בא מאההבה | רחלי ריף

עשור לאחר פטירת אשתו שב הפילוסוף והפסיכולוג גדעון לב אל הקשר שהיה ביניהם ומוציא ספר על מציאת האהבה, על המכשולים שבדרך ועל רגע הידיעה שזה זה 

ספרו של גדעון לב, שראה אור לאחרונה בהוצאת מטר, נקרא "אההבה", וזו אינה טעות דפוס. השורש אה"ב, על הטיותיו השונות, נשמע סביבנו בלי סוף; אנחנו פוגשים בו בסרטים, בספרים ובשירים וגם ברחוב, ברשתות החברתיות, בשלטי חוצות ובפרסומות טלוויזיה. לעתים נדמה שהמילה "אהבה" הפכה כמעט לקלישאה. בספרו מזמין לב את הקוראים למסע בעקבות מהותה של האהבה השלמה, האידיאית, שלה הוא קורא "אההבה".

"אדגר אלן פו כתב – 'אך אהבנו באהבה שהייתה יותר מאהבה'", אומר לב. "היום גם כדי למכור מכוניות משתמשים במשפט כמו 'אני אוהב את המכונית שלי'. ההכפלה בשם הספר באה כדי להבדיל בין האהבה המושלמת, הצרופה, האהבה שהיא 'יותר מאהבה', ובין שאר האהבות. בתחילה רציתי להוסיף את ה"א הידיעה לראשית המילה ולכתוב 'האהבה', אבל אז לא הייתי יכול להשתמש בה כפועל או כשם פועל – אי אפשר לומר 'אני האוהב אותך'. אז הכנסתי את הה"א לתוך המילה. מאז שיצא הספר שמעתי פרשנויות נוספות להכפלה. מישהו אמר לי שהה"א מסמלת את אלוהים, כמו משמעות הוספת הה"א לשמם של שרי ואברם בספר בראשית. גם זה יכול להתאים. מגיע לאהבה השלמה מילה משלה. בכל זאת, זה מה שכולם הכי מחפשים, הכי רוצים".

‭

‭"‬במובן‭ ‬מסוים‭, ‬טיפול‭ ‬הוא‭ ‬עבודה‭ ‬של‭ ‬אהבה‭". ‬
גדעון‭ ‬לב
צילום‭: ‬מורן‭ ‬מעיין

היה כאן משהו אחר

ד"ר גדעון לב, בן 42, הוא פסיכולוג קליני, יליד ירושלים שמתגורר בחיפה בשלוש שנים האחרונות. את "אההבה" הוא החל לכתוב לאחר פטירתה של אשתו ליאת ממחלת הסרטן. עשר שנים חלפו מאז. עשר שנים שבהן כתב לב בשצף קצף מאות אלפים של מילים, ואז קרא וחקר ותיקן ומחק. התוצאה היא "אההבה", שאינו ספר הדרכה ניו אייג'י, אלא כזה המכיל קטעי מכתבים ויומן, שירים, מחשבות והגיגים, המלווים במקורות רבים מן הפילוסופיה, הפסיכולוגיה, הספרות והדתות השונות.

"בספר אני מנסה להגיד משהו על אהבה – על מציאתה, על המכשולים שבדרך, על המשמעות שלה, והכול על סמך מה שחוויתי", הוא אומר. "חקרתי וקראתי המון, אבל הכנסתי לספר רק את מה שאני יודע שנכון, מתוך החוויה שלי. קראתי גם טקסטים מאוד יפים ופואטיים שלא נכנסו, כי לא ידעתי אם הם נכונים. זה ספר מדעי כמעט, אבל מדע של אהבה יכול להסתמך רק על ניסיון אחד. חשוב לי לומר שכל מה שאפשר להגיד על אהבה – אפשר להגיד עליה גם את ההיפך, אז נורא מסובך לדבר עליה. כל אהבה יכולה להיות שונה לגמרי, אין מתכון. אבל אני מנסה לתאר משהו מעניין שקרה לי. האהבה של ליאת ושלי לא הייתה התאהבות טוטלית והתמוססות האחד בתוך השני, כמו שלפעמים רואים בסרטים. לא הייתה איזו תשוקה נורא מבלבלת ומסנוורת. ואני חושב שטוב שכך. מצד שני, בדיעבד אני יכול לומר שמהרגע הראשון שבו ראיתי את ליאת, היה כאן משהו אחר".

לב הכיר את ליאת בקורס בפילוסופיה באוניברסיטה העברית. שניהם היו אז בני 24, היא למדה פילוסופיה ומדעי המדינה, הוא פסיכולוגיה ופילוסופיה. "יש קטע בספר שבו אני מדבר על האם ישנה אהבה ממבט ראשון", הוא אומר. "אני כותב שכן, אבל הרבה פעמים אחרי הראשוניות הזו שוכחים אותה. מתעלמים או מדחיקים. כשראיתי את ליאת בפעם הראשונה, בעצם שמעתי אותה – היא צחקה. היה לה קול מהפנט, והסתכלתי לראות מי זו. נראה לי שאז הבנתי, אבל לא באמת ידעתי, ההבנה הייתה ברמה לא מודעת. הייתה שם איזו התמגנטות, אבל אז זו לא הייתה עדיין ממש אהבה. אני זוכר שישבתי בכיתה, בקורס 'מחשבות אני', סמינר של אולי עשרים תלמידים, והייתי חייב להסתכל על ליאת. זה היה בלתי נשלט. אחר כך, בתוך הקשר, לקח לי המון זמן להגיד לה שאני אוהב אותה, אבל כנראה שמשהו במבט הראשון היה מאוד חזק".

חמש שנים אחרי ההיכרות הם התחתנו. כמה חודשים אחר כך הם נסעו ביחד להודו, לכמעט שנה. "לא טיילנו, חיינו שם. היינו בהודו גם כמה פעמים לפני כן. ליאת אהבה מאוד את הודו, חצי השנה שהיא עשתה שם בסיום התואר שינתה לה את החיים. היא חזרה והתחילה ללמוד סנסקריט באוניברסיטה, ואחר כך התחילה גם דוקטורט בנושא. הדבר הכי משמעותי בהודו הוא שהזמן שם זול, וזמן הוא הדבר הכי יקר שיש. בטח בדיעבד, כשאני יודע שהזמן שלנו ביחד היה נורא מוגבל. היינו שני תפרנים, סטודנטים נצחיים, ויכולנו לחיות בהודו במשך שנה ולעשות מה שאנחנו רוצים, בלי לעבוד, והכול על הצ'קים שקיבלנו בחתונה, שהייתה חתונה קטנה. נסענו להודו למקום מבודד ופשוט היינו ביחד. היה זול לקנות את הזמן היקר הזה.

"בשלב מסוים נסענו לספיטי שבצפון הודו, וליאת חטפה מחלת גבהים קשה מאוד. נאלצנו לרדת ולחזור לדרמסלה. בדיעבד הבנו שהגוף של ליאת היה חלש מאוד בגלל הסרטן, שכבר היה שם הרבה קודם. בדרמסלה הייתה עונת מונסון קשה, אבל אנחנו מצאנו לנו גסט–האוס מבודד, והיינו ביחד. קראנו, עשינו מדיטציה, דיברנו, כתבנו, ליאת עשתה יוגה. כשחזרנו לארץ לליאת היו כאבי בטן, וחשבנו שזה קשור לחיידק כלשהו שהיא קיבלה בהודו. אחרי כחודש גילינו שזה סרטן הקיבה. המחלה התגלתה בשלב מאוחר מאוד. היא נאבקה בה עוד שבעה וחצי חודשים, ואז נפטרה".

מעבר לעולם הזה

אז מהי בעצם האהבה השלמה הזו, האההבה? היא קיימת בכלל?

"אהבה היא הדרך להגיע למה שמעבר. רבי עקיבא אמר – 'איש ואישה זכו – שכינה ביניהם'. יש שאלה אחת גדולה שיש לה כל מיני מופעים, וזו השאלה האם יש אלוהים. זו שאלה שאני יכול להתחרפן ממנה מרוב שהיא חשובה. זה לא מניח לי. השאלה האם יש אלוהים, במהות שלה, היא השאלה האם יש משהו שהוא מעבר לעולם הזה; האם יש משהו שהוא מחוץ למעגל של הסיבה והתוצאה, שהוא מחוץ לחומר. זו השאלה הכי חשובה בחיים, כי אם התשובה עליה היא כן זה משפיע על הכול, אי אפשר לחיות באותה צורה. ואם התשובה היא לא, או שאין טעם לחיות או שנחיה בצורה שטחית ורדודה. אבל זו שאלה גדולה. נוסח אחר לאותה שאלה היא האם יש משמעות לחיים. על אותה סקאלה אני שואל האם יש אהבה בעולם.

"יש שיגידו שאהבה היא משהו אבולוציוני שהתפתח עם השנים, שיש משהו הורמונלי או כימיקלי במוח שכשהוא פועל מרגישים משהו מאוד חזק ונעים. יש שיגידו שאהבה היא צורך סוציולוגי, שבחברה שלנו היא משהו מאוד חזק והתרבות משפיעה על הקיום שלנו. הפסיכולוגים יגידו שאהבה היא שחזור של מה שהרגשנו כלפי ההורים שלנו כשהיינו בני שבועיים, כל–כך תלויים בהם. בכל אלו יש משהו נכון, אבל אין בהם פן רוחני או מטפיזי. אותו הדבר אפשר להגיד בתשובה לשאלה האם יש אלוהים או האם ישנה משמעות.

"אי הוודאות בתשובות לשאלות האלו קיימת תמיד. אפילו מי שהיה במעמד הר סיני ביקש מיד לאחר מכן את עגל הזהב. אין מאה אחוז, אין הוכחה טוטלית שיכולה למחוק כל ספק, ואני חושב שזה חלק מהמהות שלנו כבני אדם. אלו כללי המשחק – אם תשקיע, יכול להיות שתפסיד. בבחירה במה אתה מאמין יש סיכון. אי אפשר להגיד בוודאות שלאהבה יש קיום מטפיזי, וכך לגבי שאלת המשמעות ואלוהים. אבל מידת הוודאות שלי מספיק גדולה כדי להחליט שאני מקדיש לכך את החיים שלי.

"אם יהיו כאן שתי דלתות, על אחת כתוב יש אלוהים, יש אהבה, יש משמעות, ועל השנייה כתוב שאין את כל אלו, ואצטרך לפתוח רק אחת מהן, ומאחורי הדלת הלא נכונה יש גז רעיל או נחש קוברה או משהו כזה ואם אני טועה אני מת – אפתח את הדלת שאומרת שיש. האמונה שלי מאוד גדולה, אני מוכן להמר עליה בחיים שלי. זה מבוסס. בסך הכול אני אדם שכלתני ואינטלקטואלי, ונראה לי שזה כך מתוך מה שאני מבין על העולם וממה שחוויתי בו".

 אהבה‭ ‬היא‭ ‬להיות‭ ‬כולך‭ ‬בתוך‭ ‬היד‭ ‬של‭ ‬מישהו‭ ‬אחר‭. ‬גדעון‭ ‬לב‭ ‬וליאת‭, ‬2003 צילום‭: ‬מירי‭ ‬בר‭-‬זיו‭ ‬לוי


אהבה‭ ‬היא‭ ‬להיות‭ ‬כולך‭ ‬בתוך‭ ‬היד‭ ‬של‭ ‬מישהו‭ ‬אחר‭. ‬גדעון‭ ‬לב‭ ‬וליאת‭, ‬2003
צילום‭: ‬מירי‭ ‬בר‭-‬זיו‭ ‬לוי

אסירות תודה על הנס

איך הגעת לחקר האהבה?

"אחרי שליאת נפטרה נשארתי עם החוויה שהייתה לנו. ליאת כבר לא הייתה שם, אבל הדבר השלם שהיה בינינו היה קיים. קודם כול רציתי להבין מה קרה שם, כי אני אדם שרוצה להבין דברים. למדתי פסיכולוגיה כי רציתי להבין את הנפש, למדתי פילוסופיה כדי להבין את החיים. גם לליאת הייתה התכונה הזו, התשוקה לידע, וזה חלק ממה שחיבר בינינו. נורא רציתי להבין את האהבה שלנו, שהיא הדבר הכי משמעותי שקרה לי. לא יודע אם הייתה לנו אהבה עם שתי ה"א, השתדלתי לא להגיד את זה בספר כי זה היה נראה לי יומרני, אבל היא באמת הייתה אהבה אדירה ויוצאת דופן, ורציתי להבין מה היה שם.

"הסיבה השנייה היא ההודיה, אסירות התודה על הנס הגדול שהתחולל פה. האהבה לא באה לכולם, והרגשתי שאני חייב לה. כשליאת הייתה בחיים יכולתי לאהוב, כשהיא לא הייתה בחיים הייתי צריך לעשות עם זה משהו. ולכתוב זה מה שאני יודע לעשות. כתבתי בתור ניסיון להביע את ההוקרה שלי, ובשביל לעזור לאחרים שאולי ילמדו מהניסיון שלי. מכך נולד הספר".

אנשים רבים מחפשים את החצי השני ולא מוצאים. למה כל כך קשה למצוא אהבה?

"בסופו של דבר אנחנו יצורים די חלשים, קטנים ופגיעים. ההבדל בינינו ובין היצורים האחרים בעולם הוא שאנחנו מודעים לכך. אנחנו נפגעים בקלות ואנחנו יכולים למות בשנייה. יש בנו חוסר אונים שנטמע בנו מתקופת היותנו ילדים, כשהיינו תלויים בהורים שלנו כדי לשרוד. במהות שלנו יש פחד גדול, קבוע, שקיים אצל כולם, גם אצל אנשים בעלי ביטחון עצמי רב. אז אנשים מאוד רוצים את האהבה השלמה, אבל הם נורא מפחדים. כי יש בה הכחדה, הכחדה של העצמי. התנאי להגיע לשם הוא להיות מוכן להקריב את עצמך.

"אהבה היא להיות כולך בתוך היד של מישהו אחר. ממש ביד שלו. זה תמיד הדדי ושוויוני, וגם הוא נמצא ביד שלך, אבל זה צריך להתבצע במקביל, בו זמנית. זה סיכון גדול, כי יש כאן הרבה ויתור על העצמי. בסרט 'אמון הדדי' יש סצנה שבה אחד מבני הזוג נמצא בקצה גג של מבנה והשני למטה, על הקרקע, וכל אחד בתורו מפיל את עצמו. אם השני לא יתפוס אותו הוא ייהרג או יהפוך לנכה. זה ממש לתת את כל החיים שלך, לסמוך על אדם אחר, ויותר מזה – לתת לו מעצמך. זה קשה ומפחיד.

"ובכל זאת – נראה לי שביחס לדברים אחרים, אהבה היא עניין קצת יותר קל. זה צורך טבעי בשבילנו, ולא צורך מופשט כמו לרצות את אלוהים. כל אדם נורא רוצה לאהוב. והרצון הזה לבדו הוא תחילת הדרך לאהבה".

אתה מדבר הרבה על עניין הרצון ככלי למציאת אהבה.

"הקושי באהבה הוא שהיא תלויה במישהו נוסף. אם אדם רוצה להיות נזיר בודהיסטי או שהוא רוצה להקדיש את חייו לאלוהים, הוא לא תלוי במישהו אחר. באהבה צריך את הצד השני, ולמצוא מישהו זה לא קל. כדי למצוא את החצי השני צריך קודם כול לרצות נורא למצוא אותו, ולא להיות מוכנים להתפשר על זה. ולשם כך צריך סבלנות. לרצות זה קשה, זה כואב. זה להגיד – רגע, עכשיו אני עוד יותר רוצה ועדיין לא מקבל. הנטייה הבסיסית שלנו היא להחליש את הרצון הזה על ידי סיפוקים מידיים. הסבלנות מדריכה אותנו לחזק את הרצון. בקידוש אנו אומרים – 'באהבה וברצון הנחלתנו'".

המילה "חילוני" נוראית

איך יודעים שזו החתיכה החסרה, שזה מה שמתאים, שזו האהבה השלמה?

"הרבה אנשים מוצאים מישהו ולא בטוחים, לא יודעים אם זהו האדם בשבילם. זו השאלה הכי קשה בתוך זוגיות, וקודם כול צריך לשאול אותה. אם היא לא עולה, אז יש בעיה. אם מישהו יודע וברור לו והוא אף פעם לא פקפק, הייתי קצת חושד. כמו שאם אדם יגיד לי שהוא מאמין וזה בא לו בלי מאמצים, אגיד לו שזו לא באמת אמונה. אז חשוב לשאול ולהיות בספק. אבל אחרי שהיית בספק, מגיעה פתאום הידיעה. השאלה הגדולה היא כמה זמן צריך להיות בספק בלי להתייאש. אצלי עברו כשנתיים עד שידעתי שאני אוהב את ליאת. הידיעה מגיעה לפתע, וכשהספק נעלם מבינים שהוא לא היה אף פעם, שהוא היה אשליה".

לאורך הספר מצטט לב לא מעט מן המקורות היהודיים. לצד ציטוטים מן התנ"ך מוזכרים רבי נחמן מברסלב, הבעל שם טוב, האדמו"ר הזקן ועוד. אני שואלת על הרקע שלו בתחומים האלו, וכשאני מניחה שגדל במשפחה חילונית, הוא נרתע.

"גדלתי בבית יהודי. המילה חילוני נוראית בעיניי. אני לא מאמין שיש חילונים שמסכימים שיקראו להם כך. זה שדה מוקשים בארץ, כי מיד מדביקים לכל אדם תגיות ותוויות. אני חושב שאני אדם נורא דתי, אבל לא דת במובן של חוק, אני לא כל כך מאמין בחוקים. לא מזמן שלחו לי שאלון מטעם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, התלבטתי, וכתבתי שאני אדם דתי. הכול עניין של הגדרות. צריך לדייק במילים, ולכן אני מנסה להגדיר דת. אני רואה את הדת כאמונה במשהו שמעבר, וכניסיון להבין אותו, לחוש אותו ולשרת אותו.

"בתור נער פחות התעסקתי בכך. אבא שלי היה לוקח אותי לבית הכנסת בכל שבת, זה היה חשוב לו. עליתי לתורה בבר המצווה, אני שומר כשרות בפסח וצם ביום הכיפורים מכיתה ד'. אני די טבעוני אז אין לי עניינים של כשרות. אלו דברים של מסורת, לא כל כך של דת. במסורת שלי אני יהודי, וגם בדתיות שלי, בעיקר בגלל שהשפה שלי היא כזו, וזה מחלחל למי שאני. פן נוסף הוא שאלוהים מאוד נוכח ביהדות, והוא חלק מאוד חשוב בחיים שלי. הוא נוכח גם אצל ילדים שגדלים בחברה שמכונה חילונית. הוא שם, כי בתנ"ך הוא דמות מאוד מרכזית. היהדות היא דת שמקדשת את המשפחה ואת הזוגיות. הקבלה מתעסקת בכך המון. האהבה ביהדות היא לא רק רגש, היא חשובה כמצב קיומי. היא נמצאת בסיפורים, בחוקים ובמצוות. היא שם; 'ואהבת את הגר', 'ואהבת את השם אלוהיך', 'ואהבת לרעך כמוך'. יעקב היה מוכן לעבוד אצל לבן 14 שנה בשביל להתחתן עם רחל, והיא חיכתה לו 14 שנה. זה הבסיס שלנו".

אתה פסיכולוג קליני, ומגיעים אליך לא מעט אנשים עם בעיות במערכות יחסים ואהבה. זה חלחל לספר?

"במובן מסוים, טיפול הוא עבודה של אהבה. מטופל יכול לאהוב מאוד את המטפל שלו, ומטפל יכול לאהוב מאוד את המטופלים שלו. היכרות היא הבסיס לאהבה, ומטפל מכיר מטופל. כשבאמת מכירים מישהו, קשה שלא לאהוב אותו. הכללים והדיסטנס שקיימים בטיפול דווקא עוזרים. המרחק מאפשר את האהבה, כי שני הצדדים מרגישים מאוד בטוחים, והדבר הכי מפחיד באהבה זה שיפגעו בך. כאן המטפל מרגיש בטוח כי המטופלים לא יודעים עליו דבר וקשה לפגוע בו, והמטופל מרגיש בטוח כי הוא יודע שהסודות שלו יישמרו, וכי הוא משלם. יש לו שליטה, יש כללים מאוד ברורים והוא קנה אותם, הם שלו.

"אז אני עסוק באהבה גם בעבודה שלי, ומן הסתם זה חלחל לספר. כתבתי את פרק המכשולים, שמדבר על הקשיים בדרך לאהבה, בשלב יחסית מאוחר. רציתי לכתוב על אהבה ולא על מה שמפריע לה. אבל הבנתי שמדובר בפרק מאוד חשוב, גם כי לי ולליאת היו מכשולים בדרך, וגם בזכות המטופלים שלי".

הספר נכתב במשך עשר שנים. הוא היווה עבורך סוג של תרפיה או ריפוי של השכול, של האובדן?

"הכתיבה מרפאה, וכתבתי המון דברים שהיו יותר תרפויטיים לעצמי. כל הספר מכיל כעשרים אלף מילים, ורק היומן שלי מהשנה אחרי שנפרדתי מליאת מכיל יותר ממאה אלף מילים. בספר הזה היו לי מטרות אחרות; רציתי להבין, להכיר תודה, ולעזור מניסיוני לאחרים. אבל כן, הרגשתי סוג של שחרור כשהספר יצא לאור, כחודשיים לאחר יום השנה העשירי למותה של ליאת".

אתה מוכן לקשר הבא, לאההבה הבאה?

לב עוצר, חושב מעט, ואומר: "אני חושב שכן".

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, ט"ו אב תשע"ה, 31.7.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-31 ביולי 2015, ב-גיליון ואתחנן תשע"ה - 938 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. מרתק מעניין מרגש
    תודה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: