לבד מול כולם | שלום רוזנברג

זה נכון למרצה זוטר באוניברסיטה, לחיילים בחזית ובעורף וגם לדיינים ורבנים פוסקי הלכה; התורה אוסרת לפעול מתוך פחד

הברית שנכרתה בסיני עם דור יוצאי מצרים מתחדשת עתה בערבות מואב עם דור באי הארץ. בברית סיני נפרשו עקרונות המשפט האזרחי והפלילי ובספר דברים נוסף הממד הפוליטי, ששיאו בפרשת "שופטים", שבה נקבע מבנה הנהגת המדינה ובה ידובר גם על המלחמה. מתואר שם שלפני היציאה למלחמה מוטל על הכהן משוח  המלחמה לפנות בדברי עידוד ואזהרה לעם. לאורך ספר דברים מובאים דבריו של "משוח המלחמה" הראשון, משה רבנו, דברים הנאמרים לפני היציאה למלחמות ארץ ישראל.

איור: גונן מעתוק

איור: גונן מעתוק

חובת ההנהגה

דברי משה פותחים בהזכרת הטראומה של המרגלים שבעקבות דבריהם פחד העם לצאת למלחמה: "אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ". משה ניסה לחזק את העם: "לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם", אך לשווא. אכן, אחת המטרות העיקריות שבדברי משוח המלחמה היא המאבק נגד הפחד: "אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם";  חז"ל הבינו דברים אלה כקשורים למלחמה הפסיכולוגית המלווה כל קרב (ספרֵי, שופטים מט):

אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם מפני צהלת סוסים, אַל תִּירְאוּ מפני הגפת תריסים (הקשה על המגנים) ושפעת קלגסים, וְאַל תַּחְפְּזוּ מקול הקרנות, וְאַל תַּעַרְצוּ מקול הצווחה כדרך שאומות העולם עושים, מגיפים ומריעים וצווחים ורומסים, ואתם באים בניצוחו (בניצחונו) של מקום (הקב"ה).

הרמב"ם מחשיב את חובת ההתגברות על  הפחד לאחת מתרי"ג המצוות (מלכים, ז, טו):

ומאחר שייכנס [החייל] בקשרי המלחמה יישען על מקווה ישראל ומושיעו… וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו, ויפנה מכל דבר למלחמה. וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה… ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצווארו. ואם לא עשה מלחמה  בכל לבו ובכל נפשו הרי זה כמי ששפך דמי הכל שנאמר 'וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ'.

מצוות האומץ נוגעת לא רק לצבא, אלא לכל שדרות ההנהגה הפוליטית והרוחנית, ואולי לכל שדרות העם. כך בפרשתנו, בהקשר למשפט, נאמרה הוראה כפולה: "לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט" –  סעיף מרכזי במלחמה נגד השחיתות, וכן: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵא-לֹהִים הוּא" (א, יז) – זו המלחמה נגד הפחד. אמצעי ההפחדה של  הפשיעה אינם חדשים וכך כבר מתואר במדרש התנאים ספרֵי (יז): "שמא תאמר מתיירא אני מפני איש פלוני שמא יהרוג את בני, או שמא ידליק את גדישי, או שמא יקצוץ את נטיעותיי, תלמוד לומר: 'לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ'". האם באמת מסוגל שופט להתגבר על הפחד, כשברור לו שהמשטרה לא מסוגלת למנוע את מימוש האיום?

מצווה להיות אמיץ

יש אפילו איומים גדולים יותר, המתוארים בספר שהוא אחת הפסגות של המוסר היהודי, "ספר חסידים"  (על פי כתב יד פרמא, סימן תתתקטו): "מעשה באישה אחת שהיתה מקללת כל מי שיעזור לבעל דין שכנגדה והיו [נפגעים]… על ידה בקללותיה". מתוך כך היו "יראים לעשות דבר כנגדה".  אתם לא מאמינים בקללות? זה לא רלוונטי,  הם האמינו. מה שרלוונטי הוא פסק הדין ההלכתי המובא שם: "אף על פי שמקללין לא יחושו (יפחדו) וישפטו צדק", וזאת למרות שאולי השופט ייפגע!

אך בכך לא די. מצוות האומץ מוטלת לא רק על השופטים, אלא גם על אלו הנמצאים בצמתים אחרים. האם יהיה לאדם אומץ להשתתף במלחמה לא רק נגד השקר והעוול אלא גם נגד השתיקה? רבי יהושע בן קרחה אומר (תוספתא סנהדרין א, ד): "מנין לתלמיד שיושב לפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר (כלומר, טענות שלא נאמרו  במשפט בעד העני ונגד העשיר), מנין שלא ישתוק? שנאמר: לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ". איני מסוגל לתאר לי שחוצפה מעין זו של מרצה זוטר באקדמיה כנגד בעלי הכוח שבמוסד לא תפגע אנושות בהתקדמותו "המקצועית"!

אכן, כאשר החיילים, יברך אותם הקב"ה וישמרם, מסתכנים עבורנו, אנו האזרחים חייבים להבין שחוב עצום מוטל עלינו. עבורם חייבים גם אנו להתגבר על הפחדים האזרחיים שלנו וגם להסתכן. ודאי חייבים בכך כל אלה ששולחים אותם למשימה הצבאית, בצורה ישירה או עקיפה – מבעלי הכוח והעוצמה ועַד אחרון העובדים הנחשפים  למעשי שחיתות או עוול.

ועתה לפחד העילאי. גם הדיינים והרבנים זקוקים לאומץ, האומץ לפסוק במצבים שההכרעה בהם קשה ולא סתם להחמיר. לפניהם פחד אחר – "יראת הוראה", יראה אצילה של חכם הדואג שמא יטעה ושמא יגרום לאחרים לחטוא. אך גם מול יראה אצילית זאת נדרש אומץ כדי לנסות ולפתור את בעיות השעה, כמו למשל בעיית העגונות,  וזאת דווקא תוך שמירה על מסגרת ההלכה. גדולי התורה מצווים באומץ כלפי השמים ובלא מעט אומץ כלפי בני אדם; אומץ לעמוד במחלוקת נגד חכמים חשובים וקהל חסידיהם. אומץ גם בכך שבגלל עמדתם הם עלולים שלא למצוא שידוכים "הולמים" לצאצאיהם. כמה קשה אומץ זה! אולם, האם לא גם להם מכוונים דברי הרמב"ם: "ולא יירא  ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו… ויפנה מכל דבר למלחמה"?

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, ח' אב תשע"ה, 24.7.2015

פורסמה ב-24 ביולי 2015, ב-גיליון דברים תשע"ה - 937, מילה בפרשה / שלום רוזנברג ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: