זה הזמן לבעוט | אבנר בר חמא

כדי שהאמנות הדתית והימנית תעלה על פני השטח היא חייבת להפסיק להיות מנומסת וחביבה, כזאת המציירת רק נופים רומנטיים, ולהתחיל לצעוק ולהתפרץ. אמנות צריכה להרגיז

הסערה והלהיטות לצאת לכיכרות, שתפסה ב"אנשי התרבות" הנאורים אחרי המינוי של השרה רגב והשר בנט, מעידה על החששות והפאניקה שהביאו את עודד קוטלר וחבריו לצאת למאבק חריף במיוחד שניצניו החלו לצוץ עם היוודע תוצאות הבחירות.

המסקנה ממהומת הנגד שקמה בעקבות ההתבטאויות של השמאל היא שהטריטוריה של התרבות והאמנות אינה יכולה להיות רק נחלת ה"שמאל". ההשתלחות הבלתי מרוסנת בשרה רגב עוררה אצלי תהיות מצד אחד אבל גם מחשבות נוקבות על עצמנו – הציבור המאמין היוצר.

לא לתת לסצנה הכביכול הומאנית לשלוט בסצנה האמנותית. אבנר בר חמא. "צל-מיצב-10+1" (פרט), 2006

לא לתת לסצנה הכביכול הומאנית לשלוט בסצנה האמנותית. אבנר בר חמא. "צל-מיצב-10+1" (פרט), 2006

לא לתקצוב יתר

התרבות הישראלית הממומנת בידי הממשלה צריכה לכלול את השמאל והימין, את הדתי והחילוני, היהודי והלא יהודי, כל מי שהוא אזרח המדינה ובלבד שאת הגבול יקבעו איכות היצירה ותרומתה, ויש לכך מדדים מקצועיים. ואל יטעו אלו המכונים "מקופחים", שבגלל "סערת התרבות" שחווינו יוקצו להם מעתה נתחים נכבדים מעוגת תקציבי משרד התרבות רק בגלל מוצאם או השתייכותם לאוכלוסייה כזו שלא תוקצבה מספיק אם בכלל.

אמנות אינה פולקלור ואמנות אינה "אומנות". לא כל מי שמצייר הוא גם אמן ולא כל מי שמכה באבן הוא פסל. האמנות היא הבניה תרבותית מחייבת שאינה מסתכמת בעשייה בחומר, אלא חותרת לביטוי רוחני שנוגע בנימי נפש האדם. לכן הדיבורים על כך שיש קיפוח גורף של אוכלוסיות מסוימות, כולל הציבור האמוני, אינם מדויקים בלשון המעטה.

יצירה אמנותית מרגשת, תוססת ומסעירה, המאופיינת ברגישות ובמסר, גם אם קשה לעתים לפענחה, היא יצירה שמאתגרת את הצופה וגוררת פולמוס סביב תוכנה, דרך הצגתה והקונטקסט שבו הוצגה. רק  אמן בעל יכולות ורגישויות מיוחדות מסוגל ליצור אותה.

מפגן האמנים ה"דתי-ימני" המשמעותי  ביותר בעקבות "סערת התרבות" התקיים ב"תמול שלשום" בירושלים ובו השתתפתי באופן פסיבי. זאת, כי רציתי לשמוע את "הקול האחר", זה שאמור לייצג גם אותי, זה עם האג'נדה השונה מזו שיצאה נגד מינויה של רגב. אבל לצד התמיכה בשרה ובצעדיה שמעתי שם גם קול אחר, המייצג את  "המופלה לרעה", הזועק לקיפוח. מהדברים השתמע שהבעיה העיקרית העומדת בפני הציבור היוצר שלנו היא היעדר התמיכה הכספית.

כאמן פעיל שנים רבות בזירה האמנותית, וגם כמי ששימש ומשמש בוועדות שונות הדנות בהמלצות או בחלוקת תקציבים ופרסים, אני יכול להעיד שברוב המקרים הצעות מהציבור שלנו (אם הן בכלל מגיעות לוועדות) נדחות בעיקר בגלל רמה מקצועית ירודה.

לצייר את הקשיים

אני לא מכחיש שבוועדות אלו ישנה לעתים גם נטיית לב של השופטים להמליץ על חברים או על תלמידים המוכרים לחברי הוועדה, גם אם הדבר לא נעשה במודע. לו היו יותר נציגים של המגזר בוועדות אלו, והיו מוגשות להן יצירות איכותיות, הציבור לא היה מקופח. השינוי צריך להתחיל בכך שבוועדות חייבים להשתתף נציגים מהטובים שבאמנים שלנו ומכל התחומים. שאלה אחרת היא כמה כאלו יש במחוזותינו, אבל לא כאן המקום לדון בכך.

מספר האמנים המגישים תיקי עבודות לקבלת פרס הוא גדול והבחירה אינה קלה. אישית ראיתי מעט מאוד בקשות של הציבור האמוני ומהיכרותי הקרובה ברור לי שהציבור הזה עדיין ברובו לא מבין את הסצנה האמנותית העכשווית. חלקו יוצר עדיין אמנות לא רלוונטית לשיח העכשווי המוביל. לסצנה האמנותית הישראלית יש אג'נדה אחרת והיא עוסקת בשיח המאתגר את ענייני החברה הישראלית, בפוליטיקה ובדברים הכואבים. היא נוגעת במקומות הרגישים ביותר בחברה ומצביעה על עוולות ועל כל מה שמציק ומעסיק את הציבור הישראלי בחדשות.

אני מטיף לזה פעמים אין ספור במפגשים שלי עם אמניות דתיות בוגרות "אמונה" ו"תלפיות". כדי שיתייחסו לעבודות שלהן צריך להביע ולבטא רגשות ודעות ייחודיים, כנים ואמיתיים. לעתים, כדי שישמעו אותנו אין בררה אלא לזעוק, לבעוט ולהתפרץ.

יוצרות צעירות אלו לא קושרות אמנות ופוליטיקה, אמנות וחברה. כל עוד הן תמשכנה לייצר אמנות עבור הסביבה המעודדת במגזר, ולא תפרוצנה את המסגרות; כל עוד הן תציירנה בשביל לרצות את המשפחות שבאות לפתיחות ואת החברים שמפרגנים, אנחנו לא נהיה על המפה ולא יתייחסו אלינו.

הציבור שלנו ממשיך לצייר בכישרון רב את נופי השומרון והמשפחה. הוא נשאר במסגרת של ציור השואף "למצוא חן", שאולי נמכר, אבל לא מחפש לעורר שיח. נכון שהציבור הזה המורכב ברובו הגדול מנשים צעירות הוא ציבור שקט, צנוע ומנומס שגם יוצא להפגנות פוליטיות בעת הצורך, אבל למה זה לא מתבטא ביצירות שלו? איך ייתכן שאמנית הגרה בשומרון וחווה את מה שה"מתנחלים" חווים כל יום ממשיכה לצייר נופים ופורטרטים?

להחליף פאזה

אישית, תמיד פעלתי והצגתי את יצירותיי  מחוץ למגזר. העבודות  שלי, המכונות "ימניות", שפרצו לתודעה הציבורית במפתיע בתקופת ההתנתקות, עוררו את התקשורת בארץ ובחו"ל וסומנתי  כ"סמן הימני" של האמנות הישראלית. אבל דווקא בגלל זה החלו חוקרים להתעניין גם בעבודות המוקדמות שלי (שלא היו פוליטיות דווקא).

בריאיון לפני שבועיים בעיתון "הארץ", נשאלתי בפעם המי יודע כמה על הציבור הדתי היוצר ה"רדום", שלא שומעים את קולו, ואמרתי את הדברים שאני אומר גם כאן. הציבור הזה עדיין לא החליף פאזה.

בשבת האחרונה התפרסם במוסף זה מאמר של האמנית חני כהן זדה, תחת הכותרת "הטובים לאמנות". חני, שאצרתי לאחרונה תערוכה שלה ב"גלריה האחרת" בחולון, משתייכת לאותה קבוצה של אמניות דתיות מוכשרות המציירות ציור ריאליסטי מעולה. במאמר שלה היא פונה למוכשרים שבציבור שלנו "ללמוד, ליצור ולצרוך אמנות". לכאורה קריאה כנה מהלב של אמנית שהחלה בשנים האחרונות להציג גם מחוץ למגזר. הבעיה שלי עם המאמר היא שהקריאה היא לאמנות מסחרית. כך היא כותבת: "צריך לעודד את כוחות היצירה הקיימים באמנים מכל מגזר, צריך לעזור להם להישמע…" ובהמשך – "הוא זקוק לכך שנאמין ביכולתו להתפרנס מאמנות".

זוהי תמימות לחשוב שמישהו באמת מצליח להתפרנס מאמנות. מהיכרותי עם חלקם הגדול של האמנים המובילים, רובם הגדול מתפרנסים מהוראת אמנות. אני לא מכיר אמן אחד שמסוגל לסמוך על מכירות כדי להתפרנס, ואם ישנו כזה, התלות שלו במכירות מהווה בעיה לאמנותו.

הקריאה שלי היא לאמנות מביעה, זועקת, בועטת. כי אמנות צריכה לעתים להרגיז כדי למשוך תשומת לב.

ולענייננו, אמני ישראל כמו אמנים בכל העולם נלחמים בחירוף נפש על חופש הביטוי וזה מובן. הם גם מגִנים על המיעוט ועל המדוכאים. הם מתרכזים ב"בני דודינו" – הרוצחים. כשחופש הביטוי משחק לידיהם ללא הבחנה מדובר על נזק שיכול להיגרם לעם היושב בציון. הגיע הזמן שהאמנים והאמניות של המגזר שלנו ישקפו ביצירתם את הצד האחר ולא יתנו עוד רק לזירה ה"הומאנית" כביכול לשלוט בסצנה האמנותית הישראלית, שמדברת עד היום בקול אחד ויחיד בעד הפלשתינים ואף פעם לא בעד זכותנו על הארץ הזאת.

אבנר בר חמא הוא אמן ואוצר. חבר המועצה הישראלית לתרבות ואמנות

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, כ"ג תמוז תשע"ה, 10.6.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 ביולי 2015, ב-גיליון פנחס תשע"ה - 935 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: