אמפתיה ללא לגיטימציה | רונן נויבירט

את בעלי הנטיות החד-מיניות יש לקרב אך אין להכיר בזוגיות שלהם כמשפחה. אל לנו להתכופף בפני השיח המתלהם והאלים סביב הנושא אלא לסדר משנה סדורה אל מול המצוקה

לאחרונה התבשרנו שבית המשפט העליון בארה"ב קיבל החלטה תקדימית שאסרה למנוע בחוק נישואיהם של זוגות חד מיניים בכל מדינות ארה"ב. סוגיה זו נמצאת אצלנו ממש מעבר לפינה ולא רחוק היום שבו יעלה נושא זה על שולחן הדיונים של בית המשפט העליון בירושלים ועל סדר יומה של כנסת ישראל. כדי שלא ניתקף ב"הלם קרב" כשיום זה יבוא, עלינו להתכונן בעוד מועד ולגבש עקרונות וקווים מנחים לגבי נושא רגיש וכאוב זה, על פי רוח התורה ושורת ההלכה.

נפתח בקביעה מה אסור לנו לעשות. אסור לנו לנהל משא ומתן על ערכי התורה וההלכה. טרנדים ושינויי מוסכמות חברתיות אינם יכולים לשנות את תורת הנצח. איסורי התורה הם חד משמעיים ולא ניתנים לפרשנות: "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה הוא" (ויקרא יח, כב). עם זאת, אנו צריכים להיות קשובים למצוקתם ההולכת וגוברת של בעלי הנטיות החד מיניות; איננו יכולים לאטום את אוזנינו לשמע צעקתם.

אסור לנו לשפוט את בעלי הנטיות החד מיניות ולקטלגם כרשעים, חוטאים או פושעים, ובכך להדוף אוטומטית את הקולות הנשמעים בחברה המודרנית. מעבר להתחמקות מהתמודדות אמיצה עם מורכבות המציאות טמונה בגישה זו סכנה שנפסיד כל יכולת להשפיע על השיח הציבורי ועל החברה הישראלית. "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות סה, ב). וכפי שמסביר המהר"ל מפראג: "אם הדברים אינם נשמעים הוא מבזה דבר ה' שאמר להם דבר ה' ואין מקבלים ודבר זה בזיון יותר… שהוא כנגד כבוד שמים אם מדבר דבר הבלתי נשמע" (חידושי אגדות שם).

עם זאת, אסור לנו להתכופף בפני השיח המתלהם והאלים שבו כל מי שלא מיישר קו עם תפיסות מודרניות הוא חשוך ופרימיטיבי. "שפעמים אדם מתבייש מפני האדם יותר ממה שיתבייש מפני הבורא יתברך. על כן הזהיר שתעז מצחך כנגד המלעיגים ולא תבוש וכן אמר דוד עליו השלום: 'ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש'" (טור או"ח סימן א'). עלינו לסדר משנה ברורה שתוכל להישמע בדור שלנו, תורה הקשובה למצוקת הדור מחד אך בלתי מתפשרת על ההלכה מאידך. הדבר מצריך כמובן לימוד, העמקה והרחבת הדעת בתורה, במצוותיה ובהבנת חפץ ה' בעולמו.

יש לבצע הפרדה בין המעשה האסור ובין האדם, מצעד הגאווה בירושלים, 2014 צילום: הדס פרוש, פלאש 90 למצולמים אין קשר לכתבה

יש לבצע הפרדה בין המעשה האסור ובין האדם, מצעד הגאווה בירושלים, 2014
צילום: הדס פרוש, פלאש 90
למצולמים אין קשר לכתבה

בין המעשה לאדם

מה אם כן מוטל עלינו לעשות? עלינו להכיר בכך שנטייה חד מינית היא ככל הנראה נטייה מולדת ולא רשעה או שחיתות של האדם בעל נטייה זו. גם הראי"ה קוק הסכים עם האפשרות שקביעה זו נכונה (שמונה קבצים ו, צט). יש לבצע הפרדה בין המעשה האסור לבין האדם. התורה אסרה משכב זכור, אך מעולם לא הגדירה אדם בעל נטייה למשכב זכור כאדם פסול ודחוי. לכל אדם יש יצרים והתמודדויות שונות. כל אחד נשלח לעולם לשליחות מסוימת ולא ניתן להקיש מאדם לחברו.

עלינו להיות קשובים ואמפתיים לסבלם ולצערם של בעלי הנטיות החד מיניות. המילה "תועבה" המוזכרת בהקשר של משכב זכור אין משמעותה שחיתות וריקבון אלא תעייה, כפי שפירש בר קפרא: "תועבה – תועה אתה בה" (נדרים נא, א). המילה תעייה משמעה מבוכה, בלבול או הסתבכות בדרך.

אנשים בעלי נטיות חד מיניות עוברים סבל רב. חלקם סובלים מרגשי נחיתות, חוסר הערכה עצמית, תחושות אשמה, בושה, ייאוש או דיכאונות. שיעור המתאבדים בקרב אוכלוסייה זו גדול באופן משמעותי משאר האוכלוסייה והדבר נכון גם לגבי מספר הנזקקים לטיפולים פסיכולוגיים. רובם לא בחרו בנטייה זו ורבים לו היו יכולים היו מעדיפים לחיות חיים מיניים נורמטיביים. אבל הם לא יכולים; הם קרועים ומיוסרים.

ללא קשר לשורת ההלכה, על אנשי התורה וההלכה ללמוד הרבה יותר על אתגרי ההומוסקסואליות, ועל העובר על נפשם של אנשים בעלי נטיות אלו, כדי שנוכל להתבונן בהם מבפנים ולא מבחוץ. רק כך נוכל לעסוק בסוגיה זו בעומק וברגישות הנדרשים. הרב משה פיינשטיין כתב באחת מתשובותיו (או"ח ד, קטו) שמאחר שתאווה זו אינה טבעית לאדם, הרי שהיא מינית בלבד ולכן על האדם לשלוט בה. "למשכב זכור ליכא שום תאוה מצד הבריאה", כתב, ולכן אין "שום טענה לתרץ את עצמו כי לא היה שייך להתאוות לעבירה זו". ברם, המציאות מוכיחה אחרת. כל מי שנפגש עם אנשים בעלי נטייה חד מינית רואה בחוש שזו לא רק משיכה מינית אלא גם עניין של זהות – במי מסוגל האדם לדבוק, את מי הוא יכול לאהוב ולמי הוא עשוי להיקשר נפשית על מנת לחלוק איתו את חייו.

עלינו לקרב את בעלי הנטייה החד מינית לחיק הקהילה ולסייע להם באופן אקטיבי להשתלב בה. התורה הגדירה את המרמים בעסקים כאנשי תועבה: "אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ …כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל" (דברים כה). אף על פי כן, לא עולה על דעתנו לסלק מהקהילה אדם שנוהג שלא ביושר בעסקיו. מספרים (מפי השמועה) על הרב אהרון סולוביצ'יק זצ"ל שנשאל לדעתו על בעלי נטיות חד מיניות והשיב: "זה נוראי, כמעט כמו לרמות בעסקים". אל לנו לדחות מקרבנו אנשים בעלי נטיות אלו. אסור לנו לשפוט אותם ולהוקיע אותם או את משפחותיהם. יש איסור תורה לבזותם, להשפילם או לקרוא להם כינויי גנאי. צווי התורה "ואהבת לרעך כמוך", "לא תלך רכיל בעמך" וכו' חלים כלפיהם כפי שהם חלים על כל יהודי.

בשל היחס המנוכר אשר רבים מהם מקבלים מן הקהילה ומן המחנכים, בעלי נטיות חד מיניות מחליטים לא פעם לעזוב לגמרי את עולם התורה. עלינו לדון אותם לכף זכות ולנסות להבין את האתגר הגדול שאיתו הם מתמודדים. גם אם אדם עובר על מצווה מתרי"ג מצוות, חשובה ומרכזית ככל שתהיה, אין בכך כדי לדחות אותו מעבודת השם בשאר המצוות. אסור לנו להפקיר את הצעירים בעלי הנטיות החד מיניות לחסות המועדונים בתל אביב. יש במקומות אלו אכזריות רבה וניצול מיני. עלינו למצוא להם מקום בתוך הקהילות שלנו, להכיל את השוני, הצער והכאב.

מיניות שבסיסה מחויבות

דא עקא, חרף האמפתיה, הבנת האתגר ולימוד הזכות, איננו יכולים לתת יד למסד באמצעות חקיקה ופסיקת דין את הקשר הזוגי החד-מיני כקשר משפחתי נורמטיבי ולגיטימי, כפי שכותב הרב קוק (שם): "ההתעוררות של המדע החדש על דבר הנטייה הטבעית שיש לאילו בני אדם מראשית יצירתם למשכב זכר, ובשביל כך חפצים הם לעקור את המחאה המוסרית בזה – אבל דבר אלקינו יקום לעולם".

משחר האנושות היה יצר המין יצר חייתי ששימש לניצול, לפורקן ולשליטה על החלשים. במקרים רבים בהיסטוריה בא הדבר לידי ביטוי ביחסים חד מיניים. כך לדוגמה מסביר ספר החינוך את מהות האיסור של זונה ממין זכר: "כי לאו דלא יהיה קדש יבוא להזהיר שלא נניח להיות בינינו עם הקודש קדש, והוא האיש המזומן להיות נשכב מן הזכרים כידוע מהם בארצות הישמעאלים עד היום" (ספר החינוך, רט). הסבר זה, כמו מקורות רבים אחרים, משקף תרבות שהייתה שלטת בעבר, תרבות שבה ניסתה היהדות להילחם.

דתות מסוימות, כגון הנצרות, שללו לחלוטין את המיניות כריאקציה לחטאי המין של האנושות. היהדות היא הדת היחידה שהכניסה את יצר המין למסגרת של קדושה, כפי שאנו מברכים בברכת האירוסין: "מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין":

על פי נקודת המבט היהודית, אין שום צורך במעשה על טבעי של החסד האלקי כדי לרפא או לגאול את פעילותו המינית של האדם. הטבעי נעשה לאישי, החומר הגס מזדכך והחול מתקדש, לא על ידי התערבות אלקית אלא במעשה האדם. האלקים קרא לאדם לטהר ולגאול את עצמו ולהעלות את האינסטינקטיבי והטבעי לדרגת האישי והמשמעותי (הרי"ד סולוביצ'יק, אדם וביתו, עמ' 58).

אצל בעלי החיים, יצר המין משמש לחיבור גופני בלבד בזמן הייחום. בניגוד לבעלי החיים שנבראו "למינם", האדם נברא בצלם אלוהים ולכן הקשר הזוגי שצריך האדם לקיים הוא קשר "אישות" הנוגע גם בנימי הנפש ולא רק יחסי מין המבוססים על קשר גופני גרידא. כך מסביר הנצי"ב מוולוז'ין את משמעות הפסוק "לא טוב היות האדם לבדו":

לא לענין נקבה דיבר ה' שיהא ממין האדם. דזה פשיטא שלא גרע האדם מכל הברואים שהנקבה המקיימת המין הוא ממינו. אלא לא טוב שיהיה לו נקבה כמו לשארי ברואים שאינם לעזר בכל הליכות החיים ורק בעת הזיווג היא מזדמנת לפניו. אבל לא טוב שיהא האדם בזה האופן (העמק דבר על בראשית ב, יח).

בעלי החיים משתמשים במין לצורך גופני-רגעי בלבד, ולכן במובן הזה הם בודדים. האדם נברא כדי להשתמש ביצר המיני על מנת לבסס קשר נפשי-תמידי, קשר של דבקות ומשפחה, ובזה נבדל הוא מהם. מסיבה זו היהדות התנגדה לכל קשר משפחתי המבוסס בעיקרו על היחסים המיניים, דבר שהוגדר בתורה "מעשה ארץ מצרים":

"ובחקותיהם לא תלכו", לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם. ומה היו עושים? האיש נושא לאיש והאשה לאשה, האיש נושא אשה ובתה והאשה ניסת לשנים. לכך נאמר ובחקותיהם לא תלכו" (ספרא אחרי מות ט).

היהדות פעלה לרומם את נטיית המין מנטייתה החייתית-אגוצנטרית למעלתה המוסרית דרך קדושת מוסד המשפחה, מוסד הבנוי משני נדבכים השזורים זה בזה באופן טבעי ללא התערבות מלאכותית – זוגיות וילדים. מרקם זה של התא המשפחתי מבטיח לא רק מימוש עצמי אלא גם ובעיקר נתינה שלא על מנת לקבל. בכך הפכה היהדות את השיח בנושאי המיניות משיח של כוח ופורקן לשיח אשר מרכזו חובות ומחויבויות.

פורמט אחד למשפחה

שיח מחויבויות זה שונה משיח הזכויות המודרני שבהקשרו עולה הדרישה לנישואין חד מיניים. בעניין זה ראוי להעיר שבעולם המערבי שיעור הילודה הולך וקטן בשל מגמות גוברות של אינדיבידואליזם ומימוש עצמי. ישראל היא המדינה המערבית היחידה אשר ממוצע הילודה שלה גדול בהרבה משני ילדים. הדרישה הגוברת לתמיכה בנישואין חד-מיניים נמצאת בהקשר חברתי רחב יותר של פיחות במרכזיות ערך הילודה בעולם המערבי ועלינו לתת דעתנו גם על כך.

כדי לממש את מסגרת המשפחה קיים ביהדות פורמט אחד בלבד למשפחה – איש ואישה. על פי סיפור הבריאה, הזכר והנקבה נבראו כשני תאומים בגוף אחד שנקרא אדם: "ויברא א-להים את האדם בצלמו בצלם א-להים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם". לאחר הבריאה המשותפת הפריד אלוהים בין התאומים – הזכר והנקבה – על ידי לקיחת הצלע, שהרי "צלע" בלשון המקרא היא "צד". מרגע ההפרדה כל אחד מהם נהיה ל"חצי בן אדם". מני אז נקבע להם הייעוד הנצחי לשוב ולדבוק זה בזה, "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". זו הסיבה לכך שאנו מברכים בשבע הברכות בחתונה את ברכת "יוצר האדם", שהרי רק כאן נוצר אדם ממש.

על פי היהדות, "אדם שלם" יכול להיווצר אך ורק מחיבור שבין איש לאשה. אדם עשוי להחליט מכל סיבה שהיא שאינו רוצה או שאינו יכול להקים משפחה. ברם, לא ניתן להגדיר מבנה אחר למשפחה הנוגד את תכלית יצירת העולם ובריאת האדם. קשר זוגי אשר באופן טבעי ואינהרנטי אינו יכול להביא ילדים לעולם זר הוא ליסודות הבריאה ואינו יכול להיקרא "משפחה" גם אם הוא מושתת על אהבה ולא רק על מיניות.

דומני שזהו הקו שעלינו למתוח בין דין כבוד האדם לקדושת המשפחה. אנשים שבחרו לממש זוגיות באופן המנוגד לדרכה של תורה – הבחירה כמובן בידם. מפאת מוסר ודרכי שלום עלינו להעניק להם את כל הזכויות הסוציאליות המגיעות לבני זוג על פי החוק האזרחי. ברם, אי אפשר ואסור להגדיר זאת כמשפחה. על המשפחה להישאר ערך מקודש ונצחי, אשר אין לו תחליף.

את ערך קדושת המשפחה הבין בלעם, אשר רצה לקלל ויצא מברך. הוא ניסה להטיל ארס בקדושת המשפחה היהודית, ובמקום זאת בירך אותנו "מה טובו אוהליך יעקב", פסוק שבו אנו פותחים את תפילותינו בכל בוקר. על זאת יש לנו גאווה גדולה – על קדושת הבית היהודי, בית אשר בזכותו שרדנו את כל מהמורות ההיסטוריה במשך למעלה מ-3,300 שנה.

באופן טרגי, דווקא בהגדרה של החד-מיניות כ"גאווה" יש עיוות של המיניות. היהדות מאמינה בענווה ובצניעות. המיניות של האדם צריכה להיות סגורה בד' אמותיו בחדרי חדרים ולא להתנוסס בדגלים בראש חוצות. חטא "בעל פעור", ששיווק בלעם, היה במהותו חטא אידיאולוגי של החצנת התנהגויות גופניות בוטות אשר אמורות להיות מוסתרות ומוצנעות. היהדות מאמינה שאת הדברים האינטימיים צריך לכסות. זהו יסוד ערך הצניעות. אכן, אל לנו לשפוט אדם על פי נטייתו המינית, אבל מאידך לא ראוי שאדם ינופף ברחובות במיניותו תהא אשר תהא.

בריחה מהתמודדות

היהדות מאמינה בכוח הבחירה של האדם: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע… ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים ל, טו). מעולם לא הובטח לנו גן של שושנים, ודרכו של האדם המאמין רצופה מאבקים מתישים ואינסופיים נגד יצריו בכל תחום – במיניות, באכילה, בקנאה ועוד. הפסיכולוגיה המודרנית אינה דורשת מהאדם להילחם נגד יצריו אלא מלמדת אותו לחיות איתם. בפער הזה שבין התרבויות טמונה סכנה. לגיטימציה וקבלה מוחלטת של החד-מיניות עלולה לפגוע באלו שיש להם יכולת בחירה של זהותם המינית, מאחר שהם לא יטרחו להתאמץ.

המחקרים מורים שיש ספקטרום רחב במרחב הנטיות המיניות, ויש רבים שלהם משיכה לשני המינים ברמה כזו או אחרת. לגיטימציה חברתית מלאה של קשר חד-מיני תמנע מאנשים אלו כל מוטיבציה לבחור במודל המשפחה הנורמטיבית.

יתרה מכך, הנפגעים המרכזיים מגישה זו עלולים להיות בני הנוער. בגילאי ההתבגרות פורצת המיניות של האדם לכיוונים רבים כחלק מגיבוש זהותו המינית. זהו שלב שבו יש לבחירתו של האדם משקל רב בעיצוב זהותו. אם המסר המרכזי שמשדרת החברה הוא שלא ניתן לבחור ולא צריך להתאמץ לבחור מאחר שקשר חד-מיני שווה בערכו לקשר בין איש ואישה, בזאת אנו שוללים מבני הנוער הנמצאים בקבוצה זו את הסיכוי לבנות משפחה נורמטיבית. אכן, ישנם אנשים שאצלם נטייה זו מובהקת ואין להם יכולת לבחור את זהותם המינית. אבל אסור בשם האמפתיה איתם וההזדהות עם כאבם לפגוע באלו שיכולים לבחור.

יחד עם זאת עלינו להגיש סיוע ותמיכה לאלו הטוענים שנטייה זו הינה מחוץ ליכולת הבחירה שלהם. מי שיכול להתמודד, להדחיק את מיניותו ולא להשתמש בה, "קדוש ייאמר לו". ברם, אל לנו לתת עצות לא בדוקות ולא מקצועיות אשר יכולות רק להסב נזק יותר מתועלת. אסור לנו לעודד אותם להתחתן עם בני המין השני ולהסתיר את נטייתם. סופם של נישואין כאלו באסון וכבר רמזו על זה בעלי התוספות: "תועה אתה בה – שמניחין נשותיהן והולכין אצל משכב זכור" (נדרים נא, א).

אלו שלא יכולים לעמוד בפני גזרה זו, אל לנו לדחות אותם, גם אם מחליטים הם לחיות עם בני מינם. האוזן הקשבת והעין הטובה, גם כלפי אלו העושים מעשים שלהם אנו מתנגדים בתכלית מבחינה הלכתית, הן המפתח למציאת מזור לסוגיה כאובה זו, בבחינת "עמו אנכי בצרה".

סוף דבר, גם לאחר כל ההסברים וההנמקות המציאות מורכבת, וכל העוסק בסוגיה זו, "בשפיר ובשליה", מבין את הקשיים והסיבוכים. וכבר אמר על זה הלל הזקן: "אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ" (אבות ב, ד). האם כל מי שזכה לנטיות מיניות נורמטיביות היה מסוגל לעמוד באתגר לוּ היה עומד במקומם של בעלי הנטיות החד מיניות? כל מי שלא יכול לענות "כן" באופן ברור, מוטב לו שיחריש.

אמת, התשובות לא תמיד מספיקות. במובן זה עלינו להקשיב לדברי רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו על טעמה של הפרה האדומה:

חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרין… אלא כך אמר הקב"ה – חוקה חקקתי, גזרה גזרתי, ואי אתה רשאי לעבור על גזרתי (במדבר רבה יט, ח).

הרב רונן נויבירט הוא רב קהילת אהל ארי ברעננה וחבר ב'בית הלל'

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, כ"ג תמוז תשע"ה, 10.6.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 ביולי 2015, ב-גיליון פנחס תשע"ה - 935 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. יישר כוח גדול על הטיפול המורכב והעדין בסוגיה.

  2. על זוגיות, סמנטיקה ואומץ

    שמחתי לקרוא את דבריו המרעננים של הרב רונן נויברט בגיליון פרשת פנחס. אין ספק שחלקים גדולים מהציונות הדתית עשו כברת דרך משמעותית ביותר מבחינת דרכי ההתמודדות עם ההומוסקסואליות בכלל ובמגזר בפרט:

    "…אל לנו לדחות אותם, גם אם מחליטים הם לחיות עם בני מינם. האוזן הקשבת והעין הטובה, גם כלפי אלו העושים מעשים שלהם אנו מתנגדים בתכלית מבחינה הלכתית, הן המפתח למציאת מזור לסוגיה כאובה זו."

    אלה דברים שמורים על אומץ מחד גיסא, ועל רגישות גדולה מאידך, ואין עוררין על כך שצריך לברך על יכולת ההכלה שמראה הרב, ולייחל ליום שבו כלל הציבור יידע גם הוא להידרש לסוגיה בדרכי נועם ובמורכבות.
    ועם זאת, בתור אחד שמתמודד עם הסוגיה, הייתי רוצה להתייחס לכמה נקודות בדבריו של הרב שעוד דורשות עיון:

    "היהדות פעלה לרומם את נטיית המין מנטייתה החייתית-אגוצנטרית למעלתה המוסרית דרך קדושת מוסד המשפחה, מוסד הבנוי משני נדבכים השזורים זה בזה באופן טבעי ללא התערבות מלאכותית – זוגיות וילדים. מרקם זה של התא המשפחתי מבטיח לא רק מימוש עצמי אלא גם ובעיקר נתינה שלא על מנת לקבל"

    מדברים אלה ניתן להסיק כי על פי המושג המופשט שהרב מתייחס אליו כ-"יהדות", רק מוסד הבנוי מזוגיות וילדים ללא התערבות מלאכותית יגאל את נטיית המין ויעלה אותה ממדרגה חייתית אל דרגה אנושית. ואם כן יש לשאול, כיצד תתייחס אותה יהדות לאימוץ ילדים אצל זוגות "רגילים"? הרי כל מהות האימוץ הוא הבאת הילד לחיק משפחה אומנת באופן מלאכותי. האם זוג שאימץ ילד ייכשל במשימתו לקדש את המיניות ויישאר בדרגה הבהמית? הגדרת ה"מלאכותי" כדבר שאינו לרוחה של הזוגיות על פי "היהדות" אינה ברורה.
    זאת ועוד. "זוגיות", על פי דבריו של הרב, הינה מערכת מחויבויות שבה האדם מקריב את צלעו שלו ומחפש להיות בן אדם שלם שוב. אני תמה מאוד על קביעתו הבלתי-ברורה של הרב, לפיה אך ורק מרקם של תא משפחתי הטרוסקסואלי "מבטיח נתינה שלא על מנת לקבל". והרי כל מערכת יחסים בין שני בני אדם, גם בין שניים מאותו מין, מבוססת כולה על הרצון לתת וליצור מפגש עם הזולת.

    "סוף דבר, גם לאחר כל ההסברים וההנמקות המציאות מורכבת, וכל העוסק בסוגיה זו, "בשפיר ובשליה", מבין את הקשיים והסיבוכים. וכבר אמר על זה הלל הזקן: "אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ" (אבות ב, ד). האם כל מי שזכה לנטיות מיניות נורמטיביות היה מסוגל לעמוד באתגר לוּ היה עומד במקומם של בעלי הנטיות החד מיניות? כל מי שלא יכול לענות "כן" באופן ברור, מוטב לו שיחריש."

    גם כאן הביא הרב דברים היוצאים מן הלב והנכנסים אל הלב, ואשר לצערנו אינם נשמעים מספיק. כמו כן, עליי לציין כי הם נגעו לליבי באופן אישי.

    עם זאת, ישנה בעיה מסוימת בפסקה זו, בעיה שהיא אימננטית בהלך המחשבה כולו. בעיה שכל מי שאינו מתמודד עם המצב, כמה שישתדל, לעד יישאר חרש לזעקותיה הרמות. אני מדבר על בעיית הסמנטיקה.
    הבחירה בשימוש במילה "נורמטיבי" בהקשרי הנטייה המינית ההטרוסקסואלית אינה נבונה לענ"ד. המילה "נורמה" מקורה בלטינית, והיא ככל הנראה התייחסה במקורה לכלי מרובע מעץ שבו היו משתמשים נגרים כדי לוודא כי עבודתם אכן ישרה. משם נגזרה המילה ל"כלל" או "חוק", והיום ה"נורמה" היא סטנדרט או דבר מקובל.
    כפי שציין הרב, המחקרים העכשוויים מגלים כי הנטייה המינית אינה נתונה בהכרח לשיקול דעתו של האדם. יש לזכור כי הקב"ה ברא את הנטייה המינית ההטרוסקסואלית כשם שהוא ברא את הנטייה ההומוסקסואלית (אשר נצפתה גם אצל בעלי חיים בטבע, ועל כן גם לא ניתן לומר כי היא אינה "טבעית"). מסר זה חייב להיות מוטמע בקרב הציבור הדתי ככלל, ובמיוחד בקרב הנוער הנבוך המתמודד עם השאלה הקשה, אשר מנוסחת הרבה פעמים כ"למה אני לא נורמלי?". כאן אוסיף ואומר כי לא יעלה על הדעת לומר על אדם שאינו שומר תורה ומצוות שהוא אינו מקיים אורח חיים "נורמטיבי."
    לצערנו, "הומו" היא עדיין אחת הקללות הנפוצות בקרב הנוער הישראלי, וגם בקרב החברה החילונית, אשר לכאורה אמורה להיות פתוחה ומקבלת יותר, עדיין מדובר באיחול פופולארי לשנואי נפשו של המגדף. עם זאת, נראה שדווקא יש מקום לאופטימיות. חלקים גדולים מן הציבור כבר השכילו לזנוח את הכינוי המזוויע "נטיות הפוכות", אשר רק מוסיף לדיכאון ולשבר בקרב אלה אשר מתמודדים עם הקשיים הללו.
    מבחינת הנער המתמודד, האמירה לפיה נטיות הומוסקסואליות "אינן נורמטיביות" יכולה להוות דחיפה נוספת באמת הבניין אל מחוץ לבית המדרש של הציבור. חז"ל כבר קבעו כי הלבנת פני אדם ברבים שקולה לשפיכות דמים, וברצוני להפנות את תשומת ליבנו גם להלבנת הפנים ולהונאת הדברים שאינה נעשית בכוונה תחילה, אלא נגרמת כתוצאה של בחירת מילים בלתי-מוצלחת.

    ועוד מחשבה נוספת שמתרוצצת אצלי כבר זמן רב, ואני מתקשה להרגיעה.
    פרופסור ישעיהו לייבוביץ' כבר עמד על כך שכוחם של חז"ל הינו רב יותר מכוחם של ספרי התנ"ך, שכן הם אלה שקבעו בסופו של דבר מה ייכלל בקודקס המקודש (כמו ספרי אסתר ואיוב) ומה יוקצה לדורות מחמת מיאוס (כמו למשל ספרי מקבים או בן סירא).
    אותם חז"ל שהסתכלו לפסוקים בעיניים וקבעו "עין תחת עין – ממון". אותם חז"ל שהכריזו כי בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, אלא דרוש וקבל שכר. אותם חז"ל שעמדו על רגליהם ואמרו כי אין משגיחין בבת קול אלא "לא בשמים היא" ואותם חז"ל שקבעו שבתגובה לכך קא חייך הקב"ה ואמר ניצחוני בניי.
    מה היה קורה אם אותם חז"ל היו מחליטים לקבוע גם במקרה דנן כי "לא בשמים היא", ולדרוש את הפסוקים על משכב זכר בתורה בדרך אחרת?

    שוו בנפשכם:
    "ואת זכר לא תשכב משכבי אישה". יכול כפשוטו?
    אלא, מאי "משכבי" אישה? מה לאישה לא תקרב בלא טבילה וטהרה וקידושין, כך גם באיש.

    כרגע, לצערנו, אין פתרון הלכתי לסוגיית ההומוסקסואלים המוחלטים אשר מעוניינים להישאר חלק מהקונצנזוס הדתי. אך המגמות האחרונות של קבלה, הכלה ואמפתיה מבורכות מאוד.
    ומי ייתן ונזכה למצוא בבוא היום את המענה הראוי, ועד אז נזכה להתמיד באהבת חינם.

    נ.ל

  3. סליחה על השאלה,

    כן, אני יודע שאסור להשוות, וכו',

    אבל- אם ייטען שגם פדופיליה מולדת,

    גם אז- תגידו שאסור לגנות, וכו'?

  1. פינגבק: תגובות לגיליונות קודמים – 938 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

  2. פינגבק: הומוסקסואליות – תועבה?! | ארץ העברים

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: