הצד השני של המחיצה | חבצלת פרבר

רומן כמו אוטוביוגרפי על חייו של הסופר ממוצא רומני, שמצוי במצב תלישות תמידי, מסופר כזרם תודעה שחושף חיי נפש כואבים ומשיכה למהגר שבפנחס שדה

ראובניהאוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן

יותם ראובני

אפיק 2015, 232 עמ'

המילה "אוטוביוגרפיה" נושאת עמה לכאורה הצהרה ברורה: הבטחה לקורא שבין דפי הספר יימצא לו סיפור חייו של הכותב. אבל הפער שבין שם הכותב והשם "ז'אן ריבן" שלאחר המילה "אוטוביוגרפיה" מערער את הבהירות הזאת, ובמחשבה שנייה אנחנו מבינים, או אולי רק חושדים, שמה שצפוי לנו מעל דפי הספר שונה לגמרי ממה שחשבנו.

ואכן, יותם ראובני, מתרגם, סופר ומוציא לאור, ישראלי יוצא רומניה והומוסקסואל מן הדור הישן, המסתתר, כותב כאן את קורות חייו ובעיקר את קורות נפשו הקרועה והמסוכסכת, הנעה בין חייו וזהותו הנזילה של ז'אן ריבן – שהוא שמו הרומני – לבין חייו, מצוקותיו וזהותו המתנודדת של יותם ראובני, כשמו העברי.

לאמיתו של דבר, מבחינת "קורות חיים", ראובני מספר רק מעט ובקיצור, ואילו חיי הנפש, ההשקפות (בעיקר פוליטיות־שמאלניות) והמצוקות ממלאים את עיקרו של הספר. ובאשר ל"קורות החיים": הסופר נולד ברומניה (בעיר יאסי, או בתעתיק הנכון: יאש) בדצמבר 1949. ביאש התחולל אחד ממעשי הטבח המזעזעים שביצע השלטון הרומני הפרו־נאצי ביהודים במלחמת העולם השנייה. אביו־לעתיד של ז'אן ניצל מן הטבח בעור שיניו, אך בגופו בלבד, לא בנפשו. אמו של ז'אן מתה מסרטן בילדותו. אך מאחר שהיה צעיר מכדי לדעת שהיא עומדת למות או להשתתף בהלווייתה, האמין ז'אן זמן רב שהיא בחיים בבית חולים, וציפה לשובה.

לאחר מות האם עברה המשפחה לכפר, ושבע השנים בכפר היו אולי המאושרות בחייו. העמודים הספורים שבהם הוא מתאר את החיים בכפר הם מהיפים בספר וגם מהממוקדים שבהם (מרבית התיאורים נוטים להיות מעורפלים ולערב עניינים רבים יחדיו): "השתלבתי עד מהרה בשגרת הבית והכפר… כל הילדים בגילי יצאו עם הפרות למרעה אחרי הלימודים וכמובן בחופשות. היה חורף ואהבנו לשחק בשלוליות… יכולתי לראות את הצוענים שהיו באים בקיץ עם הדוב שלהם ומקימים מאהל ליד בית הספר".

אבל האידיליה לכאורה הזאת התגלתה "כביטחון מדומה. לא הייתי מהכפר. לא הייתי שייך לכפר. בבתים נלחשה עלי תמיד יהדותי". זו הייתה יהדות חסרת תוכן, שהתבהרה רק כאשר "באחד הבקרים העיר אותי אבא מוקדם מהרגיל… עשרה גברים הלכו בשלג ואני בראשם. הלכנו לעבר בית הכנסת של הכפר… התברר שזה יום הבר־מצווה שלי". זה היה הכול. החיים נמשכו כרגיל, אבל הזרות כבר התקבעה, ולא נעלמה גם כשעלו האב ושלושת בניו לישראל והובאו לאשדוד בראשית ימיה. אין כמעט עמוד בספר שהמילה הגירה אינה מופיעה בו ומצב התלישות של הסופר הוא תמידי.

"לא הייתי שייך לכפר. בבתים נלחשה עלי תמיד יהדותי". רומניה צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

"לא הייתי שייך לכפר. בבתים נלחשה עלי תמיד יהדותי". רומניה
צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

החיים כמשל

בישראל מתחילה ההתמודדות בין ה"אני" הישן של ז'אן ריבן לבין הסביבה החדשה. הוא מתאמץ להשתלב ומשנה את שמו לשם עברי. ועדיין: "הפחד תקף אותי שוב ושוב… ניסיתי להצטמצם ככל האפשר… הייתי לבד לגמרי". הוא מצטרף לתנועות נוער – לשומר הצעיר, ל"מחנות העולים". במחנות העולים הוא מכיר את המדריך, יפתח, ומתאהב בו: "פעם בשבועיים הייתי הולך לפעולה… אם יפתח היה מגיע, הכל היה נצבע בצבע עיניו והייתי שוקע בהזיות". הוא נוסע לקיבוץ עם יפתח, מאמין שכעת "הכל ייתכן". אבל "היה זה מסע אל האהבה שעוד באותו ערב הסתיים בכך שהקשבנו שנינו, נסערים, לקונצ'רטו דה ארנחואז".

באותה תקופה בתיכון הוא מגיע אל ספרו של פנחס שדה "החיים כמשל", ומאז מלווה אותו שדה – האיש, התופעה והתודעה – לאורך חייו:

נמשכתי כל כך אל פנחס שדה משום שגם הוא חי מעבר למחיצה, כפי שהעיר באחד היומנים שלו. מזה הבנתי עד כמה היה מהגר… אלא שלא היה אכפת לו להיות מהגר, כי העיקר בעיניו היה האדמה, שתיקת האדמה… מסע ההגירה שלו הגיע לסופו בקרבות מלחמת השחרור…. באנו אל (פנחס) שדה כל הבודדים והמשתגעים, החולמים והמבולבלים, כדי לראות מה יש בצד השני של המחיצה. שדה היה הצד השני של המחיצה…

"המחיצה" היא מהות שמופיעה לכל אורך האוטוביוגרפיה: זו "המחיצה" שמפרידה בינו לבין העולם, ושעל גביה מוקרנים לעיני דמיונו צללים ופנטסיות הרחוקים מן המציאות החיצונית. "ההבעה הייתה המחיצה. היא יצרה את המחיצה". המחיצה סגרה עליו אבל גם אפשרה לו להביע את עצמו ב"זרם של מילים שפורצות… כמו מים מממטרה". ובניגוד ל"החיים כמשל" – שמשקף קשר עמוק אל היהדות ומושרש בעברית רבת־רבדים – ראובני, או ז'אן ריבן, נותר מנותק ומנוכר. קורא בעיקר רומנית, מתרגם מרומנית ומוציא לאור ספרות אזוטרית אם כי אופנתית בזמנה (למשל: הגותו של הפילוסוף השנוי במחלוקת והאנטישמי מירצ'ה אליאדה).

יושר חסר חמלה

בגיל צעיר החלה השתייה. האלכוהול עזר להתמודד עם תחושת המחיצה שבינו לבין העולם וגם הגביר אותה. כמוהו גם הנטייה המינית שאז עוד התקיימה במסתור. תודעת המחיצה, שבוודאי יש לה שם בפסיכיאטריה, וכן החרדות, הדיכאונות וההתבודדות שיבשו את חייו וממלאים חלק ניכר מדפי הספר. אבל "הנחתי שמדובר בחסר נפשי ולא ראיתי כאן שום בעיה רפואית… במשך שנים ניסיתי לרפא (אותו) בשירים ובסיפורים ששרתי ושסיפרתי לו, לחסר, ורק לו… אני הייתי התרופה של החסר שלי". היה בזה גם רווח: "מי שכמוני נדחק לשוליים זוכה בכל זאת במשהו: הוא בונה את היקום הפנימי שמספק לו הגנה מפני מה שבא מבחוץ… שנגוע בסבל ובעוול וצריך להיזהר ממנו".

אולם לבסוף גם זה נגמר. הריפוי העצמי הפסיק לפעול. מעמוד 208 ואילך מתואר בפירוט רב ובניסוח עשיר וסוחף מגוון הצורות שאירוע פסיכוטי, כזה שהתרחש מאוחר יותר בחייו, יכול ללבוש:

"הייתי בקצה השני שלא קיים במציאות… הייתי סוף־סוף חבר 'מסדר אֶפֶמרָה', שחמשת חבריו נבלעים עד מוות בחולות. ואולי הייתי הקברן שלהם… השתררה דממה. איש לא בא עוד. הייתי מעבר לדלת כפולה… צוענים באו עם דוב מרקד… הדוב, מתברר, הוא זה שמוציא להורג את חמשת הגיבורים… בסופי שבוע המצב היה קשה במיוחד כי החנויות היו סגורות והרחובות סבלו בשל כך מדיכאון משל עצמם… שכבתי במיטה בחשיכה כמעט גמורה. אור השמש סחרר אותי ואייד את כל גיבורי החשיכה… אור עז שכל רצועה שלו הדגישה את הכאב של איש זהה לי לגמרי שירד שוב עירום במדרגות בניין עיריית תל אביב בעוד כולם רודפים אחריו עם שמיכה".

תיאור המפנה הוא, כמרבית הספר, יפה אך לא ממוקד, נשפך לכל הכיוונים ומכיל רגשות, התבוננויות, ביקורת חברתית ופוליטית. אך הרגע המכריע ממוקד לגמרי: "רעדתי… כולי בלי יכולת להפסיק… רעד הגוף כולו, מה שבתוכו ושמחוצה לו… המחיצה הלכה, לא רק נשברה, אלא הלכה. נעלמה… התגברתי על הפחד הקמאי מפני השיקויים של המאגיקונים, ולקחתי כדורים". הטיפול לא עזר בן יום. היו עוד תקופות קשות, התקפים, "ערפל אפור־אדום". אבל לבסוף, בעמוד שלפני האחרון, "בא החיוך ובאו החולות הנודדים ואמרו לי, ברוך בואך הביתה". לא ברור האם זה אמנם הפי אנד.

זהו ספר חובה לאוהבי סוגת "זרם התודעה" וכתיבה שעיקרה עניינים שבנפש פנימה. וגם למי שהשם יותם הראובני מעורר אצלו עניין או הערצה: ליושר חסר־החמלה, ובעיקר ליכולת הביטוי המרשימה ולכישרון שהעמיד ניסוח מילולי מרתק למה שלא ניתן לבטא במילים.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, א' אב תשע"ה, 17.7.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-17 ביולי 2015,ב-גיליון מטות מסעי תשע"ה - 936, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: