הגעת ליעד | יעל הרמתי

[סיפור]

א

הדבר הראשון שהכה בה היה הריח. רוח מערבית שנכנסה מבעד לחלון הגג הפתוח הביאה עִמה ריח חזק, תערובת ריחות של ים וריחות אחרים. הריח הזה היה שלה, מילא אותה בתחושה של בית במקום שמעולם לא הייתה בו, עורר בה רגש מוזר, מסתורי אפילו. משב נוסף של רוח הביא עמו את ההבנה מאין הריח הזה מוכר לה. הספות  הישנות, המצעים והתמונות מביתה של סבתא עלו בדמיונה, ספוגים כולם בריח המיוחד הזה.

הילדה הקטנה שבה התעוררה, רצתה למתוח רגליים מעל בקרת הרכב, להתמכר לתחושה ההיא, שוכבת על הספה של סבתא, מביטה בתמונת הבית שעל הקיר ושוקעת בחלומות שובבים, רואה עצמה מתרוצצת בין העצים שבתמונה, מתגלגלת על הדשא הירוק. לעתים מצאה עצמה משננת את המספר הצרוב על מסגרת העץ ומנסה לעמוד  על טיבו… המבוגר האחראי שבה לא נתן לרגליים להתרומם.

"זו נסיעה אזרחית ראשונה למקום, אנו מבקשים לא לסמוך על הניווט האוטומטי ברכב ולהשאיר רגל בכוננות על בלם החירום". למעשה זה היה החוק בכל נסיעה ברכבים ממוחשבים, רק שהיא לא מכירה מישהו שבאמת מקפיד עליו, אולי חוץ מהזקן ההוא שמוביל את השיירה. נדמה היה לה שראתה אותו פעם, אולי בשבעה של סבתא או  באחת האזכרות. אומרים שהוא מהאחרונים שעוד זוכר את הדרך לשם אז נתנו לו להוביל את השיירה. קצת משונה, בהתחשב בעובדה שהוא היחיד שנוסע ברכב בלי ניווט אוטומטי. בחנה אותו בעניין, מאז ומעולם הצחיקו אותה האנשים האלה שלא מוכנים להתקדם.

סבתא שלה לא הייתה כזו, תמיד התעדכנה במתרחש. היו לה חשבונות ברשתות חברתיות כשאלו רק החלו, בית חכם ומשקפי תקשורת. רק לדבר אחד לא הייתה מסוגלת סבתא להתרגל, לשימוש בזיהוי ביומטרי. תמיד העדיפה סיסמאות מספריות, ומה הפלא, לכל החשבונות הייתה לה אותה הסיסמא.

הרמתי-02

גני טל, לפני – צילום מהאלבום המשפחתי

ב

נזכרה בפעם ההיא, שנמלטה כילדה לבית של סבתא, לא זוכרת מה גרם לה לברוח. כשנכנסה אל הבית ובקרת האזעקה התחילה לצפצף, ראתה בעיניה את הסערה שתתרחש כשקולות האזעקה יישמעו למרחוק. אוטומטית הגישה אצבע לצג הזיהוי, אבל אז נזכרה שהיה זה הבית של סבתא, העבירה את האצבע והקלידה בלי לחשוב:  שלושים ואחת, נקודה, שלוש שבע שלוש, פסיק, שלושים וארבע, נקודה, שלוש מאות.

כמה צחקה כשהאזעקה כבתה. היה זה צחוק משחרר, בריא. תחושה של שותפות סוד. מאז כבר נכנסה לביתה של סבתא בכל הזדמנות, חוזרת על רצף המספרים ההוא שוב ושוב עד שהפך לחלק ממנה. בלי משים הפך להיות גם הסיסמא שלה במקומות שבהם לא יכלה להושיט פשוט אצבע מזהה. תמיד חייכה כשהקישה  31.373,34.300, מחכה לקבל מחמאה מאשף הסיסמאות, "סיסמא חזקה מאוד". אם היית יודע עד כמה, הייתה אומרת, ספק אליו ספק לעצמה.

אבל עכשיו היא כאן, והסיסמא החוזרת ההיא הופכת לנקודת ציון משמעותית הרבה יותר בחייה.

את תחילת הדרך הכירה בעל פה. מאז שקיבלה רישיון נהיגה הסיעה את סבתא כל שנה בי"ב באב לטקס המצחיק, בראש התל ההוא שאליו סבתא וחבריה היו מטפסים, מביטים מערבה במבט מלא געגוע ודמעות ושרים שירים שאף אחד חוץ מהם לא מכיר. עם השנים קטן מספרם של המשתתפים, וגם אלו שהגיעו התקשו לטפס. היו  מקיימים את הטקס למטה, בחניית העפר. בסיומו הייתה סבתא נותנת לה יד חזקה ויחד היו עולות, צעד אחר צעד, אל ראש התל. שם הרשתה סבתא לדמעות להתגלגל על הפנים ותחושת שותפות הסוד הייתה מבעירה גם בה את הגעגוע למקום שמעולם לא הכירה.

אחרי שסבתא נפטרה השתדלה להגיע אל הטקס לבדה כל שנה כשהייתה בתאריך הזה בארץ ולא מחפשת את עצמה באיזה מקום נידח על פני הגלובוס.

בחודש אב האחרון דווקא הייתה בארץ ואפילו זכרה את הטקס וחשבה להגיע – אבל אז פרצה המלחמה. כשהודיעו בתקשורת שחיילינו עומדים על חורבות היישובים היהודיים הצטערה כל כך שסבתא אינה לצידה כדי לשמוע.

אולי לכן הייתה בה ידיעה ברורה, ברגע שראתה את ההודעה, שהיא מצטרפת לשיירה הזו. אמנם במפגש ההכנה הודיעו שנכנסים רק לבקר, ועל התיישבות עוד אין מה לדבר, אבל בעבודה לקחה חופשה לשבוע ("אולי יותר", אמרה לבוס בחיוך, "חופשה לא מתוכננת", וראתה את האכזבה בעיניו אחרי שכבר חודשים הוא מנסה לשדך לה  את אחיו הצעיר…), העמיסה ברכב שישיות מים, אוהל ובגדים לכמה ימים והנה היא כאן, בשיירה המצחיקה הזאת. כשהרכב הספורטיבי שלה זוהר בתוכה כמו נקודת אור בחשכה.

גני טל, אחרי ההרס

גני טל, אחרי ההרס

ג

אתמול רצתה להכין את עצמה, להבין למה לצפות. שוב פתחה GOOGLE EARTH, בראש האתר נכתב שתמונות הלוויין מתעדכנות כעת כל 48 שעות. אך כשהקישה את נקודת הציון המוכרת קפצה הודעת שגיאה: "אזור זה אינו מכוסה לווינית, תמונה אחרונה מעודכנת לפני שישה חודשים. האם אתה מעוניין להמשיך?". חצי שנה?  התפלאה לעצמה, הרי זה הרבה לפני שפרצה המלחמה… ובכל זאת לחצה "המשך".

על הצג עלתה תמונה מוכרת – קו החוף הכחול משמאל, ומימינו דיונות ריקות של חול, שהזכירו כמה צילום האוויר בביתה של סבתא, שמראה ערמות מסודרות של בתים חרבים ושבילים ביניהם, לא מעודכן כבר שנים. סבתא סיפרה לה שבשנים הראשונות הכול נשאר אותו דבר, ערמות של כאב מסודרות בשורות. אז עוד יכלה לזהות את  הבית, לשמור לעצמה את נקודת הציון, לחרות אותה על המסגרת ועל לוח ליבה. בהמשך כנראה ניסו לבנות שם משהו. בתמונות הלווין באיכות של אז אפשר היה לזהות פארק מים או אתר דומה עם ברכות ומדשאות. עם השנים והשינויים שהאזור עבר נקודת הציון הזו הפכה שוב לתילי חורבות ואחר כך לשממה של חול.

צפצוף עדין נשמע מהנהג האוטומטי, קוטע את חוט מחשבותיה, מרמז שהיעד קרוב. הזדקפה והביטה סביב, כלי רכב צבאיים ואוהלים היו פזורים בין הדקלים על הדיונות הזהובות, כמו בסיס צבאי שהוקם באופן זמני. גם אל השיירה שלהם התלווה D9 כבד, אמרו שכדי לפלס את הדרך מהחולות. הבחור שעמד לידה לחש בקול סמכותי  למי שסביבו שזה רק מה שמספרים לנו, אבל בעצם חוששים ממטענים על הכביש.

המשפט הזה ערער את ביטחונה. כלי הרכב הכבדים האלה מעולם לא עוררו בה תחושת בטחון. תמיד שמעה מולם את קולה של סבתא מספרת "ואז הגיעו הדי־ניין" ושותקת, כמו רואה לנגד עיניה את קירות ביתה חרבים, אבן אחר אבן.

אולי כל הנסיעה הזאת מיותרת עבורה. במפגש ההכנה היה רוב גברי ברור, מהסוג שמחפש אזורי לחימה. הנשים המעטות שהיו שם באו עם בני הזוג. רק היא עמדה לבדה, מרגישה בולטת כל כך, לא שייכת. פחדה שיבקשו שכל אחד יציג את עצמו ואת מניעיו, שמחה שהתחילו ישר בהסברים. כשהודיעו שייכנסו רק לאזור המרכזי קם זוג  מבוגר ועזב בכעס, "שוב שוכחים את צפון החבל", אמרו. הם נראו לה צעירים ממה שיכלה להיות סבתא אילו הייתה כאן היום, "אבל היא לא, ואני כאן במקומה", ניסתה לחזק את עצמה. לה דווקא התאימה הנסיעה המרוכזת למרכז הגוש. פחדה לנסוע לבד דרך ארוכה אחרי שתפרוש מהשיירה לכיוון נקודת הציון הפרטית שלה.

"לאן אנחנו נוסעים?", שאל שם מישהו, ובשקט שהשתרר אחר כך ניתן היה לחוש איך כל אחד מהנוכחים שוקע במחשבות ותמונות משלו. כשחתך את הדממה והסביר כי בסך הכול ביקש נ"צ להתכוונן אליו, כמעט נתנה את שלה לכולם. אבל מחשבה נוספת עצרה אותה, הרגישה שתחלל בכך את זיכרונה של סבתא, כמו להזמין זרים  לביתה הפרטי מבלי להודיע. לשמחתה אחד הנוכחים נתן לכולם נ"צ אחר. זו נקודה משוערת, אמר, לאזור המלון, על חוף הים. השאר הנהנו בראשם כמבינים. כשהכניסה את שתי נקודות הציון לתוכנת הניווט שמחה לראות שהסטייה מהדרך היא של כמה מאות מטרים בלבד.

ד

את השעות שלאחר מכן מילאו בסיפורים ובזיכרונות. אז הבינה כמה נעים לה להיות בחברת האנשים האלה, כולם זרים לה אך חיים את הזיכרונות משם כאילו לא עברו כל כך הרבה שנים מהגירוש הנורא ההוא בתשס"ה. בכל אחד מהם ראתה משהו מסבתא. במבוגרים ראתה את אותו מבט בעיניים ששבע כל כך הרבה תקוות ואכזבות וגם  עכשיו לא ממש האמין שהם בדרך לשם. אצל הצעירים היו סקרנות, נחישות וחזון, אלו שלא אבדו לסבתא עד ימיה האחרונים. ואצלה? בעצמה גילתה את אותה תחושת שותפות סוד.

ההתרגשות שלה החלה עם פרוץ המלחמה. משהו בטון של המנהיגים נשמע היה אחר, נחוש יותר, החלטי. ראש הממשלה הודיע כי זו תהיה המלחמה האחרונה. הפרשנים לעגו לו בשעות הראשונות ולפתע משהו באווירה השתנה. תמונות של חיילים מניפים דגל על חוף הים, הרמטכ"ל נושא דברים בבית הכנסת העתיק בעזה, תמונת  הפסיפס של דוד שנשתמרה למרות החורבן וההרס ששלטו מסביב, הדקלים הגבוהים עמוסי הפרי ועצי השיטה המכחילה, בפריחה הצהובה שלהם, שליוו את התמונות הרגילות מאזורי מלחמה.

 כשראיינו בבית האבות את אחרון חבריה של סבתא שעוד הכירה, בכתה כשאמר "סוף סוף, היינו כחולמים". מהרגע ההוא ידעה שהיא רוצה להיות שם, עם ראשוני החוזרים, להשלים את שבועתה של סבתא כל שנה בתל גמה, משאלה שלא זכתה להגשים.

"קטע התפצלות דרכים קרוב, בחר מסלול מועדף", קול הניווט האלקטרוני גרם לה להתרכז בדרך. הכביש שנסעו עליו היה משובש, עוד מעט תפנה השיירה כולה מערבה לכיוון הים, והיא תמשיך ישר, כמה מאות מטרים, עד לנקודת הציון הפרטית שלה. לרגע ציפתה לראות מולה שער צהוב ועמדת חיילים, כמו בתמונות האלבום הכתום של  סבתא. בעידן דיגיטלי לא היו הרבה אלבומים בבית וזה האחרון זכה ללוות אותה בשבתות הארוכות של הקיץ, הכירה את כל תמונותיו בעל פה, יודעת שאת רובן לא תזכה לראות. כל מה שנבנה בידי אדם נהרס כבר בקיץ ההוא, סיפרה סבתא, את בתי הכנסת ומבני הציבור החריבו זמן קצר אחרי שהיהודי האחרון עזב. רק החולות,  הדקלים והים יחכו לנו כשנשוב.

תמיד "כשנשוב", מעולם לא "אם נשוב". סבתא חיה כל שנותיה את האמירה הזאת. לא סתם הייתה האחרונה מכל אחיה שבנתה את ביתה ביישוב החדש. "אין לי כסף לשתי משכנתאות", צחקה, "ואיך אבנה בית כשנשוב…". בסוף גם היא בנתה, בגינת ביתה נטעה עץ דקל גדול ש"עלה כמעט כמו המטבח", אבל נתן לה תחושה של בית.

נקודת ההתפצלות הגיעה. לא חיכה מולה שער צהוב, רק דרך עפר חבוטה. מהרכב שנסע אחריה בשיירה נשמעה צפירה, כמו שואלת לאן זה, היא פתחה את החלון וסימנה בידה שהכול בסדר, ממשיכה בנסיעה איטית בשביל המקרטע בתוך השממה.

בעוד מאתיים מטר… הרכב עצר. הכביש לפניה היה מכוסה בחולות נודדים.

לרגע החסירה פעימה. פתחה את הדלת ולקחה איתה את הניווט הידני, צועדת בהיסוס בכיוון שהראה.

"הגעת ליעד". 31.373,34.300

זה כאן.

התיישבה על האדמה כלא מאמינה. מרשה לדמעות להתגלגל על לחיה. "סבתא", אמרה, חופנת בידיה את גרגרי החול, "הגעתי הביתה".

* 31.373,34.300 היא נקודת הציון שבה עמד ביתה של הכותבת בגוש קטיף

* יעל הרמתי גדלה ובגרה בגני טל שבגוש קטיף. כתבה את הספר "ילד כתום – משירי ילדי גוש קטיף"

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, ח' אב תשע"ה, 24.7.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 ביולי 2015, ב-גיליון דברים תשע"ה - 937 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: