השקפת התורה, המקנה לגבר בעלות על האישה, נראית זרה לפמיניזם המודרני. אך המציאות היא שגם בימינו האישה זקוקה להגנה, ואין מי שיוכל לספק לה זאת אלא אביה או בעלה

הנושא שעליו בחרתי לכתוב רגיש וטעון. על כל פסקה דלהלן יכולתי להעלות על דעתי לא מעט טיעונים נגדיים, אך המקום קצר מכדי להתייחס לכל אחד מהם. לפיכך אבקש לקחת את דבריי כחומר למחשבה בלבד, כהרהור ראשוני ולא כמערך טיעונים שאין עליו תשובה.

כל המעיין בפרשת מטות אינו יכול להתעלם מן היחס השונה שניתן לגברים ולנשים בפרשה. אי אפשר לפטור זאת כעניין צדדי; נראה שהפרשה כולה סובבת בעיקר סביב הפטריארכיה, וזה עניינה. נדריו של איש עומדים בפני עצמם; נדריה של האישה עומדים ומותנים בדעתו של הפטרון שלה – אביה בתחילה, ובעלה לאחר מכן. וכאילו כדי שהדבר יהיה ברור לחלוטין, מסיים הכתוב ואומר: "אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בֵּין אָב לְבִתּוֹ בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ".

אין פמיניזם דתי?

הפטריארכליות הבוטה הזו, כך נראה, גורמת להרבה דתיים מודרניים לעקצוץ ולגירוד עז. אנחנו, שגדלנו על המסר שפטריארכיה זה רע ופמיניזם זה טוב, פוגשים את הדבר הרע הזה בתורה ומנסים לחשוב איך לעכל אותו. פרשת הנדרים, אגב, איננה כמובן הפרשה היחידה. את הפטריארכיה ניתן לראות בחוקי האישות בספר דברים, עם חובת האנס לשאת את אנוסתו (כדי להגן עליה!), חובת המפתה לשלם כסף לפטריארך, הלוא הוא אבי הנערה, וכן הלאה. למעשה נתקלנו בכך כבר בספר שמות, בעשרת הדיברות, שבהם צווה הגבר שלא לנאוף ושלא לחמוד את אשת רעהו. "אשת רעך" נתפסת כקניינו, לפחות במובן ידוע, כמו שדהו ועבדו ואמתו ושורו וחמורו. והפטריארכיה ממשיכה גם בספרי הנביאים, במשל כבשת הרש; עם משלי הנביאים המדמים את בגידת עם ישראל בקב"ה כבגידת אישה בבעלה וכדומה. דברי חז"ל, באגדה ובהלכה, ממשיכים את הגישה הזו עם אמירות כמו "האיש מקדש את בתו ואין האישה מקדשת את בתה" או "מציאת האישה ומעשה ידיה לבעלה", ועוד כהנה וכהנה.

לא לחינם פמיניסטיות דתיות זוכות לשמוע לעתים ביקורות מצד עמיתותיהן החילוניות על כך שאי אפשר להיות פמיניסטית באמת וגם דתייה באמת. "בניגוד ליהדות, פמיניזם מושתת על עיקרון פשוט אחד: כולנו נולדנו שווים בזכויותינו וחובותינו, הגם שתפקודינו הביולוגיים שונים", כתבה אריאנה מלמד באתר ynet, במאמר שכותרתו "אין פמיניזם דתי". "הרבנים שלך לא יכולים לסבול את הרעיון, אחותי, מפני שהוא חותר תחת עצם קיומה של ההיררכיה הענקית שמזינה ומפרנסת, מעצימה ומכבדת אותם".

כיצד אם כן הדתיות מתמודדות עם הדיסוננס הזה? אחת הדרכים הנפוצות גוזרת גזרה שווה בין האתגר האמור לבין הסתירה הידועה שבין תורה ומדע. כשם שניתן לקבל את התיאוריות המדעיות החדשות ולהעמיד את ארמון התורה ממעל להן (על פי אגרות ראי"ה קלד), כך נטען, ניתן לקבל את התיאוריות החברתיות החדשות והתורה תסתדר מעצמה.

אלא שהגזרה השווה הזו נתקלת בקושי מהותי. ניתן לפתור את הסתירות בין דת למדע בכך שהדת הינה נורמטיבית בעוד המדע הוא דסקרפטיבי. התורה מלמדת אותנו מוסר, והמדע מלמד אותנו את דרך פעולת הטבע. כשהתורה מספרת לנו על בריאת העולם אין זו אלא דרך ביטוי כדי לאלפנו בינה ולהורות לנו את האמיתות הבסיסיות על הא־ל השולט ביקום, המוסר כמרכיב קריטי בהתנהגותנו, וכן הלאה. אך הדבר אינו אפשרי כאשר דנים בפמיניזם. הלא הפמיניזם שרוי בתחום הנורמטיבי; ואם אין לנו ללמוד מן התורה לא את הפן הדסקרפטיבי וגם לא את הפן הנורמטיבי, מה ייוותר לנו ממנה?

השאלות הללו אינן פשוטות וגם לא חדשות, ואיני מעוניין להתעכב עליהן מעבר לאזכורן. כאן אני רוצה לדון בהנחת המוצא של דיון זה, שלפיה פטריארכיה זה רע ואילו פמיניזם (במובן של אנטי־פטריארכיה) זה טוב.

אל מול הכוח והאינטרס של התוקף עומדים הכוח והאינטרס של הצד המגונן
צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

עוגנים של עוצמה

הנה נשאל עצמנו: מדוע הפטריארכיה כה רווחת בתרבויות רבות, שונות ומשונות, לאורך ההיסטוריה ומסביב לגלובוס? מדוע גם בתרבויות "שוויוניות" יחסית, כמו זו המערבית־מודרנית, ניתן עדיין למצוא קווים פטריארכליים רבים? מדוע עדויות על תרבויות מטריארכליות נעות בין המיתוס לבין הקוריוז?

נראה שיש כמה עוגנים במציאות המושכים את התרבות לכיוון זה. העוגן הראשון, הבולט לעין, הוא החוזק הפיזי. גברים, בממוצע ובדרך כלל, גדולים וחזקים יותר מנשים. גבר יכול לכפות את רצונו על אישה בכוח הזרוע, ואין הדבר כן בכיוון ההפוך. בעקבות כך, יש המציירים את התרבות הפטריארכלית כמין סדר חברתי שבו קואליציית הגברים הצליחה לכפות את רצונה על קואליציית הנשים בזכות הכוח הפיזי. ומכיוון שדיכוי בכוח הזרוע הוא בוודאי דבר שאינו מוסרי, הפטריארכיה פסולה אצלם כמובן מאליו.

התפיסה הזו הינה פשטנית למדי אך לא אתעכב עליה כרגע ואעבור לעוגן השני, והוא העוגן הביולוגי־פסיכולוגי. האדם, כפי שמלמדים אותנו גם השכל הישר, גם הכרת המציאות הפשוטה וגם המחקרים, אינו לוח חלק, ונשים וגברים נולדים כשהם מחווטים מוחית אחרת, בפרט בכל הנוגע ליחס בין המינים. "בכל הקשור למיניות האנושית יש טבע אנושי נקבי וטבע אנושי זכרי, ושני סוגי הטבע האלה שונים זה מזה באורח יוצא מגדר הרגיל", כתב כבר דונלנד סימונס בספרו על האבולוציה של המיניות האנושית.

ההסבר האבולוציוני להבדלים בין המינים – אלה מהם שנצפו ברוב ככל התרבויות ולפיכך הם כנראה אוניברסליים ומולדים – נראה בדרך כלל הגיוני: האישה היא הנכנסת להיריון, ועל כן כל זיווג מהווה מבחינתה התחייבות פיזית ארוכת־טווח שיש לשקול בקפידה. גברים לעומת זאת אינם נכנסים להיריון אלא מכניסים להיריון, ועל כן המחויבות הפיזית שלהם קטנה בהרבה. הרחיבו על כך מחברים רבים שעסקו ביחסים בין המינים מנקודת מבט אבולוציונית, כמו סימונס, דוקינס, פינקר ואף קווירק, בספרו בעל השם התמציתי "זרעים הם מגברים, ביציות הן מנשים".

להבדל הזה יש השלכות רבות ומשמעותיות על ההבדלים בין המינים. גברים פועלים כ"ציידים" או כ"מועמדים", נשים כ"בררניות". לפני שאישה תבחר בן זוג היא תברר שהוא אכן המתאים ביותר גם מבחינת בריאות הגנים שלו, וגם מבחינת היכולת שלו לתמוך בה ובילד. המשיכה של נשים לגברים בעלי עוצמה, או בעלי רכוש רב, אינה מקרית; ויש להניח שאם לגבר יש אמצעים רבים, ההשפעה של הזוגיות שלו עם עוד אישה או שתיים מבחינת היחס לילד שלה אינה כה דרמטית, ועל כן פוליגמיה (בפרט לבעלי אמצעים) היא דבר הרווח בתרבויות רבות, כולל ביהדות שלפני חרם דרבנו גרשום, ואינה כה פוגעת בנשים. "האם תעדיפי להיות רעייתו השלישית של ג'ון פ' קנדי", שאלה לאורה בטצ'ג, "או רעייתו הראשונה של בוזו הליצן?".

לעומת זאת, ריבוי גברים לאישה אחת הוא דבר שונה בתכלית. מציאות כזו לא תאפשר לגברים לדעת של מי הילד, ובכך תהווה מבחינת הגבר בזבוז של משאבים על גנים שאפשר שאינם כלל שלו. אין פלא אפוא שקשה למצוא חברות שבהן קיימת תופעה מעין זו. "בעלי שררה התירו ומתירים לעצמם פוליגמיה ביותר משמונים אחוזים של התרבויות האנושיות", כותב סטיבן פינקר בספרו "כיצד פועל המוח". "לשם השוואה", ממשיך פינקר וכותב, "פוליאנדריה נדירה כמעט עד כדי אי־קיום".

"כִּי קִנְאָה חֲמַת גָּבֶר" היא, אם כן, מציאות פסיכולוגית מולדת, וכמוה גם הדמיון שבין היחס לקניין הפיזי של האדם לבין "בעלותו" על אשתו (וסליחה על ההחפצה): כשם שלאדם יכול להיות יותר מחפץ אחד אך לא יכול להיות לחפץ אחד בעלים רבים, כך לגבר יכולות להיות (עקרונית) כמה נשים, אך לא כן לצד השני. ברור שה"בעלות" הזו קיימת רק בהקשר של היחסים הזוגיים והיא אינה הופכת בשום אופן את האישה ל"אדם סוג ב'".

ואולם, היחסים הביולוגיים הללו, בצירוף לחולשה הפיזית של האישה לעומת הגבר, יוצרים בעיה: האישה יכולה אולי לרצות לברור בין הגברים השונים, אך מה ימנע מגברים אלימים לקחת ממנה בכוח, או בפיתויים שקריים, מה שהיא לא מוכנה לתת מרצונה החופשי? וכאן מגיעה הרגל השנייה של הפטריארכיה. הגנת האב (או האח הגדול) על הבת מהווה משקל נגד לכוח הפיזי של התוקף הפוטנציאלי. האינטרס של האב במקרה הזה זהה לגמרי לאינטרס של בתו – הוא רוצה שיהיה לה בן זוג כשיר, שיתמוך בה לאורך זמן, ולכן הוא יעשה הכול כדי למנוע מגברים לא מתאימים לגשת אליה. זה אינסטינקט תמידי, הקיים בלי ספק גם בתרבות שלנו. רההסדר הזה יוצר מערך של שיווי משקל, מאזן אימה: אל מול הכוח, האלימות והאינטרס של התוקף או המפתה הרמאי עומדים אלה של הצד המגונן. וכמו כל הסדר מגונן, יש בו משום נטילת חירות: כשם שאנו מוותרים על חלק מחירותנו (בלי ששאלו אותנו) לטובת הריבון המגן עלינו, כך נשים בעולם הפטריארכלי מוותרות על חלק מן החירות שלהן (בלי שבאמת שואלים אותן) לטובת הגנה על האינטרסים שלהן.

מפלת הרומנטיזציה

ומהו המצב בעולם הפוסט־פטריארכלי של ימינו? האמנם כמות ההטרדות המיניות, הניצולים והאונס קטנה מזו שבעולם הפטריארכלי? קשה אמנם לאמוד את הדברים בפועל, כיוון שאל מול מיעוט תלונות בחברות פטריארכליות כיום ובעבר ניתן תמיד לטעון שיש תת־דיווח חריף, וההערכות השונות בדרך כלל כוללות הרבה הנחות יסוד לא מוכחות ויותר מקמצוץ משאלת לב של המעריכים, אך דבר ברור הוא שגם בחברות הפתוחות ביותר, כגון בקמפוסים בארה"ב, יש תופעה נרחבת של פשיעה מינית, אולי נרחבת יותר מאשר בחברות מסורתיות, דווקא מפני הפתיחות המינית שהפמיניזם הרדיקלי בדרך כלל מפגין. במאמר שכתב לאחרונה פרופ' הארווי מאנספילד ב"וויקלי סטנדרד" (ותודה לידידי אהרן רוז על שהפנה אותי למאמר זה) עומד המחבר על כך ש"תרבות האונס" שמאשימים בה את הארוורד ואוניברסיטאות אחרות נובעת דווקא מן הפמיניזם הרדיקלי, הבורח מן הצניעות הנשית המסורתית ומבקש להקנות לנשים את הטורפנות המינית הגברית, בלי מוכנות לשאת בתוצאות.

אל מול התופעה הזו נזעקות פמיניסטיות לתבוע "לחנך" את הגברים, להחמיר את החקיקה והענישה וכן הלאה. אך כל הצעדים הללו לא עזרו עד כה וספק אם יעזרו בעתיד, משום שהם מתעלמים מן האמת הבסיסית על יחסי הכוח בין גברים לנשים בעולם האמיתי לטובת סיפור דמיוני על הבניה חברתית הניתנת לשינוי כרצוננו.

התפיסה הפמיניסטית לגבי היחסים בין בני האדם מזכירה את יחסו של וודרו וילסון ליחסים בינלאומיים. ההנחה שלו הייתה שכל העמים רוצים בטובת הכלל, וכל מה שצריך אלו מוסדות שיסדירו את המחלוקות ביניהם, וכך ניתן יהיה לצעוד אל עתיד חדש ונפלא. ההשקפה הרומנטית הזו, שעדיין קיימת ביחסי החוץ של ארה"ב, נוחלת פעם אחר פעם מפלה אל מול ההשקפה הריאליסטית יותר, זו של מאזן הכוחות: לכל אומה אינטרס משלה, ושלום אמת יוכל לחול רק כאשר כל עם יעמוד על שלו אל מול הצד השני, והרוצה בשלום מתכונן למלחמה.

באותה מידה, אין מקום "לרצות" או "לקוות" או "לתבוע" שהגברים יהפכו למשהו שהם אינם. דרך ריאליסטית יותר לאיזון בין האינטרסים היא הדרך של מאזן הכוחות הבין־אישי ובין־משפחתי, שבה אין דבר מושלם וזאב אינו גר עם כבש, אך מעמדם של כלל הצדדים נשמר; דרך שבה האב דואג לבתו ולאחר מכן הבעל דואג לאשתו, והרתעה הדדית קיימת. הפחד מקרוב המשפחה המגן, כך נראה, פועל גם היום בצורה טובה עשרות מונים מאשר הפחד מהמשטרה או מבתי המשפט. ודאי שאין כאן הגנה מושלמת, ומקרי תקיפה מינית תמיד היו ויהיו, ואולם ספק בעיניי אם הדרך לצמצם אותם תהיה גינוי הפטריארכיה וניסיון להנדס עולם חדש ומופלא המתעלם מההבדלים המולדים והחברתיים בין המינים, כפי שמשקף לנו גם המקרא.

* הלל גרשוני הוא בעל תואר שני בתלמוד מהאוניברסיטה העברית ודוקטורנט במסגרת תוכנית הדוקטורנטים של פורום קהלת

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, א' אב תשע"ה, 17.7.2015