מדד הרייטינג העולמי | עמית קולא

 התורה מבטיחה כי לאחר הכניסה לארץ כל העמים יכירו בחכמתו ובתבונתו של עם ישראל. אבל ממה בדיוק הגויים יתפעלו? 

ספר דברים נושא את פניו לארץ ישראל. פרשנים רבים ראו והראו היאך התורה מכינה בהדרכתה את ישראל לתנאי החיים האחרים שיהיו בארץ: אקלים חדש, תעסוקה שונה ועוד. ארבעים שנה סובבו ישראל במדבר הגדול והנורא. "לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן" וגם: "וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת". עוד דבר אין בו במדבר – בני אדם, תרבות אנושית, ציביליזציה.

הכניסה לארץ תזמן חוויות חדשות, מפגשים לאומיים ותרבותיים, וכלפיהם התורה מכוונת את הוראותיה. לפיכך היא מזהירה מפני התרבות האלילית המפתה שעתיד ישראל לפגוש בארצו: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם… וּפֶן תִּדְרשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי". התורה מתריעה גם מפני ההשפעה השלילית של השפע החומרי: "עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ. וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ". מציאות זו עלולה לטלטל את מי שהורגל באכילת המן בלבד, בלינה באוהל ובתלות בניסים על מנת לשתות מים.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

איכות בעיני הגויים

יחד עם זאת, משרטטת התורה קווי מתאר לסוגיית היחסים ההדדיים עם העמים האחרים. לסוגיה זו ענפים רבים הנוגעים לכללי מלחמה ושלום, ברית, בנים ובנות. פרשת ואתחנן מציעה מערכת יחסים זו בדרך מיוחדת הקשורה לשמירת חוקי התורה:

וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה.

היציאה מבדידות המשכן במדבר וההצטרפות ל"משפחת העמים" יש בהן מעלות רבות. אך הן גם מאפשרות להעמיד במבחן את העם ואת תרבות חייו. ברגע שמוסר המסך, המכשול הטבעי בין ישראל לעמים, עיניים ביקורתיות ננעצות בו ושופטות לשבט או לחסד.

איך יזכה האדם בתהילה? במה תוכר איכותו של הציבור ושל העם בקרב הלאומים כולם? האם בשמירה על סגולותיו המיוחדות, על ידי דבקות בתרבותו ובשפתו הייחודית, או שמא במאמץ לשוחח בשפה הבינלאומית, בהשקעה במיזמים שתועלתם מוכרת ומובנת לבני אדם כולם? היש גם אפשרות שלישית?

רבי משה בן מימון (מורה נבוכים ג, לא) בוחר באפשרות השנייה. הרמב"ם מבקש שתרבות ישראל לא תעמיד חיץ מלאכותי בינה לבין חכמת העמים. אדרבה, יש להבליט בדרכי התורה את החכמה הרציונלית–תועלתנית שלה. לא ניתן להעלות על הדעת כי העמים יתפעלו מעשיית מעשים חסרי פשר בשם צו הא–ל. הערכתם בוודאי תהא נתונה להיגיון, לרציונליות – לתועלת הממשית העולה ממצוות התורה. איכותה של תורת ה', של תרבות ישראל, תתגלה בשפה האוניברסלית של השכל. עזיבת שפה זו תיצור תדמית שפלה של העם ותרבותו. במקום דברי שבח יאמרו כל הצופים: "רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה". לעומת זאת, השפה המשותפת, שפת ההיגיון, תהווה את הגשר בין הלאומים. היא שתוביל את העמים להכרה בגדלות עם ישראל ותרבותו.

לעומתו, רואה רבנו ניסים (דרשות הר"ן הדרוש התשיעי) את המפתח בעניין זה בנאמנות לחוקים, אותו חלק של התורה שאין חותם הרציונליות ניכר בו. החוקים, גם חז"ל מודים, זוכים ליחס ביקורתי ומלגלג מאומות העולם. אולם דווקא שמירתם היא המפתח לעומק ההערכה של העמים. בעולם התרבותי העכשווי יש נהייה אחר מיוחד, אזוטרי ובלתי מובן. תרבות זוכה לכבוד לא בשל יעילותה הטכנולוגית, לא בשל שינונה את העקרונות המשותפים לכול, אלא בשל הגוון הברור והבוהק שיש ביכולתה להוסיף לצבעי הקשת של התרבות האנושית. ביטול הייחוד עושה את האדם ואת החברה שקופים – לכן דווקא החוקים הם המפתח לכבוד. הנאמנות להם היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים.

זהות מנוגדת

אולם אי אפשר בלי הפרשנות השלישית.

המסורת העממית יודעת לספר שכשאריסטו נלכד במעשה מכוער (או שמא היה זה הפילוסוף הבריטי ברטראנד ראסל, ואולי חוקר ידוע למדעי היהדות), הלה טען שאין בכך כלום, שהרי מורה למתמטיקה לא אמור להיות משולש. הזיווג, שמעוגן בלשון הכתוב, בין החכמה לשמירה ולעשייה, מוליך את הרב קוק (שמונה קבצים ז, נ) לזיהוי המנוגד של כוונת התורה. גאונותם של נזירי חכמה יכולה להסתפק במאמצי האינטלקט. תורת העם חייבת למעט את הפער שבין התיאוריה למעשה. תורת ישראל לא תתפשר על חכמה שאיננה מוסרית. פחיתות בחיים מוסריים איננה רק מכשול בדרך להישג האינטלקטואלי, היא עצמה חיסרון באיכות החכמה. ייתכן כי מורה למתמטיקה לא צריך להיות משולש, אך תורת ישראל מזהה את עצמה ככזו – שבה אין הפרש, פער ושהות בין המעשה הנכון והמוסרי לבין החכמה: "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם".

אם יורשה לי לדבר בלשון אנכרוניסטית, יש מקום להיזכר בגישתו של ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל הסבור (ייחוד ויעוד, עמ' 125) כי מבחנה של מדינה, מבחנו של עם, איננו בעושרו הכלכלי ובעוצמתו הצבאית והטכנולוגית, אלא דווקא בפרצופו המוסרי הצועד יד ביד עם כישרונות האינטלקט. זו אפוא ההוראה שמפנה התורה אל העם באי הארץ.

בפתחה של ארץ ישראל מושמים בפני העם אתגרים שבדידות המדבר לא ידעתם. אין מדובר רק בשמירה ובהימנעות מתרבות הגויים האלילית או החומרית אלא במשימה להיות עם קדוש שמשקף בסדר חייו את דרכי ה'. קהל העמים הצופה במחזה משמש מדד להצלחה או לכישלון. דרך המדיום הזה מוצאים חכמי הדורות את הרגל האחת שעליה נשען העולם היהודי כולו. אנו נוכל להעמיד את השולחן הייעודי על שלוש רגליו: אתגרי האוניברסליות, שמירת הזהות הייחודית, כמו גם השמירה על הרצף והחיבור בין החכמה למוסר. אלו עמדו אז ועומדים מאז כמבחן הקיומי לעם הישראלי.

*

הרב עמית קולא הוא רב הקיבוץ עלומים וראש בית המדרש ההלכתי של בית הלל

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, ט"ו אב תשע"ה, 31.7.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-31 ביולי 2015, ב-גיליון ואתחנן תשע"ה - 938 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: