תורת האדם | עמית קולא

אם משה אמר את ספר דברים, כיצד הוא נכלל בתורת ה'? על היחס שבין החידוש האנושי והדיבור האלוהי ועל האיחוד ביניהם

מי חיבר את ספר דברים? ראשו של הספר מכריז בגלוי: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל". הנוסח הקבוע בתורה, "וידבר ה' אל משה לאמר" (כמעט) אינו מופיע בו כלל. תחת זאת נאומי משה מנוסחים בגוף ראשון  – "וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר" וכו'. לשונו של הספר וזיקתה אל הכותב האנושי מוליכים גם את התלמוד (מגילה  לא, ב) להכריז על דברי הברית של פרשת כי-תבוא: הללו "משה מפי עצמו אמרן".

ההכרעה כי בכלל התורה מצויה גם יצירה אנושית מולידה את הצורך "להציל" את מעמד החומשים האחרים, פן ייחשבו אף הם, בטעות, כיצירתו של משה. מעיר על כך רבי חיים בן עטר בתחילת פירושו לספר דברים:

לפי שאמר אשר דבר משה שהם דברי עצמו, שכל הספר תוכחות ומוסר ממשה… ואפילו מה שחזר ופירש מאמרי ה' הקודמין, לא נצטוה עשות כן, אלא מעצמו חזר הדברים. וחש [=וחשש] הכתוב לומר כי כדרך שאמר משה מפי עצמו דברים כאלה כמו כן במאמרים הקודמין אמר משה מפי עצמו איזה דבר, לזה אמר אלה הדברים, פירוש אלה  לבד הם הדברים אשר דבר משה דברי עצמו, אבל כל הקודם בארבעה חומשים לא אמר אפילו אות אחת מעצמו, אלא הדברים שיצאו מפי המצווה כצורתן, בלא שום שינוי, אפילו אות אחת יתרה או חסרה.

האם, בשל מחברו, ספר דברים הוא "אנושי" – או שמא בהיותו חלק מן התורה הוא "אלוהי"? הלא הפסוק השני בספר מכתיב במפורש: "דִּבֶּר משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ אֲלֵהֶם". מהו אם כן "הרכיב האלוהי" בספר? האם זוהי "העריכה" – צירוף חומש דברים לארבעה שלפניו? האם זו הסכמה עליונה ליצירתו של משה?

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

השתתפות עם הבכיר

דיבורים מופלאים בדבר היחס שבין מעשה אלוהים למעשה האדם אנו מוצאים במשנתו של רבי עקיבא. בוויכוחיו עם טורנוסרופוס הוא מעלה טענה נועזת: מעשי האדם נאים ושלמים יותר ממעשיו של הבורא. מעשיו של אלוהים (=הטבע) גולמיים (שבלים ופשתן), ואילו מעשי האדם משכללים את הגולם לשימוש (לחם ובגדים). כך, הגוף  האנושי, בבריאתו, מחובר בחבל הטבור ואטום בערלתו; בא האדם, מתקן ומצרף בחיתוך ובברית המילה.

ברור כי אין למעשי האדם כל קיום ללא מעשה הבורא. מה יפעל האדם בעיבודו וביצירתו אם לא על המצע שהכין הבורא? אם אין שבלים ופשתן, לחם ובגדים מנין? השוואת מעשה האדם למעשה הקדוש ברוך הוא אינה תחרות ומאבק בין שווים. הבורא הניח מקום לאדם לפעול, לשכלל ולהשלים  את מעשיו שלו. אין בפועלו של האדם  משום הכחשת מעשי הבורא והתנגדות להם. השותף הזוטר משתתף בפועלו של הבכיר ממנו בהשראתו ובהרשאתו.

דומה שבפרשת דברים מצויה הנחה זו. במסע של שנת הארבעים מצטווים ישראל ומשה בראשם להתגרות ולהילחם בסיחון מלך האמורי, לעומת האזהרה האוסרת להילחם בבני עשו ובמואב. כך מתקבל הציווי העליון בלשון מפורשת:

קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה. הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ.

משה, משום מה, איננו ממלא את הצו לצאת למלחמה אלא פונה אל סיחון בדברי שלום, ריצוי ותחנונים:

וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר. אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאול. אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי.

מנין מצא משה עוז בנפשו לנקוט דרך פעולה שונה ממה שצווה ולמעשה לסרב לצו ה'? משיב על כך המדרש שרש"י מביאו:

אף על פי שלא צוני המקום לקרא לסיחון לשלום, למדתי… מן התורה… כשבא הקדוש ברוך הוא ליתנה לישראל חזר אותה על עשו וישמעאל, וגלוי לפניו שלא יקבלוה ואף על פי כן פתח להם בשלום, אף אני קדמתי את סיחון בדברי שלום. דבר אחר… ממך למדתי שקדמת לעולם. יכול היית לשלוח ברק אחד ולשרוף את המצרים, אלא  שלחתני מן המדבר אל פרעה לאמר שלח את עמי…

המשכה למקומות חדשים

זו תורת האדם הראויה להיות חלק מתורת אלוהים. האחריות של האדם לחייו, לחברה ולעולם נותנת לו את החירות להכריע בעצמו גם בעניינים שבהם אין צו מפורש. אין זה כמובן אומר שכל הארה ערכית או תרבותית של המין האנושי ראויה להיכלל בתורת ה'. רק אותם מאמצים אנושיים המבקשים להנביט בערוגות חדשות את דבר ה' תוך  המשכת הרצף וההיגיון של הצו האלוהי למקומות חדשים ייכללו בתורה. הנאמנות להדהוד קול ה' בתוך הנפש האנושית, רק לזה "הסכים הקדוש ברוך הוא עמו" ותיכלל ההארה האנושית כחלק חדש ואותנטי בתורת ה' – "כלולה היא תורת האדם הזאת בתורת נותן התורה".

מעתה ניתן לומר שזהו גם סודו של ספר דברים. את ספר דברים אמר משה אבל אין בכך כדי לסתור את היותו חלק מתורת ה'. באומרו את הספר הסכימה דעתו של הקב"ה לדבריו, וזכתה תורת האדם להיכלל בתורת ה'. זוהי אולי המשמעות העמוקה של דברי חכמים "כל מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו נאמר למשה מסיני".  החידוש הנובע מתוך התורה ומהלך רוחה הוא עצמו הופך להיות דבר ה'.

* הרב עמית קולא הוא רב הקיבוץ עלומים וראש בית המדרש ההלכתי של בית הלל

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, ח' אב תשע"ה, 24.7.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 ביולי 2015, ב-גיליון דברים תשע"ה - 937 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: