בריאות הנפש בעת טירוף | יוסי הטב

מהאב שאיים להתפוצץ בביתו אך קיבל בנימוס את החיילים ועד שירת הבנות בבית הכנסת בנווה דקלים. מסע הליווי הנפשי בגוש קטיף חשף אנשים שכנגד כל הסיכויים הוכיחו תעצומות נפש

הערכתי שיהיו פגועי נפש. לפני תשעה באב נפגשתי בנווה דקלים  עם מנהל שירותי הרווחה של חוף עזה. הוא הפעיל בזמן הפינוי כ־150 פסיכולוגים ועובדים סוציאלים מתנדבים. לא המדינה, לא הצבא ולא המשטרה העמידו שירותי בריאות נפש לתושבים בעת רווית מתחים כזאת. ראש שירותי בריאות הנפש כנציג השירות במנהלת  סל"ע אמר לי שהגשת עזרה נפשית לעקורים תבוא רק לאחר הפינוי.

הצעתי לגייס כשישה פסיכיאטרים שיסייעו ליתר המתנדבים. כל המתנדבים קיבלו את מספר הטלפון הנייד שלנו כך שיכולנו להגיע במהירות לאן שניקרא ביחד או לחוד. הסתובבנו בין ההמון שמילא את חוצות נווה דקלים: שב"חים, חיילים, שוטרים והמון עיתונאים. דווקא התושבים הסתגרו רובם בבתיהם ומיעטו להסתובב. התרוצצו,  התעסקו הרבה, שרו הרבה בקול מופגן, בכו בצנעה. כל השירים ביטאו תקווה, אמונה וביטחון עד הרגע האחרון ש"זה לא יקרה".

אביטל מועטי, ללא כותרת, 2015.  מתוך התערוכה "תל אביב גוש קטיף", שתוצג במכללת אמונה בירושלים החל מה־28.7

אביטל מועטי, ללא כותרת, 2015.
מתוך התערוכה "תל אביב גוש קטיף", שתוצג במכללת אמונה בירושלים החל מה־28.7

לא יודעים למה

"לשם מה כל המהלך הזה?", שאלו. העדר תשובה משכנעת גורם לאדם סבל נפשי בל ישוער. השאלה השנייה שהדהדה מכל פינת רחוב היא שאלת ה"איך". "איך אתה חייל, את חיילת, אחי, אחותי, יהודי כמוני, בן אדם טוב, הגון, רגיש, מחונך, בשר מבשרי, יכול לבוא לביתי, מבצרי, שבניתי במו ידי, שבו ילדתי וגידלתי את ילדיי ולעתים  נכדיי, איך אתה יכול להפעיל את הכוח הגופני שלך ולגרש אותי מביתי, לנתק את ילדיי מזרועותיי לזרועותיך ולהוביל אותי ואותם לאוטובוס שלך? איך זה קורה לך?", ועוד הוסיפו: "מה עשו לך? איך עבדו עליך, להפעילך כמו רובוט חסר רגשות, הפועל על פי פקודה אכזרית שיכול להיות שאתה מתנגד לה בכלל".

את אותה שאלה שאלתי את  עצמי לאורך כל מפגשיי הרבים עם החיילים והשוטרים. יכולתי "להעריך" מקצועית בלבד את עמיתיי מהשירות הפסיכולוגי של הצבא. אני מניח שהחיילים תוכנתו לאמץ במודע מנגנון הגנה, בדרך כלל לא מודע, הנקרא "בידוד האפקט". לשלוט על הרגשות עד כדי לא להרגיש אותם. ספרי פסיכולוגיה ואתיקה  מדגישים את חשיבות המבט בקשר הבינאישי, בהכרה בזולת כסובייקט. חיילינו ושוטרינו אולפו לא להסתכל. הם נשלחו למשימה הזאת לא כ"בשר תותחים" אלא כ"נפש תותחים" כאשר המשימה היא הערך העליון ולא האדם.

האירוע הראשון המחיש את הפער בהבנה בין שני המחנות. גבר החל לבכות ברחוב, להתרוצץ, מניף ידיו כלפי חייל. ניגשתי אליו, מזוהה כאיש שירותי הרווחה, מדבר אליו. "החייל הזה מציע לי עזרה! הוא בא, עוקר אותי מביתי, זורק אותי החוצה כמו כלב, ושואל אותי איך לעזור לי. זה משגע, אתה מבין, משגע אותי". אני מסכים איתו. זה  טירוף, זה משגע, אך אני גם מבין ואף מעריך את טוב הלב של החייל. נכנסנו לדירתו. שיחה קצרה החזירה אותו לשליטה והגבר המשיך לארוז בלי עזרת החייל.

תדרכתי את המתנדבים להבחין בין תגובה בריאה לתגובה חולנית שדורשת התערבות מקצועית. אך לא דווח על אף אירוע של תגובה חולנית. נפעמתי להיווכח עד כמה התושבים בריאים בנפשם. בניגוד למקובל באפידמיולוגיה הטראומטולגית הנפשית, לא אירעו, לפחות בזמן הפינוי, אירועים נפשיים חריגים. לאורך כל הימים הארוכים  הסתובבתי בכל היישובים, הייתי זמין כל הזמן, אך מעט נדרשתי להתערבות פסיכיאטרית. בעצמונה ביקרתי אישה המוכרת כ"מני־דיכאונית". בדקתי שיש לה תרופות והיא נוטלת אותן. הוספתי לה כדור הרגעה. היא ישבה על הקרטונים והודתה על דאגתי. אמא המוכרת כדיכאונית לא הצליחה לכבוש את הבכי שלה. שוחחנו, נתתי לה  תרופת הרגעה והיא המשיכה במלאכת האריזה האכזרית עבורה.

בנצר חזני הופניתי לאב משפחה מרובת ילדים שאיים להתפוצץ בביתו. הוא ישב בראש שולחן האוכל, אשתו וילדיו מפוזרים בסלון, במרפסת, על הגג. הוא דיבר בלהט על עברו המפואר, על תרומתו למדינה, על העוול שנעשה לו, למשפחתו, לקהילה כולה. הוא היה רוגזני מאוד. בהופעתו ובדיבורו הוא הציג את רחשי לבם של התושבים  כולם. שיבחתי אותו על פועלו, התפלאתי איתו וחיזקתי אותו בדעותיו. סיפרתי על היישובים האחרים שכבר פונו כדי להמחיש לו שאין דרך חזרה.

את הקצינים שבאו לכפות עליו ועל משפחתו גירוש הוא קיבל בנימוס אך בהחלטיות דרש שיזדהו ויספרו על עצמם. הבת הבכורה פנתה בטון אסרטיבי, כועס וכואב אל הקצינים וניסתה לעורר את רגישותם, את האנושיות שלהם, אך לשווא.

ילדים בחזית המאבק

לאחר מכן ניגשתי להורים מבוגרים יחסית ולארבעת ילדיהם הגדולים. מרחוק ביקשו ממני לא להתקרב. הם לא צריכים אף אחד מהממסד. בכל זאת הצגתי את עצמי. נודע לי שהגברת לא מרגישה טוב גופנית ונפשית. היו אלה ותיקי הכפר. הם בכו והתייפחו על ביתם שבנו במו ידיהם ועל המפעל שהקימו. הכול היה ארוז, תיקי היד מוכנים  אך הם לא הצליחו לזוז, לעקור את עצמם בכוחות עצמם, כפי שנקבע באספת התושבים של נצר־חזני. עזרתי להם להתחיל לקום ולצעוד לכיוון בית הכנסת. סחבתי איתם את התיקים. הם צעדו לאט, משפחה אחרי משפחה, מחובקים, הורים וילדים, בוכים, מזמזמים, אחת מנגנת בחליל, ומשני צידי השביל שורת חיילים, פניהם אטומות.

היו שהלינו על העקורים שלא נעקרו מרצונם הטוב ולא שיתפו פעולה עם השלטונות. הלא ברור היה שזה מה שיקרה. כפי שאמרה אחת הבנות, אונסים אותי ומבקשים שאשתף פעולה רק כדי שלא אכביד על האנס. זה לא יעלה על הדעת.

עוד תלונה על המתיישבים עלתה בכל הנוגע לשימוש בילדים. אנו זוכרים את הילדים שיצאו עם הידיים מורמות וטלאי כתום על בגדיהם, אנו זוכרים את האב שהחזיק את בנו וכאילו זרק אותו לחיילים תוך קריאה "קחו אותו!" ועוד אירועים דרמטיים. אבל ידוע נדע שילדי המתיישבים מאוד מעורים בחיי הישוב שלהם ומה שנתפס כפוליטי על  ידי רבים הוא עבורם ועבור הוריהם אידיאולוגי, דתי, ערכי. הזהות הערכית הזו, ההזדהות עם מאבק על ערכים, הן מרכיב חשוב בחוסן הנפשי של הילד, בדיוק כמו אצל המבוגר. הן שנותנות לו "משמעות בחיים" כדברי ויקטור פרנקל.

אכן, מחקרים שנעשו מוכיחים פגיעה מועטת יחסית אצל ילדי המתיישבים בתסמונות נפשיות בתר־חבלתיות (P.T.S.D). ילדים אלה נאבקו על ביתם, על בית ספרם, על הישיבה שלהם. והיות שהוריהם לא יכלו להיות אלא בביתם, והיות שמקומם הבטוח מבחינה פיזית ונפשית של ילדים הוא אצל הוריהם, שם הם היו ושם הם היו  צריכים להיות.

יש המנבאים לילדים אלה בעיות נפשיות כתוצאה מהשתתפותם במאבק הוריהם. אך מה שבטוח הוא שמה שהזיק להם יותר מכול זה הגירוש עצמו. הטראומה האמיתית נבעה מהעקירה של הילד מביתו בכוח, נגד רצונו ונגד רצון הוריו.

נניח שהיו הילדים נשלחים שבוע לפני הפינוי אל הסבתא בתל־אביב. האם היה זה פחות טראומטי? האם לא היה הילד יודע מה מתרחש בביתו, מנותק, מרגיש אשם על שאינו משתתף עם הוריו ולא עומד לצידם? הלא על ילדים בני תובנה אנו מדברים. בני 8־9 ומעלה. הללו היו ניזוקים יותר בהרחקתם מאשר בהישארותם ושיתופם.

תארו לעצמכם נוער ישראלי מצוי, בני 14 עד 18, בנים ובנות בקיץ לוהט, שוהים ימים ולילות הרחק מביתם בשדות ועל מדשאות. ועכשיו חזו בתמונות של חוף צמח בט"ו באב, יער בן־שמן או חופי הכנרת. חגיגות סמים קוראים לזה? פריצות וחולצות בטן תמצאו שם. "הנוער הכתום", לעומת זאת, הקפיד על לבוש צנוע. חולצות ארוכות  למרות החום. בנים ובנות לחוד התבצרו בבתי כנסת נפרדים בנווה־דקלים. להערכתי זהו סימן מובהק לשליטה עצמית, לכוח רצון, לבריאות נפשית.

אל תבכה דוקטור

הביטוי "באתי לחזק ויצאתי מחוזק" התאמת שוב ושוב עבורי. אצל רבות מהמשפחות או האנשים הבעייתיים במיוחד, לאחר הקשבה ושיחה קצרה הם היו נפרדים ממני ב"אל תבכה, דוקטור, אל תדאג, אנו נתגבר, אנו חזקים". הייתי צועד בשבילים בין הבתים ובוכה למראה הפגיעה, הסבל, הכאב שהתרחש מול עיניי.

העובדת הסוציאלית של קטיף ביקשה ממני לגשת לתושב הבוכה מאז הבוקר לבד מול פתח ביתו ולא מצליח להתנחם. מצאתי אותו יושב על מפתן ביתו המרוקן. ילדיו בחוץ ולצידו חבר קורא איתו תהילים. על הקיר צילומי שני הוריו, תימנים מחויכים שבאו לבנות את הארץ בשנות הארבעים.

בין פסוק לפרק הוא מתייפח ושואל את השאלות החוזרות: למה? איך? למה? הוא מתחיל לספר לי תוך בכי מעט מסיפורו האישי. הגעתו לכאן, מפעל הצמחים שהצמיח כאן, הילדים, הקהילה. אחרי כחצי שעה הוא קורא לאישה, כנראה תאילנדית, בת בית ממש, ומבקש ממנה בעברית להביא לו שתיל של מרווה. ואז הוא קם באיטיות ואני  והחבר איתו. הוא פותח את צינור ההשקיה ואנו ניגשים לפינה בגינתו. הילדים מתקבצים סביבו וכולנו שותלים בחול של חבל קטיף שעה לפני הגירוש שתיל מרווה והוא מביע את התקווה שעוד ייהנה ממנו.

שיגעון, טירוף, יגידו המלעיזים. אך בעיניי זו בריאות, זה כוח עצום שמעורר בי הערכה אין סופית, אהבה עמוקה לאיש הזה, קנאה על שאין לי תעצומות נפש כאלה. חיבקתי אותו, אמרתי לו שאני מקווה איתו שנחזור אבל עכשיו המציאות המרה והכואבת היא להתלוות לחיילים ולגשת לרחבת בית הכנסת לקראת העזיבה.

באותו יישוב משפחה גדולה, שלושה דורות, התבצרה בבית הסבים. בני המשפחה חסמו את דלת הכניסה בקרשים ואחד עמד על סף הדלת האחורית. הייתה שמועה שאחד מהם מחזיק בנשק. ניגשתי לשם. בחוץ, שוטרים של "היחידה למשא ומתן" הזהירו אותי שיש כנראה נשק ושאנסה לשכנע אותם למסור אותו למשטרה. התרחקתי מהם  תוך כדי הסבר שלא כדאי שיראו אותי מדבר איתם ויזהו אותי עם המפנים. נכנסתי לבית. רוב בני המשפחה היו במרפסת, מביטים על השוטרים והחיילים, קוראים את אותן הקריאות ושואלים את אותן השאלות. הסבתא הייתה חולת סכרת ועמדה להתעלף. הם צעקו, כעסו. הצלחנו לדבר. תמיכה, היגיון, הזדהות. שאלתי את אחד הבנים על  נשק והוא הבטיח שאין אצלם נשק. השוטרים נכנסו והתיישבנו כולנו מסביב לשולחן חדר האוכל. מקצוענים ממש. סבלניים אך החלטיים, מסבירים שוב ושוב את הפזמון החוזר "אין בררה".

המסר לא כל כך עבר. לא הייתה שפה משותפת. ניתן היה לראות זאת ברגע אחד שבו נאמר משהו ושני השוטרים נגעו בעץ השולחן ואמרו "TOUCH WOOD". כל כך מגוחך בבית של אנשי תורה ואמונה להגיד כזה דבר. שני עולמות. השפה כל כך חשובה כאן, ממש מפתח לקשר, לתקשורת, ואם אין לך אותה זהו שיח חירשים.  הבנים פירקו את המחסום ששמו מול דלת ביתם, והתארגנו כולם לגירוש.

אין שפה משותפת

עצמונה הייתה מקום מאוד משמעותי עבורי. במקום הזה נרצח ערן פיקאר, בנם של חברים טובים שלי, בהתקפת מחבלים על המכינה במקום. הייתה זו מכינה קדם צבאית מפוארת שחינכה חיילים רבים לערכים תורניים ולאומיים עילאיים. המתים והחיים של חבל ארץ זה ביחד הנחילו אותה לנו, כך האמנו. גם שם התבצר אב על גג ביתו,  צועק, מאיים.

בנווה־דקלים התגוררה משפחה מוכרת. אב המשפחה היה פסיכולוג קליני שעזר להרבה אנשים באזור, ואף היה שותף לארגון שירותי הסיוע לתושבים בעת הפינוי. ביתו שימש מקום מפגש, תפילה ועידוד לאורך כל התקופה הארוכה הזו. הוא ביקש שמפקד האוגדה או קצין בכיר אחר יבוא לשוחח איתו בטענה שאף הוא קצין שחינך ולימד  לא מעט קצינים. כעבור שעה התייצב בביתם תת־אלוף גרשון הכהן, מפקד אוגדת הפינוי. הוא הקשיב ברגישות, בהזדהות ובסבלנות לבני המשפחה. כמעט שעה שלמה הוא האזין לבני המשפחה עד הילד האחרון.

הבית היה מלא חברים ועמיתים, שוטרים, חיילים וכמובן עיתונאים. בצורה מוחצנת או מופנמת כולם בכו או התרגשו למשמע אנשים כה שורשיים, כה אמיתיים בערכים שלהם, ילדים כל כך בוגרים, נבונים, רגישים וכולם כל כך כואבים. תת־אלוף הכהן סיכם בקצרה. הוא ביטא בצנעה את רגשותיו ואמר שיעשה מה שמוטל עליו ועל חייליו  לעשות "בצורה הטובה ביותר".

לדברים הללו אין פשר. אין צורה טובה לגרש משפחה מביתה. יכולה להיות רק דרך רעה פחות. מפקד בדרגתו של תא"ל הכהן יכול היה לדרוש בישיבות הרבות בתכנון הפינוי לקבל את הכתובת שאליה תישלח כל משפחה ומשפחה בעת עקירתה. שמעתי זאת מכל המפונים. "לאן אתה מגרש אותנו… תגיד לנו לפחות לאן אנו הולכים",  קראו. האם זו דרישה מוגזמת? דרישה זו הייתה מקִלה על הפינוי, הייתה עושה אותו פחות רע, ואת המפנים אנושיים יותר. אני מעיד שברוב המקרים ככולם, המפקדים והחיילים התייחסו בסובלנות ובכבוד, ברגישות ובאיפוק למשפחות והן ידעו להכיר להם טובה על כך. לכן, הדרך שבה הנהיג תא"ל הכהן את הפינוי לא הייתה הטובה ביותר,  גם לא הפחות רעה. היה ניתן, מבלי לפגוע במשימה, להקל על סבלם של התושבים.

שוב פגשתי את תא"ל הכהן בשבילי נצר חזני וביקשתי ממנו להורות לחייליו לחכות עד יציאת התושבים מהיישוב כדי להצטלם צילומי מזכרת מול בית הכנסת ומול הבתים המתרוקנים. זו לא הייתה בדיוק רגישות. הכהן תירץ את התנהגותם ומיד קיבל את מחאתי.

לנו הכוח הנפשי

רציתי להיכנס לאוטובוס לפני משפחת א', שיראו מישהו מוכר ולא מיד חייל או שוטר. על הספסל השני ישבו שני ילדים, אח ואחות בני 4 ו־5, לבד, שותקים, בוהים, ללא שום מימיקה, מבוהלים. דיברתי איתם, הסתכלתי עליהם, מה שלא עשו קודם, ונתתי להם לשתות. הם אמרו לי שאבא ואמא בספסלים האחוריים. הצעתי שיתחברו. הם  ענו שאין מקום כי האחים הקטנים יושבים שם. האבא בכה, אמר תהילים, האמא בכתה בשקט, עמומה. הושבתי את כולם ביחד, שיתחבקו. השוטרים היו עצבניים, היה כבר עשר בלילה. כולם עייפים, רצו לגמור עם המשימה. ביקשתי עוד קצת סבלנות, עוד קצת רגישות לפני הנחישות. הלא לא כל יום משפחה נעקרת מביתה!

פינוי "בית הכנסת של הבנות" בערב בנווה דקלים היה טראומטי במיוחד. הבנים כבר פונו. כל הבנות הצטופפו על הבימה, מול ארון הקודש, מחובקות, רובן יושבות, מזיעות, בוכות, שרות, צועקות, ובעיקר כואבות כאב לב עצום של מתבגרת שחלומה מתנפץ, שמאבקה נכשל, שמרגישה ננטשת, נבגדת, פצועה.

הדבר האחרון שנותר לקבוצה זו היה להתנגד, לא לשתף פעולה, להיגרר בכוח, לומר אני לא נכנעתי, הכוח הכניע אותי. להם הכוח הפיזי ולנו הכוח הנפשי. מולן מילאו את בית הכנסת הגדול הזה מאות שוטרות וחיילות, ובחוץ השוטרים. המהומה הייתה בשיאה. וכך הוצאו הבנות אחת אחת על ידי חוליה של 5־6 חיילות. חלק הלכו בכל זאת  על רגליהן מחובקות עם השוטרות, שהן בעצמן כל כך קרובות להתבגרותן.

חלק קטן מהן לא עמד בלחץ הנפשי האדיר של הפינוי והגיב בתגובות נפשיות חריגות יותר. הצבא פתח אז מיני מרפאה. למדתי יותר מאוחר מפרמדיק מקומי של מד"א שהוא ארגן תחנת איסוף זו ולא הצבא. הצגתי את עצמי כפסיכיאטר והרופאים הצבאיים מאוד שמחו על כך וסמכו עליי. במהלך השעתיים שהייתי שם עברו בתחנה 6־7  בנות שהתאוששו יחסית מהר. אין לי שום מעקב עליהן, אני רק יכול לקוות שאכן חזרו לתפקד.

 בסוף שבוע הפינוי ביקרתי במלון "שלום" בירושלים. העצבות והעייפות היו ניכרות על פני המפונים, אך גם אותה תקווה המושרשת עמוק. כושר התארגנות בלתי נלאה, עזרה הדדית, בניית העתיד, זו רוח גוש קטיף. שבוע לאחר מכן חזרתי לגוש, לבד. המטרה הראשונה הייתה להיות עם המשפחות בהעברת גופות יקיריהן מבית העלמין  של הגוש. החיילות בפתח אמרו לי שהמשפחות לא הורשו לבוא עד כאן אלא רק לקבורה החדשה. בדרך ראיתי את גני־טל – עיי חורבות, תלי תילים של הריסות.

* ד"ר יוסי הטב הוא רופא פסיכיאטר לילדים, נוער ומבוגרים, פסיכואנליטיקאי ומנהל מחלקת ילדים ונוער באיתנים בשנים 1976־2009

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, ח' אב תשע"ה, 24.7.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 ביולי 2015, ב-גיליון דברים תשע"ה - 937 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: