רפואה וכפייה | יצחק שילת

לדעת פוסקי זמננו מותר לכפות על חולה קבלת טיפול רפואי, רק אם מדובר בפעולה שיש עמה כאב זמני ולאחריה יחזור החולה לחיים רגילים ככל האדם

השבוע טלטלה אותנו ידיעה מעציבה על אודות נער בן שש–עשרה שברח מבית החולים שבו הוא מקבל טיפול כימותרפי כנגד מחלת הסרטן, מפני שאינו רוצה לסבול את ייסורי הטיפול, והוא מבקש להניח לו להשליך את יהבו על הקב"ה. הוריו תומכים בבקשתו, אך בית המשפט הורה למשטרה להחזירו להמשך הטיפול בעל כורחו. אינני מכיר מקרוב את פרטי המקרה, ועל כן הדברים הבאים הם בגדר דיון עקרוני בלבד. מדובר בדילמה מוסרית שאינה פשוטה כל עיקר, ויש לדון בה מבחינה תורנית.

אם‭ ‬התשובה‭ ‬והתפילה‭ ‬לא‭ ‬הועילו‭, ‬נגזר‭ ‬עליו‭ ‬להיזקק‭ ‬למאמצים‭ ‬אנושיים צילום‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬
שאטרסטוק

אם‭ ‬התשובה‭ ‬והתפילה‭ ‬לא‭ ‬הועילו‭, ‬נגזר‭ ‬עליו‭ ‬להיזקק‭ ‬למאמצים‭ ‬אנושיים
צילום‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬
שאטרסטוק

המחלוקת הרעיונית

אחת המחלוקות המרתקות ביותר בין הראשונים בשאלה הלכתית–מעשית התלויה בהנחות מתחום מחשבת האמונה היא מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בשאלת החיוב להיזקק לטיפול רפואי. הרמב"ן בפירושו לתורה (ויקרא כו, יא) כותב ש"ברצות ה' דרכי איש אין לו עסק ברופאים", והצדיקים "כי יקרם עוון שיחלו לא ידרשו ברופאים, רק בנביאים". הרשות שניתנה לרופא לרפא (ראו להלן) מיועדת לאנשים שאינם בדרגה רוחנית מספיק גבוהה כדי לבטוח בכך שתשובה ותפילה יביאו רפואה משמים, והם פונים אל רופא בשר ודם.

לעומתו סובר הרמב"ם שכל אדם, גם אם הוא צדיק וחסיד, חייב לפנות לרופא ולקבל טיפול כאשר הוא חולה. הרמב"ם מנמק את דבריו בחריפות:

אם רעב אדם ופנה אל הלחם ואכלו, אשר יבריא אותו מזה הצער הגדול בלי ספק, האם סר בטחונו מה'? הוי שוטים, ייאמר להם, כמו שאודה לה' בעת האוכל, שהמציא לי מה שיסיר רעבוני ויחייני, כן אודה לו על המצאת תרופה שתרפא את מחלתי כשאשתמש בה (פירוש המשנה לפסחים ד, י).

במסכת ברכות (ס ע"א) מובאת ברייתא האומרת שאדם הנכנס לטיפול רפואי צריך להתפלל לה' שירפא אותו, וגם להוסיף התנצלות, "שאין דרכן של בני אדם לרפאות, אלא שנהגו". על כך מגיב האמורא אביי: "לא לימא איניש הכי (=אל יאמר אדם כן), דתני דבי ר' ישמעאל ורפא ירפא, מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות".

הרמב"ן סומך בדבריו במפורש על הברייתא הקובעת "שאין דרכן של בני אדם לרפאות", כלומר שראוי היה שבני אדם לא יעסקו ברפואות. את דברי אביי הוא מפרש ככל הנראה כך: אם אינך בדרגה הזאת – שתוק ואל תצטדק. התורה התירה לשכמותך לפנות אל הרופא. הרמב"ם, לעומת זאת, רואה בדברי אביי בשם תני דבי ר' ישמעאל מחלוקת חזיתית עם דעת הברייתא: אל יאמר אדם שאין דרכן של בני אדם לרפאות, כי אין זו גישה נכונה, אדרבה, חייב אדם, עם התפילה לה', לפנות גם לעזרת רופא בשר ודם, ככתוב "ורפא ירפא".

את לשונו החריפה של הרמב"ם יש להבין על רקע מקור אחר בדברי חז"ל, מפתיע למדי. למדנו במסכת שבת (קכא ע"ב):

תני תנא קמיה דרבא בר רב הונא: ההורג נחשים ועקרבים בשבת אין רוח חסידים נוחה הימנו. אמר ליה: ואותן חסידים אין רוח חכמים נוחה מהם.

חסידות ברסלב עוד לא הייתה אז, אבל מסתבר שכבר לפני אלפיים שנה היו חסידים אשר דגלו במידת ביטחון קיצונית, והעדיפו להשליך את יהבם על הקב"ה גם במצבים של חשש סכנה ולא לנקוט פעולות המותרות על פי ההלכה. דעתם של החכמים לא הייתה נוחה מחסידים אלה, כי במקום של חשש סכנה, מה שמותר מצד הדין – הוא גם מצווה וחובה.

נראה שעל אותה קבוצת חסידים נמנה גם אותו חסיד אשר היה מתפלל בדרך, וכאשר שר של גויים נתן לו שלום – לא הפסיק תפילתו לענות לו, ולכשסיים תפילתו אמר לו השר:

ריקא, והלא כתוב בתורתכם רק השמר לך ושמור נפשך, וכתוב ונשמרתם מאד לנפשותיכם, כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום, אם הייתי חותך את ראשך בסיף מי היה תובע את דמך מידי? (ברכות לב ע"ב).

גם במקרה זה מעשהו של החסיד היה בניגוד למה שפסקו האמוראים. רב יוסף קובע שם שדין המשנה "אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו" אמור רק במלכי ישראל, אבל במלכי גויים פוסק, מחמת הסכנה.

ויש לדעת שגם הרמב"ן מודה שבמצב של סכנת נפשות קרובה ומוחשית אסור לשום אדם להחמיר על עצמו, אלא עליו להיזקק לטיפול רפואי אפילו תוך חילול שבת ואם אינו עושה כן הריהו מתחייב בנפשו ("תורת האדם", ענין הסכנה, "מלחמות ה'", סנהדרין פ' שמיני). דברי הרמב"ן בעניין ההימנעות מלדרוש ברופאים הם בחולי שאין בו לפי שעה סכנה מוחשית. נראה שהסבר הדבר הוא שאם התשובה והתפילה לא הועילו לצדיק, והוא הגיע עד שערי מוות – הרי שנגזר עליו להיות ככל האדם, ולהיזקק למאמצים אנושיים.

כיצד נפסקה ההלכה במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן? השולחן ערוך כתב באופן סתמי: "נתנה התורה רשות לרופא לרפאות, ומצוה היא", כלומר: מצווה על הרופא לרפא את מי שפונה אליו. אבל בשאלה האם יש מצווה על החולה לפנות אל רופא אין השולחן ערוך מכריע (אלא אם כן מדובר בסכנת נפשות מוחשית, שבה פוסק השולחן ערוך בהמשך ש"אם מונע עצמו הרי זה שופך דמים", וזה כאמור גם לדעת הרמב"ן). אולם בדבריו של אחד מגדולי האחרונים, הלא הוא החיד"א, שעקרונית נוטה דווקא לדעת הרמב"ן, מוצאים אנו דברים נחרצים:

ונראה דהאידנא אין לסמוך על הנס, וחייב החולה להתנהג בדרך העולם לקרות רופא שירפאנו, ולאו כל כמיניה לשנות סוגיין דעלמא (= ואינו רשאי לשנות מדרך העולם) ולומר כי הוא גדול מכמה חסידי הדורות שנתרפאו על–ידי רופאים. וכמעט איסור יש בדבר, אי משום יוהרא, ואי משום לסמוך אניסא במקום סכנה ולהזכיר עוונותיו בשעת חוליו.

הרי שהלכה למעשה התקבלה דעת הרמב"ם, וגם הצדיקים והחסידים נהגו לפיה.

בין מצוה לכפייה

החולה עצמו מצווה אפוא לפנות לרופא (מובן שאין הדברים אמורים במחלה קלה שגם רופאים ימליצו לתת לגוף להתגבר עליה ללא תרופות). אך האם מותר לרופא, או אף מצווה עליו, לטפל בחולה בניגוד לרצונו? כתב המגן אברהם (סי' שכח ס"ק ו) בעניין חולה שהרופאים קובעים שיש לחלל עליו את השבת: "אם לא רצה החולה לקבל התרופה – כופין אותו". וכך פסק המשנה ברורה, ומקורם בתשובת הרדב"ז (ח"ד סי' אלף קלט):

שאלת ממני אודיעך במי שאמדוהו שצריך לחלל עליו את השבת והוא אינו רוצה שיתחלל שבת בשבילו מפני חסידות, היש בזה חסידות ושומעין לו, או אין שומעין לו? תשובה: הרי זה חסיד שוטה, והא–להים את דמו מידו יבקש… הילכך מלעיטין אותו בעל כרחו או כופין אותו לעשות מה שאמדוהו.

ומה לגבי טיפול רפואי אשר אמנם יציל את חיי החולה, אבל יותיר אותו בעל מום או בעל ייסורים לכל ימי חייו? למשל: חולה הסובל מנמק ברגלו המסכן בוודאות את חייו, אך הוא מסרב לניתוח של כריתת הרגל – האם מותר להרדים אותו ולבצע בו את הניתוח בניגוד לרצונו? היה מן האחרונים מי שפסק שאכן מצווה על הרופא לעשות כן ולהציל את חיי החולה, משום "לא תעמוד על דם רעך" (מור וקציעה לר' יעקב עמדין, סי' שכח). אולם אחרונים אחרים חלקו עליו, וטענו שמצוות "לא תעמוד על דם רעך" עניינה הוא לא להיות אדיש לזעקת רעך, המפורשת או האילמת, המבקש ממך להצילו; אבל כאשר הוא אומר לך בפירוש שאינו רוצה את הצלתך – אין לך חובה להצילו (מנחת חינוך מצווה רלז).

אולם ישנו היבט אחר בשאלה זו, והוא חובת הערבות ההדדית של ישראל זה לזה. לאמור: היות שלחולה עצמו בוודאי יש מצווה וחובה לשמור על חייו אפילו במחיר סבל – אולי גם אחרים מצווים על כך מדין הערבות ההדדית ו"אפרושי מאיסורא". לא נוכל במסגרת זו להיכנס לכל פרטי הדיון הזה (המעוניין יוכל למוצאם בספרי "רפואה, הלכה וכוונות התורה", סוגיה א', פרק שני), ונציין רק את מסקנת פוסקי זמננו, כרב שלמה זלמן אוירבך והרב משה פיינשטיין זצ"ל, אשר קבעו כי לגבי שמירת הנפש אין מקום לכפייה בכל מחיר, אלא: אם מדובר בפעולה רפואית שיש עמה כאב זמני אך אחריה יחזור החולה לחיים רגילים ככל האדם – יש לכפות אותו על כך גם בניגוד לרצונו, כפסק המשנה ברורה הנ"ל (מובן שהכפייה צריכה להיעשות באופן העדין ביותר האפשרי); אבל אם מדובר בפעולה רפואית שתשאיר את החולה במצב של סבל גופני או נפשי לכל ימי חייו – אסור לעשות לו את הטיפול בעל כורחו, אלא צריך לנסות לשכנעו שמצווה עליו לקבל את הטיפול כדי לשמור על חייו.

לאחר כתיבת הדברים שמחנו לשמוע כי הנער המדובר ניאות להמשיך בטיפול, לאחר שהשתכנע מדברי רבנים שדיברו עִמו. אין לנו אלא לאחל לו רפואה שלמה ומהירה בתוך כל חולי ישראל.

*

הרב יצחק שילת הוא ראש ישיבת ההסדר "ברכת משה" במעלה אדומים

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, ט"ו אב תשע"ה, 31.7.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-31 ביולי 2015, ב-גיליון ואתחנן תשע"ה - 938 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. אלכס צפרירי

    חוששני כי הרב שילת לא ענה על השאלה ההילכתית שבמקרה הנער. השאלה לדעתי היא מהו הדין המאפשר לרב להורות על סירוב לדעת רופאים מומחים כאשר מדובר בטיפול מציל חיים, אך הכרוך בסבל. הצלחת הטיפול עשויה לרפא את המחלה (או להאריך את החיים) ובודאי שהטיפול לא יגרום למום לשארית חייו.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: