קולה של הנורמליות | רונן נויבירט

עם מהפכת המדיה והתקשורת השתנה מעמדו של קול האישה. כאותן נשים שחוללו בכרמים בט"ו באב, כך היום אין כל בעיה לשמוע שירה תמימה שאינה כרוכה ברגשות שאינם צנועים 

המשנה האחרונה במסכת תענית מתארת אירוע של בחורות הרוקדות ושרות מול קהל גברים, אירוע הנראה רחוק מכל דרישות הצניעות שאנו מכירים. תמוה עוד יותר שאירוע זה התרחש לא רק בט"ו באב, אלא גם ביום הכיפורים. אירוע כזה לו היה מתקיים היום, היה מן הסתם זוכה לכל החרמות, הגידופים והפשקווילים למהדרין. כיצד נתנו חכמינו אישור לאירוע המנוגד לכאורה להלכות הצניעות?

כדי לברר זאת, נעיין בקצרה בעקרונות בהלכות הצניעות ובפרט באיסור "קול באישה ערווה", הן כדי להבין את שהיה בעבר והן כדי לתת מענה לסוגיות עכשוויות בנוגע להשתתפות באירועים וטקסים שבהם משולבים שירה וריקודי נשים. לנורמות החברתיות תמיד היה מקום מכריע בפסיקות של חכמים בדיני צניעות, על מנת לשלב בין קדושה לנורמליות.

עבור‭ ‬האדם‭ ‬הנורמטיבי‭ ‬קול‭ ‬שירה‭ ‬הינו‭ ‬בגדר‭ "‬קול‭ ‬הרגיל‭ ‬בו‭". ‬מורין‭ ‬נהדר‭ ‬בהופעה צילום‭: ‬ניצן‭ ‬טרייסטמן

עבור‭ ‬האדם‭ ‬הנורמטיבי‭ ‬קול‭ ‬שירה‭ ‬הינו‭ ‬בגדר ‭ "‬קול‭ ‬הרגיל‭ ‬בו‭". ‬ מורין‭ ‬נהדר‭ ‬בהופעה
צילום‭: ‬ניצן‭ ‬טרייסטמן

כיסויה של האינטימיות

בחברה שלנו, שבה נשים משולבות בכל רובדי החיים, לרבים קשה להבין ולקבל את איסור "קול באישה ערווה". מדוע אסרו חכמים שמיעת קול אישה? הכיצד עלול קולה של אישה לעורר גירוי מיני אצל המין הגברי בנורמות החברה שבה אנו חיים? כדי להבין זאת נפתח בעיון בגדרי איסור ערווה אשר מקורו בגמרא במסכת ברכות (כא, א):

אמר רב חסדא: שוק באשה ערווה, שנאמר: "גלי שוק עברי נהרות", וכתיב: "תגל ערותך וגם תראה חרפתך". אמר שמואל: קול באשה ערווה, שנאמר: "כי קולך ערב ומראך נאוה". אמר רב ששת: שער באשה ערווה, שנאמר: "שערך כעדר העזים".

כפי שניתן לראות, איסור "קול באישה" מוגדר כערווה, יחד עם איברי גוף שונים ושערה של האישה. בלשון ימינו ניתן לומר כי משמעותו של המושג ערווה הוא החשש מפני החפצתה של האישה. החצנתם של איברים אינטימיים מבליטה את המיניות על חשבון הפנימיות ועלולה לשבש את זהותה של האישה. יש כאן פלישה בלתי לגיטימית למרחב הפרטי והמקודש שבין איש ואשתו, ואת הדבר הזה מנסה ההלכה למנוע. לכן, לדוגמה, איסור "שער באישה ערווה" על פי רוב הפוסקים שייך רק באישה נשואה. מאחר שהיא מצווה מן התורה לכסות את ראשה, נכנס שערה לקטגוריה של דברים השמורים לקשרים הפנים–משפחתיים ולכן מוגדר הוא כ"ערווה".

קיימת מחלוקת בראשונים האם איסורי הערווה המוזכרים בגמרא נאמרו רק לגבי איסור "קריאת שמע" כנגד אחד מאיסורי הערווה (רב האי גאון, ר"ן, רשב"א ועוד), או שמא נאסרו באופן גורף כחלק מדיני הצניעות וההרחקה בין המינים (הרא"ש והרמב"ם). לגבי "קריאת שמע" החשש המרכזי הוא של "הרהור" אשר מסיח את דעתו של האדם. בדיני הצניעות המטרה היא הרחקה מן הערווה. המחלוקת הנזכרת נוגעת גם לדין שירת נשים, האם זו נאסרה רק בזמן של קריאת שמע או שמא יש איסור גורף לשמוע קול זמר של אישה בכל זמן.

להלכה, השולחן ערוך נקט כשתי השיטות והביא את איסור "קול באישה ערווה" הן בדיני קריאת שמע (אורח חיים עה, ג) והן בהלכות ההרחקה מן העריות (אבן העזר כא, ב).

שינויים בהתאם לנורמה

תקדימים רבים קיימים בספרות ההלכה לפסיקה שהושפעה משינויים בנורמות החברתיות. בראשונים מופיע איסור לברך "שהשמחה במעונו" בחופה שבה יש ישיבה מעורבת (ספר חסידים, שצג). אך אף על פי כן, כותב בעל הלבושים שכעת אין נזהרים בזה: "ואפשר משום דעכשיו מורגלות הנשים בין האנשים ואין כאן הרהורי עבירה כל כך … מתוך רוב הרגלן בינינו, וכיון דדשו דשו" (לבוש החור, מנהגים, לו). דוגמה נוספת לכך היא האיסור המוטל על גבר ללכת מאחורי אישה. הרב אליעזר וולדנברג מסביר שהשינוי בהלכה בעניין זה הוא תוצאה של שינוי המציאות החברתית בזמננו, שהרי נשים יוצאות מביתן בכל יום:

משום דבזמן הקדום לא היתה האשה רגילה ללכת ברחובות קריה והיתה יושבת בירכתי ביתהולכן הפגישה וההילוך אחריה ברחוב היה מביא ביותר לידי הרהור, אבל מה שאין כן בזמן הזה שהמציאות לא כןורגילין יותר בראית אשה ברחוב, לכן "קלקלתם תקנתם" דאין כל כך עתה חשש הרהור בהליכה אחריה כפי אז (ציץ אליעזר ט, נ)

ראינו אם כן שהלכות הצניעות הושפעו מהנורמות החברתיות, ורגילות הציבור למציאות מסוימת ניטרלה לעתים את חשש "הרהור העברה". חכמינו השכילו להבחין בין גדרי צניעות שמשתנים לבין גדרי צניעות שאינם משתנים על פי טבעם של בני אדם.

האם נורמות חברתיות משתנות עשויות להשפיע גם על דיני ה"ערווה"? המהר"ם אלשקר התיר לנשים לגלות את שער הצמות במקומות שבהן נוהגות הנשים כך. "דאין בית מיחוש (=אין חשש) לאותו שער כלל כיון שנהגו לגלותו… ודבר שדרכו להיות מכוסה מקפיד עליה ואתי לידי הרהור,  אבל דבר שדרכו להיות מגולה דלבו גס ביה – מותר" (תשובה ל"ח). על פי המהר"ם אלשקר הנורמה החברתית עשויה להשפיע גם על דין "ערווה" ודבר הרגיל להיות גלוי אין בו איסור כיוון שאינו מעורר הרהור. בעקבותיו פסק הרמ"א (אורח חיים עה, ב)  ששער היוצא מחוץ לצמות אין איסור לקרוא קריאת שמע כנגדו (ויש לציין שיש דעות שונות לגבי גדר אותו השער).

ערוך השולחן הרחיב יסוד זה ופסק להתיר לומר דברים שבקדושה כנגד שער גלוי של אישה. לטענתו הנורמה החברתית השתנתה בעוונותינו כיוון שנשים רבות אינן מכסות ראשן, ולכן ראיית שער אישה הפכה להיות דבר שבשגרה ואיננה מעוררת כל הרהור: "ועתה פשתה המספחת, שהנשואות הולכות בשערותן כמו הבתולות… נראה שמותר לנו להתפלל ולברך נגד ראשיהן המגולות כיון שעתה רובן הולכות כך והוה כמקומות המגולים בגופה…". הגם שהנהגה זו של נשים שאינן מכסות ראשן היא נגד ההלכה, הרגילות גרמה לכך שגדר "ערווה" אינו חל בשער הגלוי ומותר לקרות קריאת שמע כנגדו.

האם כל נורמה חברתית משתנה מבטלת את דיני ה"ערווה" האחרים? עיון מהיר מוכיח שעל איברי הגוף המוגדרים כערווה חל דין אבסולוטי, מאחר שיש בהם אינטימיות רבה יותר מאשר בשער ובקול. הרב משה פיינשטיין (אגרות משה או"ח א, מג) הוכיח זאת מהפסוקים שמהם נלמדו דיני ערווה. לדבריו, בהקשר לאיברי הגוף המילה "ערווה" מופיעה בפסוק עצמו ולכן דינם חמור יותר. לעומת זאת, דין "שער באישה" נלמד רק באופן עקיף מהפסוקים המשבחים את מראה האישה אך הם אינם מזכירים "ערווה". הרב פיינשטיין אינו מזכיר יסוד זה לגבי "קול באישה", אך אין כל סיבה לחלק בין "קול" ל"שער" מאחר שגם הפסוק "כי קולך ערב" אינו מזכיר ערווה. כפי שנראה להלן, דיני "קול" ודיני "שער" הושוו זה לזה במקומות נוספים.

בין שירה לאישה

מהו אם כן הדין לגבי "קול באישה"? האם הרגילות לשמוע קול שירת נשים עשויה להשפיע על גדר האיסור, כפי שראינו לגבי "שער באישה"?

הראבי"ה (ח"א ברכות ע"ו) כתב ש"כל הדברים… לערווה דווקא בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן, דליכא הרהור, וכן בקולה [לרגיל בו]". על פי הראבי"ה, קול שאדם רגיל בו, אין בו ממד של אינטימיות ומעולם לא נאסר. גם הבית יוסף (סימן ע"ה) מביא את דברי ההגהות מיימוניות, ש"הוא הדין לכל קול הרגיל בה לא חיישינן", כלומר: לא חוששים לקול שאדם רגיל בו, כיוון שכאמור קול זה אינו גורם להרהור. כך פסק גם הרמ"א (או"ח ע"ה, ג) "אבל קול הרגיל בו אינו ערווה". המשנה ברורה במקום מסביר את הרציונל שבדברים ואומר: "כיון שרגיל בו לא יבוא לידי הרהור ואפילו מאשת איש". עם זאת הוא מוסיף כי "אסור לכוון ליהנות מדיבורה", כלומר: יש איסור לכוון ליהנות מהקול אף על פי שמותר לשמוע אותו.

יסוד זה ממשיך את דברי המשנה ברורה מהסעיף הקודם שבו כותב הוא שמותר לשמוע קול זמר של אישה פנויה, "אך שלא יכוין ליהנות מזה כדי שלא יבוא לידי הרהור". כיצד ניתן לומר מחד שמותר לשמוע קול אישה אך מאידך אסור לכוון ליהנות משמיעתו? הרי לכאורה ההנאה משמיעת הקול הינה בלתי נמנעת. חשוב לציין שבהמשך דבריו מסייג המשנה ברורה את ההיתר ואוסר לשמוע זמר של נשים פנויות בוגרות בשל איסור נידה, אף אם אינו מכוון ליהנות. על כל פנים, כוונת המשנה ברורה מצריכה עיון.

את דבריו מסביר הרב משה פיינשטיין בתשובה בה הוא מסביר מדוע ניתן להקל מעיקר הדין לבנות עד גיל אחת עשרה:

אין לחוש שיכוונו ליהנות, דאף אם יש להם הנאה משמיעת קול שירה אין להחשיב זה הנאה מהאשה, דכמו כן אם היה מזמר איש נמי היה להם הנאה דשמיעת שירה. וכוונת המשנה ברורה הוא שיתכוין ליהנות משמיעת קול אשה שזה דמי למסתכל בפני האשה ליהנות מיופיה שרק בזה שייך לחוש להרהור (אגרות משה או"ח א, כו).

על פי דבריו, יש לחלק בין כוונה ליהנות מהשירה, שזהו דבר המותר, לבין כוונה ליהנות מהאישה, שזהו דבר האסור. יוצא אם כן שהשירה עצמה אינה הבעיה. הבעיה נעוצה בתשומת הלב המיוחדת שעשויה למשוך האישה בהופעתה, דבר שעלול להביא להרהור עברה. מאחר שהופעתן של נערות תמימות הינה צנועה ביסודה, פוסק הרב פיינשטיין שמעיקר הדין יש מקום להקל. בנוסף הוא מדגיש שאין לחשוש שיתעורר הרהור אצל הצופים, מאחר שלאדם נורמטיבי אין משיכה מינית לילדות קטנות: "אבל בקטנות אין לחוש להרהור כי אין מצוי שיתאווה אף מהפרוצים ואף נכרים לקטנות לתשמיש" (שם). אלא שהרב משה פיינשטיין מתייחס רק לאופציה של נערה פנויה ולכן אוסר מגיל אחת עשרה ומעלה שזהו הזמן הממוצע שבו מתחיל איסור נידה.

מה לגבי זמר של נשים בוגרות? היש מקום להקל גם בו בהופעה צנועה? כפי שראינו, ה'משנה ברורה' מביא שני מקרים שבהם ניתן להקל בשמיעת "קול אישה" אם לא מתכוון ליהנות ממנה, "פנויה" ו"קול הרגיל בו":

פנויהשלא בשעת קריאת שמע שרי, אך שלא יכוין להנות מזה כדי שלא יבוא לידי הרהורהרגיל בוכיון שרגיל בו לא יבוא לידי הרהור ואפילו מאשת איש ואפילו הכי אסור לכוין להנות מדיבורה.

מפשט דבריו עולה ש"קול הרגיל בו" של בוגרת או אשת איש – שווה בגדריו לקול "פנויה" ומותר בשמיעה כל עוד אין בשירה מוטיב שעלול להביא את האדם ליהנות מהזמרת עצמה.

כיצד נגדיר "קול הרגיל בו"? נראה לומר שבתקופתנו עם מהפכת המדיה והתקשורת, כאשר שירים וקול זמרה נשמעים מכל עבר, עבור האדם הנורמטיבי קול שירה הינו בגדר "קול הרגיל בו". החוש מורה שאין בשמיעת שירה תמימה דבר שמעורר כל רגש של אינטימיות. אמנם, כאשר יש חשש שההנאה תהיה לא מקול השירה כי אם מהאישה עצמה, יש לאסור שמיעת זמר נשים. במילים אחרות, כאשר מדובר בשירה תמימה ובתנועות מחול צנועות שאנו רגילים בהן ואינן מעוררות הרהור, "כיוון דדשו – דשו". ברם, כאשר יש בשירה ממד של אינטימיות, אם בשל הלבוש, התנועות או מילות השירים, אסור ליהנות משירה זו, מאחר שהיא עשויה לגרות את היצרים ואף להביא להחפצת נשים.

קדושה שבטבע

רבים בתקופתנו מזלזלים לגמרי באיסור "קול באישה" בשל תחושת חוסר הרלוונטיות של האיסור. דומני שכדי לחזק את ההקפדה על דיני הצניעות חייבים להבחין בין עיקר לטפל. אם נאסור על אבות להגיע למסיבות של ילדיהם בבתי הספר מחשש להרהור עברה בשל השירה התמימה והריקודים שיהיו שם – הרי שאנו מגחיכים את האיסור בעיני רוב הציבור ומרחיקים אנשים מהקפדה על הלכות צניעות. אם רוצים אנו לחזק את צניעות המחנה שלנו, שומה עלינו להעמיד את הדין על עיקרו ולהבחין בין שירה וריקודים צנועים לבין מופע שבו קיימים אלמנטים העלולים לעורר את יצריו של האדם. את הצניעות והקדושה עלינו להטמיע בחיים הנורמליים של החברה.

"הרהורי עברה קשים מעברה" ואל לנו להקל בהם ראש. אך החמרה במקום שבו החוש מורה שאין הרהור עברה כלל עלולה לגרום לחלק גדול מהציבור לזלזל בכל דיני הצניעות ולהתרחק מהם. דווקא כדי לחזק את השמירה על הצניעות עלינו ללכת בעקבות חכמינו ולהבחין בין פעולות המעוררות את היצר המיני, שאותן צריך לאסור, לבין פעולות נורמטיביות אשר במהותן הן תמימות, ובהן נוכל להחיל את גדר הרגילות ולהקל בדיני הרחקה, כפי שכותב הרב י"ה הנקין:

כל הדברים אמורים רק לגבי פעולות שבמהותן ועיקרן הן תמימות, כמו משא ומתן בין גברים לנשים וישיבה ואכילה ביחד וכיוצא באלה שאין בהן גירוי היצר מצד עצמן. כאשר החשש הוא שעצם היות אנשים ונשים ביחד יביא להרהור אף שאין הכוונה לכך, יכול  ההרגל למנוע הרהור. לעומת זה, שום היתר אינו שייך בפעולות שיש בהן גירוי ברור של היצר. ולכן לא יתכן להכשיר פעולות כמו ריקודים מעורביםאו שחייה מעורבת (שו"ת בני בנים, ח"ד ב').

כנראה שזה היה סודם של מחולות ט"ו באב ויום הכיפורים, מחולות שסימלו קדושה שבנורמליות. חגיגות העבר בט"ו באב צריכות לעורר בנו תקווה גדולה – תקווה לחברה שבה הצניעות היא ערך מרכזי ומקודש, ערך המיושם בתוך המסגרות הנורמליות של חברה תוססת ומלאה בשמחת חיים.

הרב רונן נויבירט הוא רב קהילת "אהל ארי" ברעננה וממייסדי ארגון 
בית הלל

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, ט"ו אב תשע"ה, 31.7.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-31 ביולי 2015, ב-גיליון ואתחנן תשע"ה - 938 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. קול הרגיל בה נאמר על דיבור!!
    למה אתה מרמה

  2. שתי הערות:
    א.לחיזוק המעיר הקודם יעוין שו"ת יביע אומר חלק א – אורח חיים סימן ו :וכעין מ"ש הר"ח דלרגיל בקול מותר. .. ר"ל קול הרגיל בו שאינו של זמר
    ב.כותב הרב נויבירט- כיצד נגדיר "קול הרגיל בו"? נראה לומר שבתקופתנו עם מהפכת המדיה והתקשורת, כאשר שירים וקול זמרה נשמעים מכל עבר, עבור האדם הנורמטיבי קול שירה הינו בגדר "קול הרגיל בו".
    האם מבחינת הבנת הנקרא מסכים הכותב שזו לא כוונת המשורר אלא אשה ספציפית, אם כן, האם לא ראוי לפחות לציין שלקח לעצמו חופש לפרשנות יצירתית, אתמהה

  3. בס"ד כ"ו באייר ע"ו

    בגמ' סוטה מח,א: 'זמרי גברי ועני נשי – פריצותא; זמרי נשי ועני גברי – כאש בנעורת. למאי נפקא מינה? לעבורי הא מקמי הא'. משמע, שאף שהיו מורגלים בשמיעת שירת הנשים, ואף על פי כן לא הפך הדבר להיתר.

    אף מדברי הראשונים שהביא המ"ב (בסי' עה) לגבי מי שנמצא בדרך ושומע את שירת הנשים הנכריות, שהתירו לשומע להמשיך ללמוד או להתפלל משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', שאם לא כן נתבטל לעולם מתורה ותפילה שהרי אנחנו מצויים בין הנכרים ואנוסים לשמוע את שירת נשיהם – משמע שהעובדה שרגילים לשמוע את השירה, לא הפכה את השמיעה להיתר, ואין כאן אלא פטור מחמת חוסר ברירה.

    על אחת כמה וכמה, בזמרת המובאת לשיר בפני קהל, שיש לחוש שיש בזה כוונה ליהנות שמחמירה את האיסור, כמבואר באה"ע סי' כא,ג.

    והיותר תמוה בדברי הכותב הוא: היכן כאן מידת דרך ארץ, לבוא ולטעון כלפי גדולים ממנו בחכמה ובמניין בשם ה'נורמליות' ?!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • ריכוז של חומר הלכתי בנושא 'קול זמרת אשה' – בספרו של הרב אליקים אלינסון, האשה והמצוות, ספר שני: הצנע לכת, ירושלים תשמ"ג, עמ' 81-90. וראו גם בתשובתו של הרב יעקב אריאל שליט"א, בשו"ת 'באהלה של תורה', חלק ו, אה"ע סימן כז, עמ' 158-163.

      בתגובותיי למאמר 'תורה על הבר' באתר זה, הבאתי בין השאר את עדותו של הרב יוסף לייב זוסמן זצ"ל על הנהגתם של הראי"ה קוק והרי"ח זוננפלד שהוזמנו לאירוע מטעם הנציב העליון, שבו הופיעה זמרת. הרב קוק עזב את המקום, בעוד הרב זוננפלד הסתפק באטמי אזנים שהכין מראש, משום 'שלום מלכות'.

      לגבי כפייה על קולא השנויה במחלוקת – ידועה מחאתו החריפה של הראי"ה קוק על הנסיון של פקידי יק"א לכפות איכרים שלא רצו לסמוך על 'היתר המכירה' (אגרות ראי"ה רלז-רלח). הרב קוק הבהיר שהמשך הכפיה עלול להביא לביטול ההיתר שהוא עצמו טרח לבססו.

  1. פינגבק: בתגובה ל"קולה של הנורמליות" | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: