תגובות לגיליונות קודמים – 938

בתגובה ל"בזכות הפטריארכיה" מאת הלל גרשוני, גיליון פרשת מטותמסעי

בלי נדיבות הפטריארך

קראתי את מאמרו של הלל גרשוני ולא יכולתי שלא להזדעק. גרשוני כותב כי בשל הבדלים פיזיים וביולוגיים בין גברים לנשים הרי שהפטריארכליות נועדה להגן על הנשים, והיא עדיפה להן מאשר שוויון בין המינים. לא אכנס לשאלה על סמך מה מבסס גרשוני את טענותיו, והאם אכן בחברה הפטריארכלית פחות נשים נפגעות מאלימות גברית, ואסתפק בשתי טענות קצרות.

ראשית, עמדתי היא שכאשר כל אדם ניגש לנקוט עמדה בשאלות של זכויות אדם, עליו לשים את עצמו מאחורי "מסך הבערות", כביטויו של הפילוסוף הפוליטי ג'ון רולס, ולשאול בכנות האם במציאות שאותה הוא מתאר כאידיאלית אותו אדם היה רוצה להיוולד בצד השני של המתרס. לאמור: האם גרשוני היה רוצה להיות אישה בחברה פטריארכלית? האם היה רוצה להיות תלוי כלכלית באדם אחר, האם היה מוכן להרוויח פחות מאדם אחר שעובד באותה עבודה כמוהו רק מפני מינו? אני מאמינה שלא. ואם לא, הרי שמצבן של הנשים בחברה כזו נחות משל הגברים, ומוטל עלינו לפעול לשינויו.

השאלה האם מצבן של הנשים טוב יותר בחברה פטריארכלית ממצבן היום אינה רלוונטית לשאלה שהצבתי כמבחן. גם אם מצבן של נשים היום אינו אידיאלי (והוא אכן אינו אידיאלי), אין זה אומר שיש לשאוף לשוב לאחור. הטיעון שמשמיעה ההגמוניה, ולפיה היא פועלת למעשה לטובת החלש, הוא טיעון משומש החוזר ונשמע בכל פעם שההגמוניה התחילה לאבד מכוחה. גרשוני אינו שונה בהרבה מאותם בעלי אחוזות שהסבירו שהם עושים חסד עם עבדיהם בכך שהם מונעים מהם רעב, או ממדינות קולוניאליסטיות שהתיימרו לחנך את הילידים וללמד אותם תרבות מה היא.

אך ניתן למצוא כשל בסיסי יותר בטענתו של גרשוני, המוכיח שמצבן של נשים בחברה פטריארכלית לעולם לא יהיה טוב, והכשל הוא בשיטה עצמה ולא רק באופן יישומה. את הכשל הזה אכנה "בעיית הנציג". כאשר מישהו אחר, אוהב ואכפתי ככל שיהיה, אחראי לדאוג לאינטרסים שלי, בהכרח הוא נתון בניגוד אינטרסים. האינטרסים שלו לא בהכרח זהים לשלי, ולא פעם הוא ייאלץ לבחור ביני לבינו. גרשוני טוען כי ההגנה של האב או הבעל בחברה הפטריארכלית עדיפה לאישה מהגנתה של המדינה או מההתמודדות של האישה עצמה עם האלימות הגברית.

הבה נתאר מצב שבו אישה מותקפת מינית על ידי קרוב משפחה אחר: האם גם אז עדיפה לה הגנתו של אביה, שצריך לבחור בין התוקף, קרוב משפחתו, לבין בתו? האם לא עדיף לה להתלונן ישירות במשטרה? הדוגמה הזו ממחישה היטב את הבעייתיות בשיטה שבה 50% מהאוכלוסייה אינם שומרים על זכויותיהם בעצמם, אלא נתונים להגנה חיצונית.

נכון, הטבע ברא אותנו שונות מהגברים; אנחנו חלשות יותר מבחינה פיזית, ונטל גידול הילדים עדיין נופל בעיקר עלינו. ועדיין – אנחנו מעדיפות לדאוג לעצמנו, ולא להסתמך על נדיבותו הפטריארכלית של גרשוני.

כרמל הורוביץ

כרמל הורוביץ היא סטודנטית לתואר שני במשפטים באוניברסיטת בר אילן

———-

גברים בדרך אחרת

על מנת להצדיק פערי כוח בין גברים לנשים בחר הלל גרשוני במאמרו להסתמך על טענות של הוגים מתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית, שטיעוניהם תמיד נשמעים טוב, ודאי ברמה האינטואיטיבית. למה נשים נאנסות וגברים אונסים? למה גברים מרוויחים יותר מנשים? למה נשים מחפשות להתחתן עם גבר עשיר? ברור למה – כך הטבע שלנו, זה בכלל עניין של מסת שריר, מבנה המוח ודרך הבאת הילדים לעולם.

אך העובדות, במחילה ממנו, קצת שונות. כל הטיעונים דלעיל אמנם מתיישבים לא רע מבחינה אינטואיטיבית, אך אין להם שום תוקף מדעי (דוגמה לכך במאמרם האמפירי של Kassel & Sharma מ–1999). כיום נפוצה יותר ויותר התופעה של גברים צעירים היוצרים זוגיות עם נשים מבוגרות ומבוססות כלכלית. הטענה הביולוגית כאן צריכה להיות כי החלש מחפש את חסותו של החזק – ולא שנשים מחפשות גברים עשירים או להיפך. כל זה מוכיח שמיקום חברתי כ"חזק" או "חלש" הוא תוצר של תרבות לא פחות ואולי אף יותר מתוצר של טבע.

הדוגמה המשלימה לכך היא שבמשך אלפי שנים, מימי שלמה המלך ("בטנך ערמת חיטים") ועד המונה ליזה, גברים ראו בנשים שמנות או "מלאות" נשים יפות – אך ב–50 השנים האחרונות גברים מחפשים דווקא נשים רזות, כמעט חולות באנורקסיה. המסקנה המתבקשת מכך היא שההגדרה מהי "אישה מבוקשת" אינה גזרת גורל ביולוגית – אלא תוצר של מה שהתרבות הספציפית שבה אנו חיים משדרת לנו.

כפי שאמרה קת'רין מקינון, המיניות האנושית היא מערכת של יחסי כוח. הדוגמה הפשוטה ביותר לכך היא סרטי פורנו. סרטים אלו, שנתפסים לרוב כ"סרטי סקס", אינם סרטים העוסקים בגירוי מיני גרידא. ההיפך מכך הוא הנכון: רובם עוסקים במעשי חוצפה, עזות, ובעיקר בעיקר אלימות – של גברים כלפי נשים. סרטים אלו כוללים ברובם המוחלט תיאורים של אלימות קשה כלפי נשים, משל היו הן בובות ולא בשר ודם שחווה כאב כאשר דוקרים אותו (לדוגמה), כחלק משלהוב וגירוי של היצר המיני הגברי. אם היה עניינה של המיניות האנושית גירוי "אירוטי" גרידא – אזי לא היו סרטים אלו נדרשים לאלימות. סרטים אלו הם בית הספר המודרני (הגרוע) לגבריות, ועליהם גדלים כיום ילדים כבר מגילאי בית הספר היסודי.

אנחנו חברה כל כך שוביניסטית, שכאשר גבר מוטרד מינית או נאנס (וזה קורה יותר משאנו מדמיינים) – אין לו בכלל לגיטימיות להתלונן על כך, כיוון שגברים הם חזקים. הם אונסים ולא נאנסים. זה הרי "הטבע"! אבל מסתבר שהטבע קצת יותר מורכב, ושהתרבות משפיעה על התנהגות האדם לא פחות משהביולוגיה משפיעה. ואם בתיקון מוסרי אנו מעוניינים – ובהגנה על בני אדם – בואו נאפשר לנשים להחליט בעצמם מהי "אישה", ועד כמה "נשיות" הן רוצות להיות, ונאפשר גם לגברים להיות גברים בדרך אחרת. זו שאלה של אפשרויות חברתיות – לא ביולוגיות.

יעקב אשבל

יעקב אשבל הוא תלמיד בתוכנית ללימודי 
מגדר באוניברסיטת בר–אילן

————-

תגובותתתת 4

לערער את המוסכמה / הלל גרשוני משיב

אני מודה לכל המגיבים והמגיבות, על דפי העיתון או באמצעים אחרים.

במענה לטענותיו של יעקב אשבל: התיזה כי היחסים בין המינים הם אוניברסליים בבסיסם ונובעים מן האבולוציה אומתה במספר רב של מחקרים אמפיריים (ראו לדוגמה הספרות הנרחבת הרשומה בסוף ספריו של פינקר, "כיצד פועל המוח" ו"הלוח החלק"). מחקרים הראו שנשים בעלות משכורות גדולות, תארים אקדמיים מתקדמים, עיסוקים יוקרתיים והערכה עצמית גבוהה מייחסות לעושר ולמעמד של הבעל ערך רב עוד יותר מנשים אחרות, ובכלל זה המנהיגות של ארגונים פמיניסטיים (כיצד פועל המוח, עמ' 425).

גם אידיאל היופי לא השתנה כאשר בוחנים את הפרופורציות הגופניות, המעידות על גוף בריא ופוריות גבוהה (שם, עמ' 428). הרזון או השומן הם עניין משני. ואבסורד בעיניי הוא לחשוב ש"סרטי סקס" אינם קשורים למין, הגם שעירוב של יחסי כוח עם מין הוא בין השאר מה שעמדתי עליו במאמרי.

במענה לכרמל הורוביץ: האם הייתי רוצה להיות אישה בחברה פטריארכלית? קשה לי לענות על כך, שהרי גם להיות אישה בחברה כיום זו חוויה מרובה הטרדות מיניות ואונסים, כמו שמלמדות אותנו הפמיניסטיות. מה עדיף? הורוביץ העלתה את "בעיית הנציג", אך משיתה את ביטחונה על המשטרה, שבעצמה היא נציג גרוע בהרבה מהבחינה הזו. צריך לחיות עם זה שאין פתרון מושלם לכל דבר.

אסכם ואומר: לא באתי להחזיר אותנו לימי קדם. ביקשתי רק להצביע על כך שראייה מפוכחת של המציאות, ובכלל זה הטבע הגברי והנשי, יכולה לערער במקצת את המוסכמה כאילו פטריארכיה זה "רע" ופמיניזם הוא "טוב". ברדיפה אחרי הטוב המוחלט, כך נראה לי, מאבד לעתים הפמיניזם גם את הטוב היחסי שהיה עד כה.

———

בתגובה ל"סערה בחוג" מאת אריאל הורוביץ, גיליון פרשת מטותמסעי

עמדה הפוכה בעברית

הכתבה הסעירה אותי במיוחד, משלושה נימוקים שונים לחלוטין:

ראשית, למען הגילוי הנאות, אני מכיר ומוקיר את ד"ר אבינעם רוזנק עשרות שנים. עבדתי בחוג לחינוך לצד אביו, פרופ' מייק רוזנק ז"ל, שהיה, לדעת רבים, מגדולי דורנו.

שנית, זכיתי ללמוד בחוג למחשבת ישראל בימי גדולתו. בראשית שנות השבעים, בהיותי סטודנט, למרות שרשמית לא הייתי רשום בחוג, השתתפתי בו משך שלוש שנים בשיעורים רבים. כך, למשל, נטלתי חלק בכמה וכמה משיעוריו של פרופ' אלי שביד. תמיד ראיתי סביבי 150-100 סטודנטים, שהגיעו מכל קצווי הקמפוס כדי לשמוע אותו. מאז אנו בידידות עמוקה.

שלישית, וזו הסיבה העיקרית למכתבי, נזכרתי בפרשה דומה, שבה ראשי האוניברסיטה העברית נקטו עמדה הפוכה לחלוטין: לפני כתריסר שנים, שני ראשי האוניברסיטה דאז, הרקטור חיים רבינוביץ וסגניתו שרה סטרומזה (שאחר כך מונתה לרקטור) – איימו על "יד בן צבי" ועליי כמנהלו שאם לא נסכים שד"ר לריסה טרימבובלר תרצה אצלנו ברוסית לעולים חדשים, האוניברסיטה העברית תנתק את כל קשריה עימנו. האיומים חזרו בעל–פה ובכתב וזכו להישמע בכל אמצעי התקשורת. נימוקיהם היו: מוסד "יד בן צבי", המסרב לפתוח את שעריו בפני "דוקטורית–מומחית", הוא מוסד לא ראוי. סוף דבר: לא נכנענו, ודבר לא אירע ליחסינו עם האוניברסיטה העברית. כל הרוצה לקרוא על פרשה זו מוזמן לחפשה באינטרנט.

מדוע זו פרשה הפוכה? כיוון שאז, ראשי האוניברסיטה העברית, בשם החופש האקדמי, תבעו מאיתנו לתת לאשת הרוצח המתועב להרצות לעולים שזה עתה הגיעו ארצה ועדיין לא הבחינו בין ימינם לשמאלם – ואנו עמדנו על כך שאנו מוסד אקדמי–חינוכי ואצלנו לא ירצו בעלי השקפות עולם קיצוניות. היום, הטענה הפוכה: הרצאה על "תורת המלך" – שאינה לרוחי, אך מושמעת בפני יודעי חן ומעידה על פתיחות להכיר עמדות קיצוניות – עלולה להביא להדחה מתפקיד של חבר סגל האוניברסיטה שאישר אותה.

מסתבר כי האוניברסיטה, הקרויה "עברית" ומעידה על עצמה כי היא נושאת את שמו של אברהם העברי שמעבר לנהר, יכולה להיות פעם אחת מעברו האחד של הנהר ופעם שנייה מעברו האחר.

צבי צמרת

ד"ר צבי צמרת מלמד במרכז הבין תחומי 
בהרצליה ובמכללת הרצוג

—-

חצי מלאכה אקדמית

דומה שמעבר להתחשבנות האישית העולה מהדברים, בצבצה מבין השורות מחלוקת ביחס לשאלה מהי המתודה המחקרית העומדת בקריטריונים המדעיים אשר מצדיקה את זכותה להיחשב כאקדמית.

כך ברור היה מתוך הדברים שהמתודה השלטת הידועה כ"פילולוגית–היסטורית" נאבקת בגישות מחקר חדישות השואבות את הלגיטימציה שלהן מהזרם ה"פינומינולוגי" במדעי החברה, אשר מעניק מעמד מדעי לחוקרי תופעות ונרטיבים מנקודת ראות סובייקטיבית.

ברם, הנקודה שברצוני לאתגר כאן קשורה למושג החצוב מתורת ההרמנויטיקה. וכוונתי למסורת הדקונסטרוקציה (שמשמעה סילוף מגמתי לטקסטים). לטענתי במושג זה הקשור בשמו של הפילוסוף ז'אק דרידה עושים שימוש דרשנים חז"ליים בריש גלי.

על הפסוק "ואיש אין בארץ" שנאמר בהקשר של בנות לוט אומר רבנו בחיי ש"בנות לוט נתכוונו לשם שמים" ותמר הייתה צדיקה למרות שעל פני הדברים הן חטאו בעריות ובניאוף. רבנו בחיי נזקק כאן לדקונסטרוקציה מגמתית (שאני מכנה "שלחון"). השורה התחתונה היא שחוקרי המתודה ה"פילולוגית–היסטורית" שמגמתה היא לאשש את הכוונה האותנטית של "המשורר" – מבלי להתייחס למגמתיות של הדרשן החז"לי, הפילוסוף השפינוזי או הוגי ההשכלה שנעזרו בדקונסטרוקציות פרשניות כדי לטפח את האתוס הדתי, הציוני או הערכי – עושים למעשה חצי מלאכה.

בהתאם אני סבור שלא ייתכן שמעמדם האקדמי של ה"משוררים" המפתחים תורות חינוכיות, פסיכולוגיות וערכיות על סמך ניתוח מגמתי של טקסטים יהיה נחות מזה של אלה החוקרים את משנתם.

מרדכי רוטנברג

פרופ' מרדכי רוטנברג הוא חתן פרס ישראל 
לחקר העבודה הסוציאלית לשנת תשס"ט

——–

תגובה ל"זה הזמן לבעוט", מאת אבנר בר חמא, גיליון פרשת פינחס

אמנות הגימיק

לאחרונה החל במוסף זה שיח חשוב הדן בסוגיות מהותיות בעולמה של האמנות, תוך דגש על מקומם של האמנים הדתיים בה. לקריאתו של האמן אבנר בר חמא לסטודנטיות לאמנות "לצעוק ולהתפרץ" יש בעיניי ערך רב, אך חשוב לסייגה.

לאורך כל ההיסטוריה של האמנות היו אמנים מצוינים שלא צעקו מאום. הם פשוט ציירו טוב. גם בימינו יש אמנים רבים וטובים, קצרה היריעה מלפרט את שמותיהם, העוסקים במלאכת האמנות מבלי להגיד דבר מחוץ לגבולות האמנות עצמה. כך שגם לציורי "המשפחה ונופי השומרון" (ציטוט ממאמרו של בר חמא) יכול להיות ערך רב, כל עוד הם נעשים במקצועיות, בעומק ובמחויבות הנכונה.

ככל שאנו מתקדמים במהלך ההיסטוריה של האמנות נעשה משקלו של ערך הביטוי האישי רב יותר. אך עם העלאתו והאלהתו של ערך זה נחשפת האמנות גם לסכנה שבשימוש המניפולטיבי בקדושת ה"אותנטיות". כל סטודנט מתחיל בבצלאל יודע שאם אין סיפור או "אמירה" מאחורי יצירתו – אין לה כל ערך, ומהר מאד הוא לומד לפברק אחת כזו.

מבקרת האמנות ד"ר סמדר שפי, במאמרה המצוין "שקר הציור בישראל", כותבת כי "רוב המורים לא יודעים לצייר בעצמם ולכן במקום ללמד את הסטודנטים להחזיק עיפרון ומכחול, הם מלמדים אותם לברבר". היא מזכירה את בצלאל ובית ברל כנושאי דגל הברברת: האם אנחנו צריכים ללמוד מהם?

הקריאה ליצירה "שתעורר פולמוס סביב תוכנה" עלולה להיות מסוכנת מפני שהיא יכולה לגרור למקום של זיוף. לא לכל אמן יש מה להגיד בתחום הפוליטי והוא לא צריך לזייף אג'נדה.

קריאה לזיוף

בקריאה לבטא ביצירות  חוויה "ימנית" או "מתנחלית" אנחנו בעצם אומרים "בואו נהיה ה'אחר' של האמנות הישראלית, על ידי זה שנעטה על עצמנו את הדימוי הימני/מתנחלי. כך נצליח 'לחדור' ואולי אפילו להתקבל על ידי 'ההם', בעלי ההגמוניה על האמנות הישראלית". אין כאן קריאה אותנטית ואותנטיות: יכולה להיות כאן סכנה להכוונה להצלחה תוך איבוד אמת ותום.

"אמנות צריכה לעתים להרגיז כדי למשוך תשומת לב", כותב בר חמא, ובצדק. נכון, אך בזהירות רבותיי: בשני הכובעים שלי, הן כאמנית והן כמורה לאמנות, אני מכירה את הפיתוי "ללחוץ על הכפתור הנכון", זה שיפעיל את בלוטות הרוק הפבלוביות של נותני הטון בעולם האמנות ההגמוני. הזיוף הזה הוא החטא הרובץ לפתחנו ולצערי הגדול אני רואה את אותותיו פושים גם בתערוכות הגמר של המכללות הדתיות לאמנות. לימדנו אותן לזייף, לחקות. לימדנו אותן לברבר.

שורשיו של חטא זה הוא בבלבול שבלבלנו את עצמנו בין אמצעי ומטרה: ההתקבלות, במקרה הטוב, היא אמצעי. אל לנו להעלות את האמת הפנימית שלנו קרבן למולך ההתקבלות ותשומת הלב. אל לנו להיכנע לכוחנות ולמניפולטיביות המצויה בעולם האמנות, גם אם המחיר הוא חוסר הכרה.

אין בדבריי אלו כדי לחלוק על עצם קריאתו של אבנר לאמניות דתיות להעז ולבטא את העמוס על לִבן: אני מאמינה שאמנות צריכה לנבוע מעומק נפשו של האמן. לפעמים מה שיש לאמן להביע מרגיז, לפעמים מרטיט או מכמיר לב. לא חייבים לבעוט. כן חייבים להיות נאמנים לאמת פנימית, גם אם היא כואבת, גם אם היא בועטת.

חנה גולדברג

חנה גולדברג היא אמנית 
ומורה לאמנות במכללת "אמונה"

———-

היצירה כריקוד

את מאמרו של בר חמא שוזרת הפרדה בין המילה "אמנות" ובין המילה "אומנות", בטענה ש"אמנות" מייצגת יצירה "מתוך חתירה לביטוי רוחני הנוגע בנימי נפש האדם" לעומת "אומנות" שהיא "עשייה המסתכמת בחומר".

הבחנה זו מפרידה בין רוח וחומר. לאמור: אם היוצר לא יחתור במודע לביטוי רוחני עשייתו חפה מרוחניות. הכול קם ונופל על חודה של ו' סוררת. מנין החלוקה הזו? העברית המודרנית הפרידה והבחינה בין בעל המלאכה ("אומן") ובין המתעסק ביצירה אסתטית ("אמן") ואמנם ניתן להבין חלוקה זו; אך הקשר מקדמת דנא בין המילים עומד נחרצות מול הניתוק הלועזי: "ART" ו–"CRAFT".

תהום מפרידה בין הצמד העברי לזה הלועזי. בעוד ההבחנה בעברית היא בין שני מקצועות הקרובים זה לזה וחופפים, ולכן מושג הרוחניות לא מבחין ביניהם; באנגלית יש שם לפעולה ה"רוחנית" ויש שם לפעולה ה"מעשית". הן שונות מהותית זו מזו. ואדגיש, יש פער בין האמן לבין בעל המלאכה: אחד עושה מאמץ להטעין את יצירתו ברכיבים רוחניים והשני לא; אך כשאדם יוצר, תהליך היצירה זהה בכל מקום. אף שניתן להוסיף לתהליך ערכים רוחניים, אפשרות זו לא מסירה את הרוחניות השוכנת בעצם דיוק המעשה של היוצר. השאיפה ליצור היא שאיפה רוחנית, ולכן עלינו להבחין בין "אמן" ל"אומן" הבחנה כמותית ולא מהותית.

מתוך ההפרדה הלועזת הוצע לעבור מיצירה ה"מנסה למצוא חן" לכזו ה"יודעת לבעוט". היוצר כמנהיג. אך האם לא אבד הכלח על מנהיג כזה?! מנהיג עדיף הוא המעורר השראה מתוך מעשיו. כמאמר חז"ל: "הלומד תורה על מנת ללמד, מספיקין בידו ללמוד וללמד. והלומד על מנת לעשות, מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות" (אבות ד, ה). הלומד על מנת לעשות לומד קודם כול כדי לחנך את עצמו. מתוך כך האחר יוכל ללמוד בעת שבה ייפגש עם הלימוד העצמי.

תנועה כזו אני מזהה ביצירה החדשה. מתוך ענווה מגיעים אמנים ומפארים את הסובב אותם. בהצגתם יצירות אלו הם נותנים לצופה להיכנס, ולו לרגע, לעולמם ולקבל השראה. יצירה זו היא חלק מעבודת ה', דרך היצירה מתבטא תהליך, ובאמצעותה הוא מתדייק וממוצה. לציבור הדתי תפקיד חשוב במקום הזה, ואל לו להפנים יסודות זרים שהספיקו לקלקל שדות אחרים.

ענווה זו אינה סותרת את האומץ. האומץ נכלל בנכונות לתהליך כן שאינו נכנע לסובב אותו, אך בד בבד מעז ליצור איתו שיח; והוא מאתגר את הצופה בהצצה לעולם אחר. הדבר דומה לריקוד. הרקדן מפעיל רק את עצמו, אך התנועה שלו פורצת החוצה, היא מופיעה מול הצופה בו, והצופה מושפע מעצם ההתבוננות בה.

זיו משה קהת

זיו משה קהת הוא תלמיד ישיבת מחניים ובוגר מגמת האמנות "טריפתיכון" שבמוזיאון ישראל

בתגובה ל"אמפתיה ללא לגיטימיציה" מאת רונן נויבירט, גיליון פרשת פינחס

זוגיות, סמנטיקה ואומץ

שמחתי לקרוא את דבריו המרעננים של הרב רונן נויבירט. אין ספק שחלקים גדולים מהציונות הדתית עשו כברת דרך משמעותית ביותר מבחינת דרכי ההתמודדות עם ההומוסקסואליות בכלל ובמגזר בפרט. דבריו מעידים על אומץ מחד גיסא, ועל רגישות גדולה מאידך, ואין עוררין על כך שצריך לברך על יכולת ההכלה שמראה הרב, ולייחל ליום שבו כלל הציבור ידע גם הוא להידרש לסוגיה בדרכי נועם ובמורכבות.

הומוסקסואליות ונורמטיביות

ועם זאת, בתור מי שמתמודד עם הסוגיה, הייתי רוצה להתייחס לכמה נקודות בדבריו של הרב שעוד דורשות עיון:

היהדות פעלה לרומם את נטיית המין מנטייתה החייתית–אגוצנטרית למעלתה המוסרית דרך קדושת מוסד המשפחה, מוסד הבנוי משני נדבכים השזורים זה בזה באופן טבעי ללא התערבות מלאכותית – זוגיות וילדים. מרקם זה של התא המשפחתי מבטיח לא רק מימוש עצמי אלא גם ובעיקר נתינה שלא על מנת לקבל.

 מדברים אלה ניתן להסיק כי על פי המושג המופשט שהרב מתייחס אליו כ"יהדות", רק מוסד הבנוי מזוגיות וילדים ללא התערבות מלאכותית יגאל את נטיית המין ויעלה אותה ממדרגה חייתית אל דרגה אנושית. ואם כן יש לשאול, כיצד תתייחס אותה יהדות לאימוץ ילדים אצל זוגות "רגילים"? הרי כל מהות האימוץ הוא הבאת הילד לחיק משפחה אומנת באופן מלאכותי. האם זוג שאימץ ילד ייכשל במשימתו לקדש את המיניות ויישאר בדרגה הבהמית? הגדרת ה"מלאכותי" כדבר שאינו לרוחה של הזוגיות על פי "היהדות" אינה ברורה.

זאת ועוד. "זוגיות" על פי דבריו היא מערכת מחויבויות שבה האדם מקריב את צלעו שלו ומחפש להיות בן אדם שלם שוב. אני תמה מאוד על קביעתו הבלתי–ברורה של הרב, שלפיה אך ורק מרקם של תא משפחתי הטרוסקסואלי מבטיח נתינה שלא על מנת לקבל. והרי כל מערכת יחסים בין שני בני אדם, גם בין שניים מאותו מין, מבוססת כולה על הרצון לתת וליצור מפגש עם הזולת.

 סוף דבר, האם כל מי שזכה לנטיות מיניות נורמטיביות היה מסוגל לעמוד באתגר לוּ היה עומד במקומם של בעלי הנטיות החד מיניות? כל מי שלא יכול לענות "כן" באופן ברור, מוטב לו שיחריש.

הבחירה בשימוש במילה "נורמטיבי" בהקשרי הנטייה המינית ההטרוסקסואלית אינה נבונה. המחקרים העכשוויים מגלים כי הנטייה המינית אינה נתונה בהכרח לשיקול דעתו של האדם. יש לזכור כי הקב"ה ברא את הנטייה המינית ההטרוסקסואלית כשם שהוא ברא את הנטייה ההומוסקסואלית (אשר נצפתה גם אצל בעלי חיים בטבע, ועל כן גם לא ניתן לומר כי היא אינה "טבעית"). מסר זה חייב להיות מוטמע בקרב הציבור הדתי ככלל, ובמיוחד בקרב הנוער הנבוך המתמודד עם השאלה הקשה, אשר מנוסחת הרבה פעמים "למה אני לא נורמלי?".

לצערנו, "הומו" הוא עדיין אחת הקללות הנפוצות בקרב הנוער הישראלי, וגם בקרב החברה החילונית, אשר לכאורה אמורה להיות פתוחה ומקבלת יותר. עם זאת, נראה שדווקא יש מקום לאופטימיות. חלקים גדולים מן הציבור כבר השכילו לזנוח את הכינוי המזוויע "נטיות הפוכות", אשר רק מוסיף לדיכאון ולשבר בקרב אלה אשר מתמודדים עם הקשיים הללו.

מבחינת הנער המתמודד, האמירה שלפיה נטיות הומוסקסואליות "אינן נורמטיביות" יכולה להוות דחיפה נוספת באמת הבניין אל מחוץ לבית המדרש של הציבור. חז"ל כבר קבעו כי הלבנת פני אדם ברבים שקולה לשפיכות דמים, וברצוני להפנות את תשומת ליבנו גם להלבנת הפנים ולהונאת הדברים שאינה נעשית בכוונה תחילה, אלא נגרמת כתוצאה של בחירת מילים בלתי–מוצלחת.

 ועוד מחשבה נוספת שמתרוצצת אצלי כבר זמן רב, ואני מתקשה להרגיעה.

ישעיהו לייבוביץ' כבר עמד על כך שכוחם של חז"ל הינו רב יותר מכוחם של ספרי התנ"ך, שכן הם אלה שקבעו בסופו של דבר מה ייכלל בקודקס המקודש ומה יוקצה לדורות מחמת מיאוס. אותם חז"ל שעמדו על רגליהם ואמרו כי אין משגיחין בבת קול אלא "לא בשמים היא" ואותם חז"ל שקבעו שבתגובה לכך חייך הקב"ה ואמר ניצחוני בניי.

מה היה קורה אם חז"ל היו מחליטים לקבוע גם במקרה דנן כי "לא בשמים היא", ולדרוש את הפסוקים על משכב זכר בתורה בדרך אחרת? שוו בנפשכם: "ואת זכר לא תשכב משכבי אישה. יכול כפשוטו? אלא מאי משכבי אישה? מה לאישה לא תקרב בלא טבילה וטהרה וקידושין, כך גם באיש".

 כרגע, לצערנו, אין פתרון הלכתי לסוגיית ההומוסקסואלים המוחלטים אשר מעוניינים להישאר חלק מהקונצנזוס הדתי. אך המגמות האחרונות של קבלה, הכלה ואמפתיה מבורכות מאוד.

נ"ל

נ"ל למד בישיבה תיכונית ובישיבה גבוהה. חי עם בת זוג אשר מודעת להתמודדויותיו ולקשייו ותומכת בו

—-

הקרע מתרחב ומדמם

אני הומו דתי, חבריי להט"בים דתיים. כמו שנאמר, המשיכה היא חלק מהזהות שלנו, ממי שאנחנו. חווינו את החיים כך, עברנו משברים לאורך השנים בהתמודדות מול הסביבה. המון דמעות היו לנו, על הפחד, על העתיד שנעלם, על הבית שלעולם לא נוכל לחזור אליו.

אנחנו גם דתיים. הדת צרובה לנו בזהות, היא חלק מהשפה שלנו, מהדרך שבה אנחנו מפרשים את העולם ופועלים בו. היהדות היא הבית שלנו, אנחנו מרגישים שייכות אל היהדות; לא שייכות שנובעת ממקום אידיאולוגי, אלא שייכות טבעית, שייכות שזוכרת שולחן שבת משפחתי, הליכה לבית כנסת, חגים, תורה. רבים מאיתנו המשיכו לבתי מדרש, לישיבות, הוגים בתורה, מגלים בה והיא מגלה בנו.

לא נוכל להפריד בינה לבנינו, צעד כזה יהיה כמו אדם שיעקור לעצמו את הלב.

החיים בתור להט"ב דתי, כמו שהרב נויבירט כתב, קשים לפעמים. ואנחנו במרווח שבין הקהילה הדתית לגאה, נופלים בין הכיסאות. בצעד של מעין מזוכיזם אנחנו אוחזים בקרע שוב ושוב, לומדים אותו, אנחנו מנהלים את החיים שלנו ביחס אל הקרע, בדיבור אל הקרע. הוא מקור החולשה שלנו, אבל הוא גם לפעמים מקור כוח.

בתור להט"בים דתיים, אנחנו מבקשים עתיד. אני מבקש להקים משפחה, אני רוצה בית, אני רוצה ילדים. איננו יכול להקים משפחה הטרונורמטיבית, לטוב ולרע, לכן דיבורים על פירוק מודל המשפחה לא מדברים אלינו, לא מדברים עליי. אנחנו פשוט לא יכולים. פשוט קשה לנו, וכואב לנו, ועל כל מאמר שטוען שאין שום מקום לזוגיות ובית שאינו של גבר ואישה, הקרע שלנו מתרחב ומדמם.

אני רוצה תקווה, אני רוצה עתיד שאני אוכל לשאוף אליו. אני רוצה בית, אני רוצה איש, אני רוצה ילדים שנוכל לגדל ביחד, אני רוצה בית של תורה. תעזרו לנו למצוא תקווה. כי אם לא, גזרתם עלינו מוות, גזרתם עלינו לחיות לבד.

ד"ש

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, ט"ו אב תשע"ה, 31.7.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-31 ביולי 2015,ב-גיליון ואתחנן תשע"ה - 938, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. לכרמל הורוביץ:

    את משווה בין מאמרו של הלל גרשוני לבין מאמרי ההצדקה של תומכי העבדות בארה"ב שטענו שהעבדים מרוצים מעבדותם ומההגנה של אדוניהם

    אלא שאין כאן שום מקום להשוות – העבדים שאותם פובלציסטים תומכי עבדות ניסו לדובב ולדבר בשמם כלל לא היו יכולים להביע את דעתם ומי שכן ניסו לעשות זאת היו יכולים למצוא את עצמם תחת השוט או מתחת לאדמה

    הייתה מוסכמה אצל בעלי העבדים בארה"ב שלא ללמד את העבדים קרוא וכתוב ורוב העבדים לא היו יכולים אף אם רצו לכתוב בהיחבא מאמרים שייצגו את דעתם ולשלוח לעיתונות ועבד שהיה "מוותר" על "ההגנה" של אדונו היה מוצא את עצמו כמו איך שכתבתי לעייל

    עובדה היא שהעבדים ששוחררו לא חפצו מרצונם לחזור להיות עבדים וברור היה שהטיעונים כאילו העבדים מרוצים ממצבם היו טיעוני הבל מוחלטים שאין פלא שמתנגדי העבדות לא קנו אותם

    מומלץ בחום לקרוא בהקשר זה את שני הספרים הנ"ל שגם תורגמו לעברית "12 שנים של עבדות" של סלומון נורת'אפ ו"פרדריק דגלאס עבד אמריקני סיפור חייו" של פרדריק דגלאס

    לגבי הנשים הסיפור אחר לגמרי-העט והמקלדת בידן ופשוט אפשר לשאול אותן מה הן חושבות

    דומני שרוב רובן של הנשים לא ידגלו בפמיניזם ולפחות לא בפמיניזם הרדיקאלי האופנתי כיום שהורס כל חלקה טובה

    ככה שצרכים להיות זהירים עם השוואות שאינן במקומן.

  2. תגובתה של חנה גולדברג אודות "אמנות הזיוף" היא אחד הטקסטים הנפלאים והמדוייקים שנכתבו בנושא.
    יישר כח על המראה החדה שהצבת אל מול ההתרחשות האמנותית שלנו.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: