ויחנו בחרדה | שלום רוזנברג

בילדותי התוודעתי לתורת איזביצא־ראדזין, הנוגעת בתהומות האבסורד ומבקשת להמשיך לחיות אף שם מתוך חרות

מאז ימי הביניים, ובמיוחד בכתבים החסידיים, נקראה פרשת המסעות כמשל לדרך האישית שהאדם עובר בחייו. יותר מכל פסוק אחר, המילים: "וַיַּחֲנוּ בַּחֲרָדָה", "וַיִּסְעוּ מֵחֲרָדָה", אפשרו לדורש לעצור ולהרהר. ואכן עשה זאת ר' מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא (1800־1854) בספרו "מי השילוח". דרשתו מחזירה אותנו לאחת ההארות החשובות על החרדה שפותחה גם על ידי בן דורו הדני, סרן קִירְקֶגוֹר (1813־1855): “מצוקה היא סחרחורת הנובעת מן החרות".

איש המדע ואיש המוסר

איש המדע יודע עקרונית מהי המתודה שבאמצעותה יכול הוא לפתור את השאלות שלפניו: הניסוי המדעי. לא כך איש הדת ואיש המוסר. הם עומדים בפני דילמות קשות של אי־ודאות מאחר שאין לפניהם קנה־מידה אובייקטיבי. מהתנסות זאת נולדת תופעה שאותה אכנה – "החרדה הדתית", הנולדת מהרצון והחובה לדעת מה דורש מאיתנו הקב"ה.

רבי מרדכי יוסף מתאר את מצוקתו הקיומית של המאמין בדרש לפסוק (בראשית ג, יח) "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ". ה"קוֹץ" מייצג "רמאי… וצבוע… שיוכל להראות לחברו דבר שידמה לו כי מהקב"ה הוא". וה"דַרְדַּר"? הוא רומז על הצדיקים האמיתיים ועל המחלוקות שביניהם – "אף מחלוקות אמיתיות". באירוניה מרה קובע הרבי, ש"דַרְ" בגימטריא צדיק. "דַרְדַּר" הם שני צדיקים החלוקים ביניהם.

איור: גונן מעתוק

איור: גונן מעתוק

ואכן, עבור המאמין המחפש את דרכו, כמה קשה היא ההכרעה בין שני חכמים צדיקים והגונים המראים לנו דרכים שונות ואף מנוגדות! מאמינים רבים מקבלים את מרות רבם בכל עניין וכך לכאורה החרדה הדתית באה על פתרונה. זה אולי נכון, פרט ל"משימה קטנה" – להחליט מי יחליט. זה בעצם ההימור הקיומי הקשה ביותר. ר' מרדכי יוסף מסיים את דבריו לפרשת מסעי בתמיהה: למה נבחרה, כסיום לספר במדבר, דווקא "פרשת בנות צלפחד שלא נהגה אלא לשעה"? והוא משיב: אנו מחויבים ל"דברי תורה – כללים הנצרכים לכל בכל עת לכל נפש מבלי שום שינוי ותמורה והם התרי"ג מצות". אולם, מהם ומתוכם עלינו להבין "בכל זמן את רצון ה' מה רצונו בכל רגע לפי העת והזמן".

הרבי הצטרף לפרטיזנים

הרשו לי לרגע להפסיק את רצף הדברים ולשתף אתכם בזיכרון מילדותי, אי שם במרחקים. באחת השבתות הופיעה בבית הכנסת הקטן והצנוע שלנו דמות מסתורית. הוא היה לבוש בבגדים לא מקובלים, נעל מגפיים, ובציציותיו חוט תכלת. אחר כך למדנו ששמו היה גרשון חנוך היינעך, כשמו של הרבי השלישי בשושלת איזביצא. הוא ביקש שיאפשרו לו לדרוש לפני קריאת התורה. זוכר אני עד היום את תחילתה המופלאה של דרשתו: "הסבא שלנו, קורח, אמר…". כך זכיתי להכיר עוד אחד משרידי השואה שהתגלגל אחרי ייסורים אינספור לעירנו ודרכו התוודעתי בפעם הראשונה לחסידות איזביצא־ראַדְזין.

ר' מרדכי יוסף שמכתביו הבאתי לעיל היה הראשון לשושלת של מנהיגים רדיקליים, והחסיד הראדזיני מימי ילדותי היה חברותא של הרבי האחרון, ר' שמואל שלמה הי"ד (נרצח ב־1942). ר' גרשון חנוך שהופיע בעירנו מסר לנו על ימיו האחרונים: הרבי הצטרף לפרטיזנים. הוא נתפס, כנראה בגלל הלשנה, נורה ונתלה. הרוצחים הדביקו עליו שלט: "בשר כשר".

"באיזה דבר יחפוץ הש"י עתה?", שואל ר' מרדכי יוסף. בתוך תהומות האבסורד נשאר רק חריץ של חרות, חרות שמשמעותה חרדה איומה הנובעת מהצורך לקבל החלטות קשות. נינו וממשיכו, ר' שמואל שלמה, ידע לקרוא את הציווי שנולד מהזמן ולהחליט. הוא התנגד נמרצות ליודנראט ואמר: "מי שיגע בידית דלתו של היודנראט, אין לו חלק לעולם הבא", ולאנשי היודנראט אמר: "הביטו לאיזה שאול תחתית ירדתם… הרי ההפרש ביניכם לבין אחיכם יהיה רק יום אחד, האם כדאי הדבר?".

נחזור לפסוק: "וַיִּסְעוּ מֵהַר שָׁפֶר וַיַּחֲנוּ בַּחֲרָדָה". לפי ר' מרדכי יוסף מדובר כאן על האדם ה"מסופק היאך רצון ה' נוטה", וטוב לו ה־"וַיַּחֲנוּ בחרדה": להיכנע לחרדה להחליט ולהיות "שֵב ואל תעשה". במילים אלו מתאר ר' מרדכי יוסף את השיתוק שאחז את יהדות הגלות, שלא ידעה כיצד להכריע בדילמות ההיסטוריות שלפניה. נכד נכדו, ר' שמואל שלמה, ראה בימיו את התממשותה הטראגית של החרדה: החרדה של הספק, של הרפיון והשיתוק, ה"שב ואל תעשה" שכבש את הגטו. הרבי דרש לשרוף את הגטו, ומתוך כך להכריח את היהודים לברוח ליערות: "געוואלד, הם אינם מבינים שזוהי הדרך שאנו חייבים ללכת בה, עכשיו!"

אך הסבא ר' מרדכי יוסף השקיף מעבר לשואה וניבא את המסע הבא: "וַיִּסְעוּ מֵחֲרָדָה וַיַּחֲנוּ בְּמַקְהֵלֹת", ופירש: "בעת שהשם ית' יחפוץ לקבץ אותנו, אז יתן תקיפות בלבם שלא יחרדו… הלוואי שתהיה בקרוב בימינו". אכן, הציונות הייתה מהפכה פסיכולוגית וקיומית בנפשה של האומה, למרות שרבים מה"דרדרים" לא הסכימו אתה. ומה למדנו מדבריו כאן והיום? אוי לנו אם נחיה את הזמן ללא תרי"ג מצוות הנצח, אבוי לנו אם נחיה את הנצח ונהיה מנוכרים למצוות הזמן.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, א' אב תשע"ה, 17.7.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 ביולי 2015, ב-גיליון מטות מסעי תשע"ה - 936, מילה בפרשה / שלום רוזנברג ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: