוותר על "זכויותיו" כמנצח ומציל. חז"ל מקשרים בין מעשיו אלה של אברהם לבין התנהגותו של אלישע (מלכים ב, פרק ה). נעמן, שר צבא ארם, בא לישראל לחפש מזור לצרעתו אצל הנביא אלישע. אלישע אכן מרפא אותו, ונעמן מציע לו מתת בעד מעשהו: "וְעַתָּה קַח נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ". אך אלישע עונה לו: "חַי ה' אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם אֶקָּח". על פעולתו כנביא ממאן אלישע "אִישׁ הָאֱ–לֹהִים" לקבל מתת כלשהו, אולם גֵּיחֲזִי נַעַר אֱלִישָׁע בוגד ברבו, רץ אחרי נעמן ומקבל ממנו ברמאות "כִּכְּרַיִם כֶּסֶף… וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים". אלישע ידע את אשר קרה. "מֵאַיִן גֵּחֲזִי?", הוא שואל אותו. גחזי מתכחש למעשיו, אך לשווא. "וַיֹּאמֶר אֵלָיו (אלישע)… הַעֵת לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף?… וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ".

בפנינו ניצבת שאלה מהותית: האם מסוגלים אנו להתגבר על ה"חוט" של חמדת הממון ושל החמדה בכלל, ועל "שרוך הנעל" הצבאית המסמלת את יצר האלימות והנקמה השורפים את הכול? הטלית והתפילין מסמלים את הוויתור "לשם שמים" – ויתור הנובע מאהבת ה', כנגד האינטרסים המבטאים את האהבה העצמית.

איור: גונן מעתוק

איור: גונן מעתוק

לטהר את הדרכים

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן". החכמים ראו במילה 'עֵקֶב' רמז למצוות שאדם "דש בעקביו". לדעתי, בפנינו ההבחנה בין ה"מיקרו" ל"מקרו", בין הפרט והכלל. יש פעולות שהכלל עושה; פעולות מלחמה הן הבולטות ביניהן. ויש פעולות שהיחיד עושה. אלא שלעתים, פעולות היחיד מתערבבות בפעולות הכלל ועלולות להשפיע עליהן באופן קטסטרופלי. בנידון זה מבקש אני שתתלוו אליי ונקרא בדבריו של ר' שמשון רפאל הירש (להלן, רשר"ה) על מעשיהם של שמעון ולוי בשכם ועל "ברכתו" של יעקב האומר עליהם: "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל".

לפי רשר"ה "יעקב" מציין את הגולה היהודית חסרת האונים, בעוד השם "ישראל" מסמל את המדינה הישראלית העצמאית. במדרש מילים המבחין בין "אֲחַלְּקֵם" החיובי ל"אֲפִיצֵם" השלילי, מסביר רשר"ה שבגלות, "כאשר לחץ הגורל מדכא את הכל", יינתן ליהודים המדוכאים חלק קטן מאופיים של שמעון ולוי – "למען יוכל גם היהודי הנודד כרוכל להביט בגאווה על הפרחח האירופי". והוא מוסיף: "צדקה עשה עמנו הקב"ה שבכל מקומות פיזורנו היו בינינו גם בני שמעון ולוי. אלה החיו בנו את הכוח והעוז, את האש והגאווה היהודית האצילה, בשומרם על הרוח היהודית שהאריכה ימים אחרי המדינה [והחורבן]".

לעומת זאת, במדינה העצמאית המצב שונה בתכלית. כאן "נשקפת סכנה לכלל מעברת זעמם של שמעון ולוי". והוא מוסיף דברים הפונים אלינו היום: "עם הנחת אבן הפינה של עם ישראל מטילים קללה על כל התפרצות הפוגעת במוסר ובמשפט, ולו גם נעשתה לטובת הכלל". אבל "סבורות המדינות והאומות כי טובת הכלל מקדשת את הכל. ערמה ואלימות שבחיי הפרט עונשם בוז ותלייה, אולם אם נעשו [פשעים כאלו] לטובתה המדומה של המדינה – יש לתת את שכרם בכתר אזרחי וזרי דפנה". אך אנו, חלילה לנו לעשות זאת, "גם בחיי הכלל ולמען הכלל יש לטהר לא רק את המטרות, אלא גם את הדרכים והתחבולות".

האמת היא שדרישות אלו לחלוטין אינן פשוטות, אך עלינו להשתדל ולמלא אותן. האם עלינו להצטדק על פשעי כפר דומא? בהחלט כן! אבל שוב לא פשוט לעשות זאת לאחר רצח תינוקות שעליו לא נשמעה בקשת סליחה: שלהבת פס, ילדי משפחת פוגל ואדל ביטון.

*

אין לי ספק שברשימתי זו אאבד הרבה מן העולם הבא ועוד יותר מן העולם הזה. אף על פי כן, מרגיש אני חייב להתבטא על המאורעות הטראגיים של הימים האחרונים, שחיללו טלית ותפילין. לבי כואב כאשר מאורעות אלו תורמים להעמיק את הקרע הפנימי שבתוכנו, ולפיכך עלינו להדגיש, הפשעים שנעשו אינם מבטלים את הרשות ואת הצורך להמשיך בוויכוח חופשי ללא מעצורים וללא מעצרים, בין ימין ושמאל פוליטיים ובין העמדות המוסריות השונות. הכול צריך להישאר פתוח לדיון. ואנא, אנו פונים לגדולי האומה, אנא היזהרו וכדאי שתתקנו את נוסח דבריכם: אמרתם שאתם מרגישים כאב "שבני עמי בחרו בדרך הטרור". שגיאה דקדוקית! אולי אם תגידו במקום זאת "כמה מבני עמי" יוכלו דבריכם להישמע טוב יותר.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, כ"ב אב תשע"ה, 7.8.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 באוגוסט 2015, ב-גיליון עקב תשע"ה - 939, מילה בפרשה / שלום רוזנברג ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. יישר כוחך על המילים האלו. מי ייתן והדברים הנכוחים, הישרים, היוצאים מהלב ייכנסו ללבבות

  2. הרב רוזנברג הנכבד, לעניות דעתי צודק מאד נשיא מדינת ישראל באמירתו וטוב עשה כשהוכיח את בני עמו כפי שהוכיח. עלינו לחזקו וחלילה לנו להפכו ל"זקן ששכח תלמודו".
    להזכירך את שידוע לך מפרשת עגלה ערופה "וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל" (דברים כא, 6) וכביאור הרמב"ן: " … וזקני העיר ההיא יעידו לפני הבורא שלא התרשלו בתקון הדרכים ושמירתם … וכשיחקר הדבר יאספו הזקנים ויביאו העגלה, ירבו בני האדם לדבר בו …".
    נשיא המדינה הנכבד בדבריו אלה גרם לבני העם לשוב ולעיין ולדבר במעשי הרצח הנפשעים הללו, שלצערי מהר מדי שבו ונדחקו אל שולי סדר היום הציבורי.
    במעשי רצח כגון אלה, גם לזקנים, לא פחות מלהמון העם, יש חלק חשוב, שכן אף הם לא שקדו דיים בתיקון הדרכים וכדברי התנא דבי אליהו על פרשת פילגש בגבעה "אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בני בנימין מפני מה נהרגו? היה להן לסנהדרי גדולה … שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם ויחזרו בכל עיירות ישראל … וילמדו את ישראל דרך ארץ …" (מהד' איש-שלום, תשכ"ט: עמ' 56).
    אכן פעולה שכזו מתבקשת גם כעת. מקווה כי תסכים איתי כי יש מזקני הדור ונכבדיו שנדרשים לקורס מזורז בהלכות דרך ארץ ובהלכות עגלה ערופה גם כן.
    לדוגמא הרב אליקים לבנון שקבע כי הומואיות סטייה היא (בניגוד גמור לכתוב ב-DSM) ובכך התיר את דמה של שירה בנקי ז"ל ודם ששת הפצועים האחרים, ושיחזרו בהם כל אותם בנצי גופשטנים ורבניהם שבשם תורת המלך מתירים חזור והתר שפך דם נקי של מי שאינם יהודים (ואולי גם של יהודים שאינם מסכימים איתם – מכך שמכתירים אותם בתואר "רודף"). כל אלה אכן נדרשים לרחוץ ידיהם ולשאול עצמם – האם באמת ידינו לא שפכו את הדם הזה? האם באמת עינינו לא ראו?!

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: