ניגון במקום יגון | גלעד קורינאלדי

עשר שנים חלפו מאז אותו קיץ חם וקורע לב. אנחנו, שהיינו עדים למראות העקירה, הן מקרוב הן מרחוק, זוכרים ולא שוכחים. בחלוף עשור קם דור חדש שאינו זוכר, אינו מכיר וגם לא יודע לספר את הסיפור החשוב הזה. בשל כך מוטלת עלינו חובת "וה(א)גדת לבנך".

גוש קטיף של מעלה

באופן אישי, זכיתי באותם ימים לשמש "סניגורם של בתי הכנסת" של גוש קטיף ולפעול, בעזרת רבים וטובים (הרבנים שמחה הכהן קוק, שאר ישוב כהן, חנן פורת ומנחם פרומן), למנוע תקדים מסוכן שבו יהודים, לראשונה בתולדות ישראל, פוגעים במו ידיהם במקדשי מעט. היה זה מאבק חובק עולם – כנגד כל הסיכויים – בהחלטת  ממשלה אומללה שקבעה להרוס את בתי הכנסת לפני מסירת השטח לפלשתינים. בתי־כנסת בכל מקום שהם, בין בקטיף, בלונדון, ברומא ובירושלים היו והינם פס הקול של הקיום היהודי בכל מקום בעולם, מאז חרב הבית.

בחרתי במעמד זה להקדיש את דבריי למשימתו העיקרית של המוזיאון (ששימש כחלוץ בשימור מפעל הזיכרון) לשנים הבאות: עיצוב התודעה בפרספקטיבה היסטורית. להפוך את סיפורו הטרגי של גוש קטיף ותושביו ל"אגדת גוש קטיף" (אגדה שהייתה באמת) – סמל לתקווה, בנייה וצמיחה. מנרטיב של "שבר" ו"חורבן", תפקידנו לסייע  בטיפוח אגדה חדשה, שבכוחה להמיר את הסיפור על ההשפלה והפגיעה הקשה בזכויות האדם לסיפור של גבורה, צמיחה ותקווה משקמת. הדברים נכונים ביחס למגורשים עצמם, כמו גם בהקשר הרחב לצורך עיצוב תודעה קולקטיבית ובמיוחד כלפי בני הדור הצעיר.

מיתוס האגדה הוכיח את עצמו לאורך ההיסטוריה ואפשר לחברה היהודית להשתקם לאחר אסונות וחורבנות. כך הפכו האירועים הטרגיים בימיהם האחרונים של המורדים במצדה לסמל של גבורה וחירות. דוגמאות נוספות הן אגדות החורבן, "אגדתות" המופיעות במדרש איכה רבה. אלו מכילות סיפורים אוטופיים ואופטימיים, שמגמתם  הברורה להפוך את חוויית האובדן לתקווה משקמת. אם תרצו, במקום יגון – ניגון.

 למוזיאון גוש קטיף יש תפקיד משמעותי בהמשך ההבניה של אגדת גוש קטיף. לא די בהנצחת העבר, אלא יש צורך במוקד חי ונושם שיהיה בית חם למורשת המתיישבים. ממשלות ישראל כשלו בשמירה על הנכסים האסטרטגיים, על הבתים הפיזיים, על הגוף, על המשפחות כפשוטן. תפקידנו היום הוא בשימור ה"אגדה", הקניין הרוחני,  המורשת והרוח המיוחדת. "גוש קטיף של מעלה". בעיניי, זהו גם המפתח לריפוי השברים והפצעים הפתוחים של אחינו היקרים, שגידלו בחבל עזה שלושה דורות והפכו את השממה לחלום.

גלעד למניעת אסונות

לפני שנתיים הייתי עד לבקשת הסליחה הפומבית והעוצמתית מהמתיישבים של מי שהיה סגן מפקד כוחות הפינוי במשטרת ישראל, ניצב מאיר בן ישי. אירוע חשוב זה ביטא הכרה בטעות הנוראה שנעשתה, והיה יכול להתרחש רק במוזיאון גוש קטיף.

המוזיאון משמש  גם גלעד חי לעקירה הכואבת שבכוחו – כך יש לקוות – למנוע אסונות ופגיעה בזכויות אדם בחבלי ארץ נוספים בישראל, וגם בכך תרומתו.

זכינו, אנו היושבים כאן, חברי ועד הנאמנים, להתחיל היום במתן תרומה קלה: אנו מוסרים את שמנו ואת תמיכתנו המוסרית והפומבית בשימור ובטיפוח מפעל הזיכרון המרכזי של מורשת גוש קטיף. נשתדל להעניק כוח, עוצמה וממון למפעל זה. אלמלא קם ופעל בגאון מוזיאון גוש קטיף, פרק זה היה נמחק מהזיכרון הקולקטיבי של אזרחי  ישראל. עשור שנים הוא פרק זמן נכבד ועת התחדשות. כוחו של עם תלוי בעוצמת הזיכרון.

גוש קטיף הפיזי אמנם חרב, אך חקוק וצרוב הוא בלב רבים הנוצרים את זכרו בתודעתם ובלבם. אגדת גוש קטיף היא פרק ציוני שחובה להמשיך לספרו. אם תרצו – אין זו אגדה.

* מתוך דברים שנשא עו"ד גלעד קורינאלדי, מחבר הספר "משפט נעילה – המירוץ להצלת בתי הכנסת של גוש קטיף" (2009) ויו"ר חבר הנאמנים של מוזיאון גוש קטיף בירושלים, לכבוד ייסוד חבר הנאמנים של המוזיאון

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, ח' אב תשע"ה, 24.7.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 ביולי 2015, ב-גיליון דברים תשע"ה - 937 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: