אין כזה דבר כוחות וניסים | אלחנן ניר

דווקא בראשית החסידות, שהאדירה את עולם המופתים, ניצבו שני ענקי-רוח שהסירו את המסווה וכתבו מפורשות שאין אף אדם כיום שיש לו כוחות מאגיים

לאחרונה התפוצצה פרשייה שהעלתה שוב לדיון את שאלת ההליכה אחר בעלי מופת המבטיחים ישועות להמונים. כאן איני מבקש לעסוק באותה פרשייה בצורה ישירה אלא במחירים הקשים של האדרת המופתיות תחת האדרת עולם מוסרי של תיקון המידות, תיקון עולם, קדושה ממשית והתמדה בתורה. האדרה זו למעשה נוטלת את האחריות מהאדם ומבטיחה לו תמורה מיידית נטולת כל עמל ויגיעה נפשית, מעין קסם התוקף מבחוץ ופועל מיידית ולטעמי היה ראוי להתנגד אליה אף אם הייתה נכונה. על אחת כמה וכמה שיש להתנגד אליה כאשר ענקי עולם כתבו כבר לפני מאות בשנים כי אין לאף אדם – יהיה אשר יהיה – כוחות מאגיים. ובמילים פשוטות: הכול המצאות ושרלטנות.

במקום לכתת רגליים בענייני גשמיות, ראוי לתקוע אהבת ישראל בלבו. יחיאל אופנר, המוח שליט על הלב, 2015

במקום לכתת רגליים בענייני גשמיות, ראוי לתקוע אהבת ישראל בלבו. יחיאל אופנר, המוח שליט על הלב, 2015

התחת אלוהים אני?

מי שניצב בראש המתנגדים לדרך המופתיות היה דווקא אחד מגדולי החסידות בדורות הראשונים, ר' מנחם מנדל מויטבסק, מחבר הספר "פרי הארץ" ותלמידו הגדול של המגיד ממזריטש. ר' מנחם מנדל חזה כי דרך החסידות עלולה להוביל להעצמת עולם המופתים וראה בכל דרך לומר דברים חדים ומדויקים כנגד עולם הכוחות והניסים.

ר' מנחם מנדל שהיה ידידו המבוגר של ר' שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, החל באדר תקל"ז (1777) את מסעו לארץ ישראל, בלוויית שלוש מאות איש. הוא ביקש להמשיך להוות כתובת רוחנית לחסידיו הנמצאים במרחקי רוסיה הלבנה, אלא שניסיונו זה לא עלה יפה והחסידים בקשו להם צדיקים קרובים במחוז מגוריהם. בעקבות כך הוא מציע להם ללכת לשלוש דמויות היושבות קרוב להם ולהיוועץ בעצה ובהדרכה, כאשר אחד מן השלושה הללו הוא ר' שניאור זלמן מלאדי.

אלא שר' שניאור זלמן חשש מהצעת ההנהגה וניסה להתנער ממנה, שכן הוא חשש כי אין לו הכוחות המאגיים שלהם נדרש המנהיג החסידי. כך משיב לו ידידו ר' מנחם מנדל:

למה תאמר נסתרה דרכי מה' לפרנס את ישראל לאביהם שבשמים להורות הדרך ומי כמוהו מורה בכל מדינתם […] ואינם צריכים לנביא וחוזה, כי לא נביא וחוזה אנכי, וה' אור לו […] ואנחנו לא נדע כי אם אל ה' עינינו, והיא נתנה לנו כמאמר "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". בידינו הוא לעזור את ישראל על-פי תורת ה' תמימה משיבת נפש, מה-שאין-כן עזרת הגופים אין בידינו –  אבל כבר הובטחנו כי אין מחסור ליראיו וכן דורשי ה' לא יחסרו כל טוב (יעקב ברנאי, אגרות חסידים מארץ ישראל, ירושלים תש"ם, עמ' 86, עמ' 147-146).

מדוע אין בכוחו של הצדיק לסייע לשאלות הגוף – בני, חיי ומזוני – אלא רק לשאלות בתחום של יראת שמים? על כך משיב ר' מנחם מנדל במכתב אחר, אף הוא מאותה שנה, לאחד ממקורביו המבקש ממנו שיעתיר בעדו עבור בנים:

אבל על עיקר בקשתו עבור בנים, אחרי רואנו גודל תפלתו והשתטחותו לפנינו, וטענותיו העצומות שהיא לתכלית עסק המלאכה, בושת פנים כסתני, כי התחת אלוהים אני. היו היה דבר השם ביד הבעל שם ויגזור אומר ויקם, אחד היה ומהקדמונים לא קם כמוהו ואחריו על עפר מי יקום, הגם שכמה גדולי צדיקים בדורנו פה להם וידברו את אשר יבשר, לא כן אנכי עמדי (שם, עמ' 154).

 ר' מנחם מנדל כותב לאותו חסיד גלויות כי אמנם היו גדולים שכוחם עמד להם להיות בגדר "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", אולם הוא איננו מאותם צדיקים, שכן האחרון שבהם היה הבעל שם טוב. והנה העוקץ מצוי באחרית דבריו: "הגם שכמה גדולי צדיקים בדורנו פה להם וידברו את אשר יבשר, לא כן אנכי עמדי". בניגוד לצדיקים המברכים בענייני פוריות ופה להם וידברו בענייני עתידות, הרי שר' מנחם מנדל למעשה מפנה את הקורא אל הפסוק המקורי בתהילים "פה להם ולא ידברו" המתייחס אל האלילים. לאמור, הללו אמנם מברכים ומפזרים ברכות על גשמיות וברם נדמה כצדיקים – אך תוכם כאלילים נטולי כוח. או במילים חדות: אין בכך דבר וחצי דבר.

כבר אין נביאים

התלמיד הלך בעקבות מורו ואף ר' שניאור זלמן התנגד לראות בצדיק מקור לפרנסה, התנגדות שהביאה לתוכחתו הגלויה והנמרצת לחסידים שביקשו שיסייע להם בברכותיו בענייני עולם הזה:

אהוביי אחיי ורעיי, מאהבה מסותרת תוכחת מגולה. לכו נא ונוכחה זכרו ימות עולם בינו שנות דור ודור ההיתה כזאת מימות עולם ואיה אפוא מצאתם מנהג זה באחד מכל ספרי חכמי ישראל הראשונים והאחרונים להיות מנהג ותיקון לשאול בעצה גשמיות כדת מה לעשות בעניני העולם הגשמי, אף לגדולי חכמי ישראל הראשונים כתנאים ואמוראים אשר כל רז לא אנס להו ונהירין להון שבילין דרקיע, כי אם לנביאים ממש אשר היו לפנים בישראל, כשמואל הרואה אשר הלך אליו שאול לדרוש ה' על דבר האתונות שנאבדו לאביו. כי באמת כל עניני אדם, לבד מדברי תורה ויראת שמים, אינם מושגים רק בנבואה, ולא לחכמים לחם, כמאמרם ז"ל "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (אגרות קודש מאת כ"ק אדמו"ר הזקן, ניו יורק תשע"ב, אגרת לה, עמ' קטו. נדפס גם בתניא, אגרת הקודש, אגרת כ"ב).

לצדיק בימי החסידות, בניגוד לנביאים, אין בעלות על עולם הניסים והמופתים והוא אינו יודע דבר וחצי דבר בענייני העולם הזה יותר מאחרים. הוא איננו נביא. כוחו אינו אלא ביראתו, בתפילתו ובתורתו.

הכול בידי שמים, מצטט ר' שניאור זלמן מדברי התלמוד הידועים. מה אפוא נותר לאדם לפעול בכוחות עצמו ובכוחות הצדיק? אך ורק את לימוד התורה והעמל המדוד ביראת השמים. הצדיק נדרש ויכול לסייע לאחרים בעבודת הנפש והמידות – אך לא בעבודת הגוף. על כן, אומר רש"ז, במקום לכתת רגליים מעיר לעיר בחיפוש אחר עצות בעניינים שהנשאל – הצדיק – כלל אינו יכול ויודע לסייע בהם, הרי שראוי לשוב בתשובה, להתפלל תפילה ברצון פשוט ו"לתקוע אהבת רעהו בלבו".

כך ובמודע כורתים אותם גדולי עולם את הענף שעליו יושבת החצר החסידית לדורותיה. הענף שאומר כי הצדיק יכול ונדרש לייעץ ולסייע בגשמיות וברוחניות כאחד, מה שבפועל מתחזק את חיי החצר מבחינה כלכלית, שהרי הרבי המייעץ בעיקר בגשמיות זוכה בתמורה לכך מחסידיו להביא שבר רעבון ביתו.

שנאה נפשי מופתים

ר' שניאור זלמן "זכה" למחלוקות סביב דרכו לא רק מצד ה"מתנגדים", אלא גם מצד החסידים ובהם אף ר' ברוך ממז'יבוז', נכד הבעש"ט. בין ר' שניאור זלמן לר' ברוך שרר מתח גדול שנסב הן סביב תורה – תפיסות רוחניות שונות; והן סביב קמח – איסוף כספי תרומות וחלוקה. ר' ברוך תפס את עצמו כבעל מופת וככזה היכול להעביר גזרות ולהמתיק דינים "בהעברת היד על המצח ועל הפנים" (אגרות קודש מאת כ"ק אדמו"ר הזקן, כ"ק אדמו"ר האמצעי, כ"ק אדמו"ר הצמח צדק, ניו יורק תש"ם, עמ' קמא), ואיים בכוחותיו כי יפגע בחסידי ר' שניאור זלמן שהתגוררו בויטבסק. כמענה לאיומיו כותב ר' שניאור זלמן לחסידיו דברי עידוד וקורא להם לנהוג באיפוק מרבי כלפי היוצאים כנגדם מבית. הוא אף מבקש להרגיע אותם מפני איומיו של נכד הבעש"ט:

ולזאת אל תראו חרפת אנוש ומגדופותיו אל תחתו כי כבגד יאכלה עש […] וכידוע לנו בבירור גמור ממיודעיו וממקורביו שבעיירות סמוכות לספר כמו מינסק והלוסק שכל הבטחותיו לאנשיו רובא דרובא להיפך ממש, והמעוטא דמעוטי הוא כמנהג העולם בלי שום אות ופלא (אגרות קודש, עמ' קיז. ראו: עמנואל אטקס, בעל התניא, ירושלים תשע"ב, עמ' 376-370).

הרי אין כאן שום נתון העומד במבחן המציאות, טוען רש"ז אל מול חסידיו המבוהלים, שכן אין כל כוח מיוחד ועל-טבעי שבו ניחן ר' ברוך. לכן כל איומיו אינם אלא איומי סרק פסיכולוגיסטיים, ותו לא. והנה הוא ממשיך את חריפות דבריו: "ויש לדונו לכף זכות לרוח שטות שבדמיונו, שעליו אמרו רז"ל משחרב ביהמ"ק נתנה נבואה לשוטים. וכידוע לכל, שאירע לו כמה פעמים בחמימות הקיץ טירוף גמור, והרשימו נשאר בו להיות מתנבא, ובפרט כאשר יחם לבו בחמה וכעס על מדינתנו". יתרה על כך, אומר ר' שניאור זלמן בהמשך דבריו, הרי הצדיק אמור להביא ברכה, חיים ושלום לעולם ולא לפקוד אותו ברע ובאיומים. וזה עצמו מוכיח על המבקש לקלל.

כהמשך להלך החשיבה הזה המצוי בדברי רש"ז נמצא את הדברים גם אצל בנו – ר' דובער, האדמו"ר האמצעי. אחר פטירת רש"ז בשנת תקע"ג (1813) נותרו חסידיו כצאן אשר אין להם רועה, אך שניים היו עשויים למלא את החלל: הבן – ר' דובער (הנודע כאדמו"ר האמצעי), והתלמיד הגדול – ר' אהרן הלוי מסטרשלא. ר' דובער ביקש את אמונם של החסידים שיראו בו, ולא בר' אהרן הלוי מסטרשלא, את ממשיכו של אביו בכס ההנהגה, וכחלק מכך הוא מציין את הדרכתו-שלו את החסידים לאורך חיי אביו. בניגוד לצדיקים אחרים שהיו ידועים כבעלי מופת (ושמא בניגוד לר' אהרן שלו יצא מוניטין כבעל מופת), הרי שלדבריו דווקא הוא מתרחק מכך, וריחוק זה הוא שחושף כי הוא ולא אחר ממשיכו הישיר של אביו. כך הוא כותב:

והכל יודעין ומכירין אותי מנעורי, שלא גבה ליבי לילך בגדולות ונפלאות בדרכי צדיקים, באותות ובמופתים, ולא באלה חפצתי, אדרבה שנאה נפשי מאוד ומובטחני כן בכל טועמי עץ החיים מאור תורתו ועבודת הקודש של אדוני, אבי מורי ורבי ז"ל, שלא יחפוץ בכאלה. רק מאשר הורה לנו אור עולם באור תורה ועבודה האמיתיים לזה נכספה וגם כלתה נפש כל איש אשר נגע יראת אלוהים בקרבו (אגרות קודש, חלק ב, עמ' עז).

ההבנה כי העבודה הרוחנית החבד"ית אינה "לילך בגדולות ונפלאות בדרכי צדיקים, באותות ובמופתים" אלא "אור תורה ועבודה האמיתיים" היא כאמור זו שלמעשה אמורה לכרוך את החסידים אחריו, ולא אחר מישהו אחר. במילים אחרות: הכוח המושך אחר רבי – קרי: המופתים – בעולם החסידי אמור להיות דווקא הכוח המרתיע.

אל לנו לחזר אחר פתרונות קסם שכאמור גדולי עולם גילו לנו שאין בהם דבר, אלא לגלות את חדרי התורה הפנימיים, לפתח מהם שפות עכשוויות לעבודת ה' ולקדושה רלוונטית בתוך עולם טכנולוגי ומסוכסך, ולא להשלות לבבות תמימים בהבלים.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, כ"ג תמוז תשע"ה, 10.6.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 ביולי 2015, ב-גיליון פנחס תשע"ה - 935 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 6 תגובות.

  1. הסר, בבקשה
    בברכה איתמר

    בתאריך 13 ביולי 2015 בשעה 12:50, מאת "מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות

  2. אלחנן היקר.
    ממשיך דרכם מנחם מנדל הוכר עוד בחיו כמשיח ועושה נפלאות .היתכן שהקודמים לא ניחנו ביכולת עשית מופתים .ולכן לא האמינו שזה אפשרי.והתנגדו האם בהכרך כל צדיק וגדול בתורה יבורך ביכולות של ניסים? האם כל העדויות על הכוחות של הבבא סאלי מצוצות מהאצבע? על כל דעה שנוגדת את עשיית הניסים ישנם עשרות אשר למעשה מחזקות את הרעיון.
    אני נוטה להסכים עם דבריך.
    בברכה
    משה מזרחי

  3. עם כל הכבוד לציטוט מבעל התניא , דווקא בחב"ד כמו גם בחסידויות אחרות כן נהגו לשאול ולהוועץ ברבנים.

  4. ישראל קרמר

    דבריך הן דברי כפירה גמורכי חז"ל כתבו ש'צדיק גוזר והקב"ה מקיים' ולצדיקי האמת ישנו כוח רוחני שנתן להם הקב"ה שבזכות ברכתם ותפילת יתרחשו מופתים וניסים וראה בכרכי "אביהם של ישראל" על מרן הגרמ"צ אליהו זצ"ל וראה כאן על מרן הגאון ראי"ה קוק זצוק"ל בפרק "קדושתו": http://maranharavkook.blogspot.co.il/2015/02/blog-post_35.html

  5. ישראל קרמר

    צ"ל "…כפירה גמורה כי…"

  6. ר' אלחנן, טענת הפתיחה שלך כי "ענקי עולם כתבו כבר לפני מאות בשנים כי אין לאף אדם – יהיה אשר יהיה – כוחות מאגיים. ובמילים פשוטות: הכול המצאות ושרלטנות" לא עומד לענ"ד במבחן המקורות. הלא הרמ"מ מויטבסק מעיד בפירוש על הבעש"ט כי היו לו כוחות כאלו: "היו היה דבר השם ביד הבעל שם ויגזור אומר ויקם". וגם האדה"ז כאשר רוצה להרגיע את חסידיו מאיומיו של ר' ברוך ממז'יבוז', הוא לא שולל את עצם קיומן של יכולות כאלו, אלא טוען שהמציאות מוכיחה שאין יכולות כאלו לר' ברוך.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: