געגוע אל טעם החיים | אלי פיינסילבר

בימינו חיים ערכיים ומוסריים נראים כחיוורים לעומת חיי הוללות ותככים, אך בזמן המקדש המציאות הייתה הפוכה. תשעה באב הוא ההזדמנות להיזכר שהטוב במקורו מתוק מן הרע

לפעמים אני שואל תלמידים מה לדעתם היה קורה אם במקום להודיע בחדשות ובעיתונים על תאונות, רצח, שוד, שחיתות וכל מיני גילויי אכזריות, היו מדווחים על מעשי חסד, נדיבות, אידיאליזם, יוזמה, אמון וגילוי אחריות כללית. התשובה הכמעט קבועה היא שאם אכן היה כדבר הזה, היה מאוד משעמם. הרבה יותר מעניין לשמוע על  אירועים שעל אף שפלותם הם בכל זאת מסעירים את הנפש ומפעילים את הדמיון מאשר להאזין לידיעות על אודות מעשים טובים, מוסריים וערכיים, שמשאירים אותנו אדישים ונטולי חיות.

ברור לאותם תלמידים ששום מעשה טוב, אידיאלי ככל שיהיה, איננו יכול להתחרות עם חיים תוססים, מלאי עניין ותנועה. כל מה שהוא חיוור, חלש, בנאלי, חד־גוני ומשעמם איננו מושך את לבנו. כאשר נפגשים עם חיים גדושי חוויה, כל מה שהוא פחות מזה נחשב בעינינו כאילו הוא מת. לכן האידיאליסט מכונה לא פעם בדורנו "פראייר",  כלומר זה שמקריב את הכיף בחיים למען עקרונות "יבשים" ומשעממים, כגון עזרה לזולת או תרומה למדינה.

 געגועים לאחווה הלאומית שאחזה בעם כולו. מתנדבות בחלוקת חבילות לחיילים בימי "צוק איתן" צילום: זואי וייר, פלאש 90


געגועים לאחווה הלאומית שאחזה בעם כולו. מתנדבות בחלוקת חבילות לחיילים בימי "צוק איתן"
צילום: זואי וייר, פלאש 90

להתחרות בטעם החטא

זוהי אחת הבעיות הקשות ביותר הניצבות בפני כל מחנך. בתחילת דרכו הוא סבור לתומו שאם אך יסביר לתלמידיו החביבים את חשיבות התרומה לחברה, את הערך העצום של רגישות לזולת, את האמת העמוקה של חיי משמעת ואת שורשן האלוהי של המצוות – כולם יתמלאו מיד בחשק אדיר ליישם זאת. ולא היא. ידיעת האמת  כשלעצמה איננה מספיקה כדי לעורר את הרצון. תיאוריות ורעיונות מופשטים לבדם אין בכוחם לשנות את מאזן הכוחות הנפשיים באדם. המחנך איננו מסוגל להילחם בתרבות הסובבת אותו.

גם אם כל תלמידיו יודעים היטב שצריך להישמע להוראות החוק ולהימנע מכל פעילות פלילית, ידיעה זו איננה מסוגלת להתחרות עם סרט המציג את הפושע כאדם אינטליגנטי, מקסים ושופע כריזמה המתחמק באלגנטיות שובת לב מהשוטרים, המוצגים כחבורת מבולבלים שאינם מבחינים בין ימינם לשמאלם. כפי ש"תמונה שווה אלף  מילים", כך גם החוויה הנעימה המתעוררת באדם מכוח מפגש עם פשע מרהיב ביופיו מחריבה בין־רגע תודעות מוסריות שהאדם בנה בקרבו בעמל רב ומתמשך.

"אלו דברי תורה, שקשין לקנותן ככלי זהב… ונוחין לאבדן ככלי זכוכית" (חגיגה טו, א). גם אדם המלא בידיעות תורניות על אודות הערך הנצחי של החיים ושל הנשמה האלוהית המפעמת בקרבו איננו מסוגל להתייחס לכל זה ברצינות כאשר כלי התקשורת מודיעים לו שוב ושוב בצורה חווייתית, מרעישה וחזותית, המהדהדת בכל מרחב  אישיותו, שהעולם מלא ברצח, ניאוף, גזל ורמאות. השכל החיוור והאיטי איננו מסוגל להתחרות במהירות ובעוצמה של החוויות הנפשיות־מוחשיות.

לכן, אין זה מספיק ללמד ידיעות ולרכוש השכלה ולו הערכית ביותר. המחנך מוכרח להפגיש את התלמיד שוב ושוב עם חוויות ערכיות, שבהן ודרכן ייפגש בצורה בלתי־אמצעית עם קורת־הרוח העדינה ועם הסיפוק העמוק המתעוררים בקרבו בעשותו טוב וישר. כדי להיות מוסרי באמת אין זה מספיק שהאדם יכפה את עצמו כל חייו לעשות  "מה שצריך", בעודו מתאווה לאסור ולמגונה. ההתנהגות המלאכותית המוכתבת "מבחוץ" על ידי השכל היא חשובה מאוד, תנאי הכרחי ליכולת האדם לדחות סיפוקים ולהתגבר על יצרו הרע, אך זוהי התחלה בלבד, מסגרת שלדית הצריכה לקרום עור ולהתמלא בשר של עונג מוסרי עמוק, המסוגל להתחרות עם טעם העברה ואף לנצחו.

דא עקא, שהרבה יותר קל ללמוד, להבין ולהשכיל מאשר לעורר בתלמיד חוויה מוסרית עמוקה ותוססת. אין זו אשמתם האישית של המחנך או תלמידיו, אלא אשמת הסביבה שהם חיים בה. ייתכן שהאדם הפרטי יצליח לחולל מהפכה באישיותו ולעורר בקרבו חוויות מוסריות איכותיות. אך האדם איננו חי לבד בבועה סטרילית, אלא בתוך  מסגרת חברתית גועשת, המשפיעה עליו ללא הרף. גם אם יצליח לגאול את אישיותו הפרטית, קשה מאוד לעמוד בפני החוויה הציבורית המשפילה השוטפת אותו מכל עבר בקביעות. כאשר המחנך – או האדם המחנך את עצמו – מוצא את עצמו מתמודד לבד מול המדיה, התקשורת והרחוב, כמעט אין לו סיכוי לנצח במלחמה זו, הנראית  אבודה מראש. "מעצבי דעת הקהל" חזקים קטגורית מהפרט הבודד, הנסחף בזרם הציבורי.

מתיקותו של המוסר

הבה נתאר לעצמנו מה היה קורה אם המצב היה הפוך, אילו החיים המוסריים היו הרבה יותר עמוקים, סוערים, תוססים ומעניינים מכל דבר אחר. אם דווקא האידיאליזם היותר צרוף היה מתברר כחוויה אדירה ולא רק כדבר שמוכרחים לעשותו; אם החיים המוקדשים לערכיות היו מלאים אנרגיה וספונטניות מתפרצת. אז, בוודאי, הכול היה נראה  אחרת. עורכי החדשות המחפשים את הידיעות המרעישות ביותר היו מוצאים אותן אצל האידיאליסטים דווקא. מי שמחפש אדרנלין וסערת נפש היה מוצא אותם דווקא בערכיות ובמוסר. ממילא כל האווירה הציבורית הייתה משתנה לחלוטין. שיחת היום העוסקת במרתק ובמעניין־ביותר הייתה נסבה בשיא הטבעיות סביב הערכיות בשלל  גווניה.

המחנך לא היה צריך אז להילחם בסביבה, מפני שהיא עצמה הייתה מספקת לו את כל הנדרש. כאשר הרחוב הופך לכלי חינוכי־חווייתי רב עוצמה, עבודתו של המחנך משתנה מן הקצה אל הקצה. במקום להילחם בתרבות הוא יכול לסייע לתלמידיו לספוג אותה בצורה עמוקה אל אישיותם הפרטית ולהיבנות ממנה. גם חוויות מוסריות אדירות  זקוקות לבקרה, למורה ומדריך שיסייעו לאדם הפרטי לקלוט אותן אל קרבו בצורה טובה ובריאה.

הגעגועים לקיץ דאשתקד, לאווירה הציבורית המיוחדת במינה שנוצרה בעקבות חטיפת שלושת הנערים ומבצע צוק איתן, לאחווה הלאומית שאחזה בעם כולו, שטלטלה אותו ושהצליחה לעורר רבדים עמוקים באישיות – שאולי היינו בטוחים שכבר אבדו ואינם – הינם לאמתו של דבר געגועים לחוות את החיים הערכיים שהתעוררו אז  במלוא העוצמה ושאפשרו להמון בני־אדם להתנדב ולהתמסר למען טובת הכלל בשמחה רבה. האדם אז לא הרגיש שהוא נדרש "לוותר" על מנעמי החיים ו"לשלם מחיר" עבור מסירותו, אלא אדרבה – היה ברור לו שהחיים היותר אמיתיים ועמוקים נמצאים דווקא שם, בתרומה לכלל, בחסד ובמוסריות.

זהו עיקר חידושו של עם ישראל. עם ישראל לא חידש את המוסר, הצדק והיושר. גם אנושיות טבעית ישרה מסוגלת להגיע למסקנה שעיקר ערכו של האדם נעוץ בהיותו רודף אמת ושוחר חסד. אין צורך באומה אלוהית לשם כך. החידוש הישראלי המרהיב הוא שלהיות מוסרי זה שיא החיים הממשיים; שהאידיאליות היא החוויה המסעירה  ביותר; שהתענוג העמוק והמופלא ביותר הוא המעשה הטוב דווקא. עם ישראל מבשר לעולם את טעם החיים האמיתיים, ההופך את שאר ההנאות לגסות ופחותות ערך. מי שזכה לטעום ממתיקותם הסוערת של חיים מופלאים שכאלה יירתע מן החטא לא רק כדי לא להפסיד את העולם־הבא שלו, אלא בעיקר כדי לשמור על העולם־הזה שלו.  במציאות עליונה זו אין צורך בהרבה הסברים ודיבורים כדי לשכנע את האדם להיות טוב וישר, מפני שהחיים הטובים־באמת מדברים בעד עצמם, בלי צורך במילים.

אלא שבעוונותינו הרבים איבדנו את עיקר מדרגתנו והיינו כאחד האדם. המוסריות והיושר הפכו אצלנו למושגים שכליים יבשים, שההכרה מורה אמנם על אמיתתם, אך נעדרי החִיות וסערת־הנפש המתלווה אליהם. כמו מסומם שקולטני־ההנאה במוחו נהרסו, והוא כבר איננו מסוגל לחוש את ההנאות הקטנות שבחיים, כך גם אנחנו ממשיכים  אמנם להתנהג בצורה מוסרית, אך מבלי שהדבר יעורר בנו חוויה אסתטית עזה. איבדנו את היכולת לחוש את טעם־החיים שבמוסר, את עומק העונג שברדיפת האמת.

יציאה מן הכאילו

זהו עומק משמעותו של חורבן בית המקדש. "מיום שחרב המקדש, ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה" (סנהדרין עה, א). כעת, רק מי שחוטא הוא זה שנהנה באמת. טעם החיים נמצא במקום אחר, נמוך ושפל. היום, מי שמחליט להיות מוסרי מוותר על ה"כיף" ועל ההנאה. זאת לעומת זמן המקדש, שבו מי שלא היה בעל חיוניות שלמה  ותוססת לא יכול היה להתקרב לקדושה. הטמא ובעל־המום התבררו כרחוקים מן המוסריות האלוהית. במקדש לא למדו, כי אם חיברו את כוחות החיים הסוערים ביותר, את האדרנלין הבהמי, לתוכן המוסרי באמצעות הקרבנות. מאז החורבן הפכנו להיות "עם הספר" במקום "עם החיים". אך גם כעת העיקר חסר מן הספר.

בבניין בית המקדש השני התעוררה מחלוקת בין הזקנים לצעירים. הזקנים, שעוד זכרו את הבית הראשון, בכו; הצעירים, שלא הכירו אותו, שמחו (עזרא ג, יב). לכאורה, הצעירים צודקים: עם כל הכאב על מה שהיה, החיים צריכים להימשך. וכך גם אנו מכריעים במשך כל השנה כולה. אבל פעם בשנה צריך לזכור ולהזכיר שלעולם לא נוכל  להשלים עם המצב הקיים, המעליב את ייעודנו המקורי. הבכי עניינו חוסר היכולת להשלים עם החיסרון. לכן יש בבכי אמת גדולה, על אף שאי אפשר לתפקד לאורה במשך שאר ימות השנה. דווקא המועקה הקשה הרובצת עלינו בתשעה באב, תחושת הריקנות הנוראה וההחמצה ההיסטורית, חוסר־היכולת להסיח את הדעת מן האבלות, היא  המגלה שלא שכחנו את עצמנו.

במשך השנה אנחנו חיים ב"כאילו". "כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת" (מנחות קי, א). תשעה באב הוא יום האמת שבו אנו מודים שלעומת מה שאנו אמורים להיות, חיינו הנוכחיים מרוקני־ערך, "כמו חללים שוכבי קבר". לא זו בלבד שתחושה זו לא נחלשה עם קום המדינה, אלא מבחינה מסוימת היא אף החריפה. מצד אחד זכינו  לחדש בימינו תרבות לאומית אך מצד שני התברר עד כמה תרבות זו רחוקה שנות־אור מאופיינו הלאומי המקורי. לכן דווקא התקופה ההיסטורית האחרונה מבליטה ביתר־שאת את חסרון המקדש, את הריקנות הנוראה הממלאת את חלל חיינו הציבוריים. ברור שלעומת מצבנו הגלותי יש לנו הרבה מאוד על מה להודות ולהכיר טובה; אך לעומת  עברנו המפואר, אנו עדיין בשפל המדרגה.

תחושת־רִיק זו היא גם המעוררת בקרבנו את הצימאון הטבעי לשוב ולהיות בריאים־לאומיים, להיות מה שאנחנו באמת. רק חוסר היכולת להסתפק במועט הוא שידחף אותנו לשאוף לגדולות. לפיכך דווקא האבלות – ההכרזה הברורה שהמציאות העכשווית איננה מצליחה להרוות את צימאוננו הערכי החי – היא המנוף שיחדש ימינו כקדם  ויביא אותנו, מתוקף חוק "כלים שלובים", חזרה לגובה־החיים שבו היינו פעם, ואף למעלה מזה. רק "המתאבל על ירושלים" הוא ה"זוכה ורואה בשמחתה" (תענית ל, ב) כבר כעת, והאבלות בתשעה באב היא בעצמה ההופכת יום זה למועד (שו"ע או"ח תקנט ד).

* הרב אלי פיינסילבר הוא ר"מ במכינת "נטע שורק"

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, ח' אב תשע"ה, 24.7.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 ביולי 2015, ב-גיליון דברים תשע"ה - 937 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 10 תגובות.

  1. חז"ל במסכת עבודה זרה ג ע"א, קבעו שגדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה, וכתבו תוספות: גדול המצווה ועושה. פי' מפני שהוא דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בוראו:

    וד"ל

  2. א] האם רק בורותי ובערותי מלמדות אותי שעיקר העברות נעברות לא בגלל התקשורת, אלא בגלל שבני אדם נכנעים ליצריהם הרעים מכל סוג שהוא?
    ב] ככל שאני יודע בית ראשון חרב עקב חטאי העם. וגם הקרבת הקרבנות בזמן בית שני לא מנעה את חורבנו על כל מה שהשתמע מכך.

    • ל26:
      א.אתה מבלבל כאן בין שני מישורים שונים: המישור הפרטי והמישור הציבורי.
      במישור הפרטי ניתן לדבר על מושגים של בחירה חופשית, בהם אדם צריך להתמודד בין יצר הטוב ליצר הרע וכו', וההשפעות החיצוניות זניחות מכדי לספק תירוץ לבחירה זו או אחרת(בלי לדבר על מצבי קיצון, כמובן, הדורשים טיפול נפרד).
      במישור הציבורי, לעומת זאת, אנו עוברים ל"חוק המספרים הגדולים", בהם סך הבחירות החופשיות האינדיבידואליות מתאים את עצמו לחוקים הדטרמיניסטיים של ההשפעות הסביבתיות. כאן ההסתכלות היא מערכתית, לא אישית, ובהחלט ראוי לדבר על מנגנונים שמעודדים התנהגות לא מוסרית.
      כלומר, לא ניתן להאשים את התקשורת אם אדם פרטי ראה יותר מדי סרטי פעולה, השתגע והחליט לירות באנשים באמצע הרחוב. לעומת זאת, הטענה שסרטי פעולה מעודדים אלימות בקרב בני נוער היא לגיטימית לחלוטין.
      ב. פיספסת לדעתי את עיקר הטענה. הכותב סה"כ אומר שעבודת המקדש מאפשרת לרתום את ה"כוחות הבהמיים" לעשייה חיובית, ולהפוך אותה בכך לאטרקטיבית. הוא אינו טוען(כך אני מבין) שהמצב הרוחני בכללותו בתקופת הבתים היה תמיד חיובי, זה רק אתה הנחת שהוא אומר. אם ברצונך לטעון שהקמת בית המקדש בימינו לא תתרום להרמת מצבו הרוחני של העם, תצטרך לפרט יותר לגופו של עניין.

    • לבנות את בית הבחירה (לחנוך)

      בס"ד י"ד אב תשע"ה

      עזריאל (azinative) עומד בצדק על הבעייתיות שבטיעון שכשייבנה בית המקדש אז כבמטה-קסם ייפתרו בעיותינו, ונזכה בטעם ובאושר שכל כך חסרים לנו. הרי גם בזמן שהמקדש היה קיים, היה מצב שאנשים הסתובבו לידו ובתוכו ולא הגיעו להתרוממות רוחנית, וגרוע מזה – חשבו שבחסות המקדש הם יכולים לעשות מה שבא להם.

      אולי ניתן לומר שבית מקדש הוא כמו כינור. אם אתה יודע לנגן – תפיק ממנו צלילים נפלאים. אם אתה לא יודע לנגן, הכינור לא וציא מאליו שום צליל.

      'טעם החיים' הוא כמו 'קולה'. אנחנו בוחרים אם זה יהיה מר ושחור או מתוק ותוסס. אנחנו הבונים את 'בית הבחירה' שלנו. אם נחליט שהדברים הערכיים הם החשובים לנו, ועשיית הטוב בעיני אלקים ואדם היא המביאה לנו את הסיפוק הגדול בחיינו – אז הקב"ה נותן בידנו את הכלים.

      את הטעם בחיים אנחנו מוצאים בחיים, לא מחוץ לחיים. גם החווייה הרוחנית, שכלית ורגשית, עוצמתית ככל שתהיה, אינה עניין לעצמה. היא כלי שמעצים את כוחותינו לפעול במרץ בעולמנו, כדי לעשות את עולמנו למקום שבו השכינה שורה, לעולם המושתת על הרצון לטוב.

      וכשהקב"ה רואה שאנחנו מנצלים יפה את הכלים שבידנו, הוא נותן לנו כלים מורכבים יותר ועוצמתיים יותר. ככל שנדע לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב, ולהפיח רוח של קדושה, בחיי הפרט והקהילה החברה והמדינה – אנחנו מקרבים את בניין המקדש והחזרת הנבואה.

      ככל שנתאמץ לנגן יפה בגיטרה הפשוטה שיש לנו – אנחנו מגדילים את הסיכוי ש'המנצח' יפקיד בידינו את כינור הסטרדיוואריוס היקר מכל.

      בברכה, ,ש.צ. לוינגר

      אני קצת מתפלא על מסקנתו של הרב אלי, שבדורנו נחשבים החיים הערכיים כ'חיוורים' יותר. הרי כמחנך במכינה הוא רואה את נהירתו של הדור הצעיר למשימות נעלות. ומהתקשורת ראייה. העשייה החיובית היא שגרת חיינו, ואם מחפשים חידוש צריך למצוא את השלילה. הוה אומר: הנורמה של חיינו – טובה היא!

      מה שנכון הוא שבדור הזה יש רצון לראות הכל 'כאן ועכשיו', ויותר קשה למצוא טעם במשימות המחייבות השקעה לטווח ארוך ואינן מביאות סיפוק רוחני מיידי.

      לדורנו צריכים אנו להרחיב את הדרכתו של רבי אליעזר, ולומר לגברים ונשים גם יחד: 'אין חכמה לאיש אלא בפלך'.

      הפלך הוא סמל ההתמדה, הטווה בפלך בימי חז"ל היתה מפיקה בשבוע חוט ב'משקל חמישה סלעים', כ50-100 גרם. רק הטווח הארוך נירה התרומה הכלכלית של מלאכה זו למשק המשפחתי, ומי שהצטיינה יכלה לעשות בפרי עמלה גדולות 'זממה שדה ותקחהו מפרי כפיה נטעה כרם'. רחל השתבחה ש'תפסה פלך של שתיקה'; לאה – 'תפסה פלך של הודייה'.

      חכמת הפלך היא הבינה היתירה לראות את העתיד המזהיר הבא מעשייה איטית אך עקבית. וכהדרכת חז"ל: אדם שונה שתי הלכות שחרית ושתי הלכות ערבית נמצא למד כל התורה כולה. ומשנתו מביאתו לידי מעשה.

      • לש.צ לוינגר

        א.אני מסכים איתך ועם עזריאל שבניית המקדש איננה פתרון קסם לבעיות של עם ישראל. כתבתי רק שטיעון זה איננו עולה בהכרח מדברי הכותב.
        ב.אני גם חולק על הכותב ש'ניטל טעם של מצוה' עם חורבן המקדש. אין לי ספק שעשייה מוסרית תוביל גם היום ל'שמחה של מצווה'. עידוד של התנדבויות זו בהחלט הדרך להשאיר אצל התלמידים 'טעם של עוד' ולחזק את הרצון לחיות חיים ערכיים(מה שבוודאי לא ניתן להשיג ע"י לימוד תיאורטי יבש).
        אני חלוק עליך בשתי נקודות:
        1. לענ"ד, יש בעבודת ביהמ"ק נדבך רוחני שלא ניתן להשיג באופן אחר. אינני מבין כיצד ניתן לאמר שחלק כה נכבד מתרי"ג מצוות איננו הכרחי לעבודת ה' שלנו כעם וכאנשים פרטיים.
        2. בעניין האם בית המקדש ייבנה ע"י עם ישראל או ייפול מהשמיים.
        חנוך

    • בפיסקה שלפני האחרונה, שורה 2:

      … רק בטווח הארוך ניכרה התרומה הכלכלית…

    • י'צמח פורקניה - הישועה הצומחת ('לחנוך)

      בס"ד עש"ק ואתחנן ע"ה

      לחנוך – שלום רב,

      לגבי 1.
      חלילה לי מלומר שבית המקדש אינו הכרחי לעבודת ה' של העם ושל היחיד, הרי זו מצווה מהתורה 'ועשו לי מקדש' ועל בניינו אנחנו מתפללים תמיד. אני טענתי את ההיפך הגמור. עבודת המקדש היא פיסגת עבודת ה' ומעניקה לאדם כוחות רוחניים עוצמתיים, ועלינו לפתח את אישיותנו כדי שנימצא ראויים לכלי זה.
      בית המקדש משול לחיי נישואין, שניהם מביאים להשראת השכינה, ושניהם מחייבים בשלות נפשית.

      לגבי 2.
      השאלה אם בית המקדש ייבנה בידי אדם או בידי שמים, שנויה כנראה במחלוקת בין רש"י לרמב"ם. במצבנו הנוכחי, אין לא לי ולא לך אפשרות לבנותו, אם מפני אימת הקהילה הבינלאומית ואם מפני בגצ"נו הנאור, שאפילו יירד המקדש מהשמים – יורה בג"ץ להרסו מפני שנבנה ללא רשיון.

      כדי שנוכל לבנות את בית המקדש, צריך שבמדינת ישראל ובעולם כולו תשלוט מנהיגות אמונית. זה יקרה כשהציבור בארץ ובעולם כולו, או לפחות רובו ככולו, ירצה בכך. אנחנו יכולים לקדם את המהפכה התרבותית והתודעתית המופלאה הזאת, בדרכי חינוך והסברה, המלוות בדוגמה אישית. כשכולם יראו שהמאמינים בה' ובתורתו הם אנשי מופת בחייהם המוסריים ומלאי אהבה ושמחה – אז אני יכול לצפות שהעולם כולו יקבל את מלכות ה' ברצון.

      בקיצור:
      נבנה את בית הבחירה הקטן שלנו. נקדש את חיינו ונמלאם אור ונועם. ו'כשהתנור מלא – הוא מחמם את סביבתו'. מתיקון הפרט נגיע לתיקון המשפחה, הקהילה, החברה, העם והעולם כולו. אתה מכיר דרך אחרת מהיר יותר?

      בברכת שבת שלום, ש.צ. לוינגר

    • הכיסופים למקדש ולגאולה - מ'פסוקי דזמרא' אל התפילה

      בס"ד אב ח"י תשע"ה

      פסוקי דזמרא פותחים במזמור שאמר דוד, בעת שהביאו את ארון ה' אל האבל שנטה לו דוד בירושלים: 'הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו' (דברי הימים א', טז,ח-לז). שיאו בשאיפה לגאולה שלימה, כילוי מלכות ה' בכל העולם וקיבוץ גולים ונידחים.

      בהמשך 'מזמור לתודה' (תהלים ק) הקורא לכל העולם להכיר במלכות ה' : 'הריעו לה' כל הארץ, עבדו את ה' בשמחחה באו לפניו ברננה, דעו כי ה' הוא האלקים הוא עשנו ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו, באו שעריו בתודה חצרותיו בתהלה…'. עתידה האנושות כולה להתאחד בהכרה שכולנו 'עמו וצאן מרעיתו, של הבורא להתאסף במקדשו, כדי להודות לו ולהללו.

      עיקרם של 'פסוקי דזמרא' הם ששת המזמורים המסיימים את ספר תהלים (קמה-קנ). בפרק קמה חוזרת 17 פעמים המילה המנחה 'כל', וסימנך: 'טו"ב ה' לכל'. אל להכרה ש'טוב ה' לעל ורחמיו על כל מעשיו', נלווית השאיפה שהכל יודו בכך: 'כבוד מלכותך יאמרו… להודיע לבני האדם גבורותיו… עיני כל אליך ישברו…' ושיאו של המזמור: 'תהלת ה' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד'..

      את הדרך להגשמת שאיפה זו מתווים המזמורים הבאים: מלכות ה' מתגלה בציון: 'ימלוך ה' לעלם אלקיך ציון …' (קמו); חוקי ה' ומשפטיו מתגלים באמצעות עם ישראל: 'מגיד דבריו ליעקב משפטיו לישראל,…' (קמז); ה' עתיד להרים קרן עמו (קמח) ועשות נקמה באויביו (קמט), ואז תתגשם משאת הנפש – הכרת כל העולם במלכות ה', ששיאה: 'כל הנשמה תהלל י-ה' (קנ).

      כאן חוזרים אנו אל דוד, ה' לא הרשה לו לבנות את בית המקדש, אך הבטיחו שבנו יזכה לבנותו. ובכל זאת דוד עושה את כל מה שהוא יכול לעשות כבר עכשיו. דוד מקהיל את העם (דברי הימים א', כח-כט), מוסר לשלמה את תכנית הבית, ומצווהו: 'חזק ואמץ ועשה אל תירא ואל תחת, כי ה' אלהים אלקי עמך לא ירפך ולא יעזבך עד לכלות כל מלאכת עבודת בית ה' (כח,כ). דוד מנדב חלק גדול מהחומרים לבניין הבית וגם העם מתנדבים בשמחה ובלב שלם למקדש העתידי, ודוד מודה על כך: 'ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל…' (דה"יא, כט,י-יד).

      את הייעוד להמלכת ה' ובניין מקדשו מקבלים אנחנו גם בסוף שירת הים: ' תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך, ה' ימלוך לעולם ועד' (שמות טו,יז-יח)..

      אחרי שביררנו לנו את הייעוד – בניין המקדש וגילוי מלכות ה' בעולם – עוסקים אנו בבניין עצמנו, כדי שנהיה ראויים להיות נושאי האידיאל הנשגב.

      מקבלים עול מלכות שמים ועול המצוות בקריאת שמע, עומדים על פלאי ה' בעולמו ביצירת המאורות המאירים פיזית לעולם, ובמקביל להם יצירת עם ישראל האמור להיות המאור הרוחני לעולם.

      בעמדנו בתפילה, אנחנו מבקשים על שלבי הדרך שתכשיר אותנו למשימתנו. אנחנוו מציבים לנגד עינינו את דמותו של אברהם, איש החסד והאמונה. אנחנו מבינים שעלינו להיות קדושים משום ש'אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה'.

      ומכאן באות הבקשות לתיקון חיי היחיד והאומה – דעת,תשובה וסליחה, גאולה רפואה ופרנסה; קיבוץ הגלויות, תיקון המשפט והמנהיגות; בניין ירושלים ומלכות בית דוד. תיקון חיינו יביא לשמיעת תפילתנו ולהחזרת השכינה לציון, ובהמשך למצב שבו 'כל החיים יודוך סלה' והשלום ישרור בעולם.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      פסוק מברכת דוד בסיום נדבת המקדש אומרים אנו אף לקראת סיום סדר התפילה, ב'קדושא דסדרא'. מזכירים אנחנו חלק מדברי דוד, שאמר: 'ועתה עמך הנמצאו, ה' אלקי אברהם יצחק וישראל אבתינו שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך'. (דהי"א כט,יז-יח).

  3. בס"ד י"ג באב ע"ה

    מקורות מהכתובים, מדברי חז"ל ומהראשונים, על תפקידו של בית המקדש ומקומו בחיינו – ריכזתי בתגובתי 'מקדש – על שום מה?' (מיום י"א באב תשע"ד, 7.8.2014), על מאמרו של יהודה עציון, 'עניין של תאורה', באתר זה.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • דברי הכותב כאן, קרובים לדברי בעל 'החינוך', מצווה צה (שהובאו שם) שהמקדש מסייע לאדם להגיע לדבקות בה'.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: