קנאות במבחן הזמן | אורית אבנרי

מדוע נגזר על שבטו של שמעון להיבלע ביהודה בעוד לוי הופץ ברחבי הארץ? על הקשר שבין פינחס לאונס דינה, ועל בשורתה הגדולה של ברית השלום

עד כה, הניסיונות החוזרים ונשנים להתנכל לישראל מצד אויבים מבחוץ לא צלחו. דווקא כאשר אותם אויבים התייאשו ושבו הביתה מתגלה האמת – הסכנה האמיתית אורבת לעם ישראל לא מאויביו החיצוניים אלא בהתנהלות לא מוסרית שלו עצמו. זה הדבר שיכשיל אותו. ישראל מתחילים "לזנות אל בנות מואב" ותגובת הא-ל חריפה וכואבת. החטא, הזנות ותגובתו של פינחס מוחקים באחת את החיוך שנמתח על פני הקוראים כאשר ברק ובלעם שבים בידיים ריקות אל בתיהם, ומחזירים אותנו באחת אל המציאות הקשה של העם במדבר.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

בירור ארוך שנים

פרשתנו ממשיכה את העלילה וחושפת בפנינו את זהות החוטא האנונימי. "וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי". זו תגלית מרעישה. נציג שבט שמעון ונציג שבט לוי נפגשים בתופעת הזנות וחילול קדושת המחנה, כאשר הם עומדים משני צידי האירוע. זמרי משבט שמעון יוזם, מעז ופועל באופן בוטה במעשה זנות נוראי. פינחס משבט לוי יוזם, מעז ופועל באופן בוטה במעשה קנאה נגדי.

שנים רבות קודם לכן, כשעוד היו שני אחים ולא שבטים של ממש, עמדו שמעון ולוי בראש המגיבים לאונס דינה אחותם בשכם. הם תוארו כקנאים, כראשי ההורגים: "וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר". ובסיום הסיפור, מול אביהם יעקב, הם מטיחים: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ".

עד כדי כך הותיר מעשה זה את רישומו על משפחת יעקב, שיעקב, רגע לפני מותו, כרך את שני האחים יחד ואמר "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם". שמעון ולוי צמד לקנאה, לאלימות, לחוסר מוכנות לפשרה בנושא קדושת המשפחה. ואכן לימים בשניהם מתממש חזונו של יעקב "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל".

בעת כיבוש וחלוקת ארץ ישראל לשבטים, קיים הבדל באופן מימושה של ברכה/נבואה זו של יעקב. שבט לוי זוכה למעמד מיוחד ופיזורו בתוך שבטי ישראל נובע מיתרון וקדושה, ואילו שבט שמעון נטמע בתוך שבט יהודה, במטרה שלא יביא לידי ביטוי את אופיו המיוחד. מדוע חלה הבחנה ביניהם, הלא שניהם "בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר"?

פרשת פינחס נותנת לכך מענה. שמעון, מתוך אימפולסיביות וחוסר מחשבה, זונה אחר המדיינית ומעז לבוא עליה לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל. פינחס, מתוך אותה תכונה של אימפולסיביות, מהירות תגובה וחוסר איפוק ושליטה, דוקר את שניהם ומקנא לה'. האינסטינקט של כל אחד מהם הוכיח מה הכוח המניע את כעסו.

נמצאנו למדים ששנים רבות נדרשו לבירור קנאותם של שמעון ולוי. בחלוף הדורות מפרשת אונס דינה, נפגשו שמעון ולוי שנית בפרשתנו במלחמה לטהרת בית ישראל, והפעם התברר כי ניצבים הם משני צידיו של המתרס. בעוד לוי מטהר בקנאותו את המחנה, מתגלה ניוולו של שמעון בראש חוצות ונודע למפרע כי אף קנאותו לתומת דינה אחותו, מן השפה ולחוץ הייתה.

שלום לא-ל

אך דומה שבעקבות תגובת יעקב לאונס דינה, ברור כי לכל קנאה וקנאות, כולל קנאתו המוצדקת של פינחס, עלולות להיות תוצאות שליליות. כאשר עסוקים בקנאה, בהרג, ישנו חשש שעדינות הנפש תתפורר, שהיא תהפוך מחוספסת. אם שוב יידרש מעשה קנאה או הרג מוצדקים, הדבר ייעשה ביתר קלות ובגסות הלב. אנו מכירים זאת במצוות עיר הנידחת, כאשר ה' מלווה את הצו החמור והתקיף להרוג את כל תושבי העיר בהבטחה למבצעי ההרג כי יזכו למנחה מיוחדת של "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ" (דברים יג, יח; ראו פירוש "העמק דבר" שם). בדומה, גם לפינחס ניתן שי מיוחד של "בְּרִיתִי שָׁלוֹם".

יתרה מזאת, המונח "ברית" מתאר קשר שנכרת בין שני צדדים גם אם הם לא שווים זה לזה במעמדם. ייתכן שבביטוי ברית שלום נרמזים אנו שגם הא-ל זקוק לברית זו. דמות הא-ל בספר במדבר היא דמות א-ל קנא שפעמים לא מעטות כועס, מעניש, שולח מגפות. רגע לפני הכניסה לארץ, מתבקשת ברית שתאפשר לכונן את יחסי הא-ל עם עמו על שיח רוגע, שלו ובוטח יותר. ובאמת, המגפה שעצר פינחס היא המגפה האחרונה של ישראל במדבר (מגפה לא קטנה יש לציין. 24,000 מבני ישראל מתו). ברית השלום לפינחס, שכפי שמעיד הקב"ה "הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", הצליחה מעל המשוער – והחילה שלום גם על כורת הברית.

המושג "ברית שלום" מופיע שלוש פעמים נוספות במקרא. בכל הפעמים מודגשים בעקבותיו החסד וההבטחה לשלווה ביחסי הקב"ה עִם עם ישראל: "כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ… וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה'" (ישעיהו נד, ט-י); "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְיָשְׁבוּ בַמִּדְבָּר לָבֶטַח וְיָשְׁנוּ בַּיְּעָרִים" (יחזקאל לד, כה); "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם" (יחזקאל לז, כו).

סביב מעשהו של פינחס עולה נקודה נוספת. פינחס מוצג כ"פינחס בן אלעזר בן אהרן", דור שלישי לשושלת. בהמשך הפרשה, באופן טרגי, משה עולה אל הר העברים, רואה את הארץ ומבין שכרגע אין כוונה למנות לו ממלא מקום. הסתלקותו עלולה להשאיר אחריו ריק. על יורש עצר בשושלת משפחתית אין מה לדבר. אך אפילו תלמיד, ממשיך דרך, הוא לא מותיר אחריו. משה רואה למולו את ארץ ישראל, ומבין לפתע שעם ישראל עלול בקרוב לעמוד מול אתגרים גדולים, לא רק ללא הנהגה ממשיכת דרך (בשונה מהכהונה שבה ישנה רציפות), אלא אולי אף ללא הנהגה כלל.

תובנה חודרת זו גורמת למשה לפנות אל הקב"ה ולבקש ממנו למנות "איש על העדה". משה מבקש רציפות שלטונית ובעקבות בקשתו מתמנה יהושע תלמידו ומתאפשרת רציפות ויציבות לא רק במסגרת הכהונה, אלא גם בהנהגה הפוליטית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ג תמוז תשע"ה, 10.6.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 ביולי 2015, ב-גיליון פנחס תשע"ה - 935 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: