קוצק בעין | אברהם יהושע השל

קוצק מהווה מחאה נגד הבנליזציה של היהדות, נגד תפיסות צרות מוחין, נגד דתיות זולה ושבעת רצון מעצמה. פרסום ראשון מתוך ספרו של השל

לכל הוגה דעות ישנה נטייה לנקוט רעיון אחד, עיקר אחד, המהווה מוקד לכל מחשבותיו האחרות. הלל ומאוחר יותר רבי עקיבא סברו שכל התורה כולה היא פירוש לפסוק "ואהבת לרעך כמוך". לעומת זאת, רבי ישמעאל לימד שלכל המצוות יש טעם אחד: לנתק את היהודי מעבודה זרה. הרבי ר' מנדל מקוצק סבר, כנראה, כי יהודיוּת היא פירוש לפסוק "מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז).

בתורה אנו לומדים שאסור לעשות מעשים מסוימים, ואלו הן ה"עברות". ה"סייגים" וה"גדרים" הונהגו על ידי החכמים. אבל ישנה עברה אחת שלגביה מוזכר בפירוש סייג בתורה עצמה: שקר. כתוב בתורה: "מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז). זוהי אזהרה שבאה ללמד עד כמה נוראה היא, עד כמה חמורה היא, עברת דיבור השקר.

בכל העולם עמלים בני אדם יומם ולילה כדי לצבור כסף וכבוד. בקוצק עמלו יומם ולילה כדי לעקור את הכזב, את שאינו אותנטי. בקוצק לא דיברו על השגת מדרגות רוחניות גבוהות, אלא רצו לפני הכול לעקור את השקר. אבל כיצד משיגים זאת? העולם הוא הרי עולם השקר. היכן נמצאת האמת? – האמת מוטלת קבורה באדמה; אך כתוב גם: "אמת מארץ תצמח" (תהילים פה, יב) – האמת נובטת מן האדמה. מהו הדבר שיש לזרוע כדי שהאמת תצמח? – כשקוברים את השקר, מלבלבת האמת.

אבל מי בכלל רוצה לקבור את השקר? האין כולם מתהלכים בדרכים עקלקלות, ומדברים חלקלקות, תוך "פְּנִיוֹת" וחנופה? וכי אין "כל האדם כוזב" (תהילים קטז, יא)? – מרמה את עצמו מכף רגל ועד ראש, לבו אינו חש במה שראשו חושב, הוא אומר משהו – ואינו מתכוון לכך, הוא מתכוון למשהו – ואינו אומר זאת. אפילו האמת הצרופה ביותר שלו אינה אלא שקר.

"ושווא תשועת אדם" (תהילים ס, יג) – רמייה הוא הניסיון לנקות את האדם. וכי אפשר למרק את גסות הרוח? פלצות אוחזת במי שמבין את המצב הזה. האמת בעולם הזה היא בדיה. בֵּיצה שלא נולדה ביום־טוב. האמת אינה בנמצא. "ראיתי כבר שֵׂער בצבעים שונים ורבים: צהוב, אפור, לבן, שחור… אבל נימה של אמת טרם ראיתי…".

רק במשך "רגע אחד בשנה השיג הכהן הגדול את מידת האמת: היה זה ברגע שבו נכנס לפני ולפנים, בקודש הקודשים שבבית המקדש ביום הכיפורים".

מהי אמת? מהו איש אמת? איש אמת אינו זה שאומר "כן" על דבר שידוע לו שהוא "כן". על אדם כזה אומרים "הוא אינו שקרן", אך עדיין אינו איש אמת. אמת היא דבר אחר לגמרי. אם מתרחש דבר־מה שלפי מושגי אנוש הוא הפוך מדבר ה', והאדם עמל ועושה כל מיני תחבולות כדי לרדת לחקר האמת לאמיתה – זהו איש אמת.

ישנה קושיה עתיקה: במה התבטא חטאם של המרגלים? הרי הם סיפרו את שראו עיניהם. והתשובה: חטא המרגלים התבטא בכך שהם לא עמלו דיים על האמת. הם הסתכלו רק על פני השטח, הם לא התבוננו עמוק יותר. האמת היא למעלה מן השכל. משה רבנו התחנן בפני המרגלים: "הטובה היא אם רעה, השמנה היא אם רזה" (במדבר יג, יט) – אני מבקש מכם שתאמרו שהיא טובה, אפילו אם נראה לכם שהארץ רעה; שתגידו "היא שמנה" אפילו אם יתברר שהארץ כחושה. ביחס לארץ ישראל אין די במבט הראשון, יש צורך בהעמקה. אבל הם לא צייתו לו אלא סיפרו איך הארץ נראתה להם. איש אמת הוא אדם שהנו אמת. לאמת שלו נודעת משמעות רבה יותר מ"אמירת האמת". כדי להיות אמת, לחיות אמת, חייב אדם להתעלות על עצמו, לא להתרכז בעצמו, להתעלם מעצמו לחלוטין. היות אמת משמע היות קדוש.

האמת אינה באדם, האמת היא אלוהים. האמת מהווה ניסיון קשה. היחיד חייב לעמול על כך קשות. אין שום ראיות. החושים והשכל טוענים דבר אחד – והאמת הפוכה לגמרי. נשארת רק דרך אחת: להתעלם לחלוטין מן העצמי; אמונה. והאמונה בהירה מן הראייה.

משמעות ה"אמת" כאן אינה רק לדעת אל נכון את מה שישנו. ה"אמת" משמעה כאן לחיות את מה שאתה מאמין. אמת – אין פירושה שיקוף של עובדה מסוימת במוח, הכרה בעובדה; אמת – פירושה הזדהות עם המציאות העמוקה ביותר.

הסכנה העיקרית היא החיצוניות. קוצק, 1796

הסכנה העיקרית היא החיצוניות. קוצק, 1796

בין קדושה לחיצוניות

מה בעצם הרבי מקוצק רצה מהיהודים? פעם אמר: "הנשמה שלי היא מן הנשמות שהיו לפני חורבן הבית. אני איני שייך לימינו. אני באתי לעולם הזה לברר מהי קדושה ומהי חיצוניות".

ההבחנה המהותית כאן אינה בין קדושה לטומאה אלא בין קדושה לחיצוניות. הסכנה העיקרית אינה טומאה, עברות, רוע – מאלה בורח ממילא כל איש כשר. הסכנה העיקרית היא החיצוניות. אנשים כשרים בורחים מן הטומאה, ונופלים בשבי החיצוניות. הם מתמוגגים מרוב נחת ממעשים טובים וממצוות שהם מקיימים בהידור, ובינתיים מצטברת בלבם בִּיצה מלאה בשקרים. כשהציר קלוקל, איזו משמעות יש לגלגל שסביבו, לחיצוניות, לסחור־סחור?

קוצק מהווה מחאה נגד הבנליזציה של היהדות, נגד רעיונות שווא, נגד תפיסות צרוֹת מוחין, נגד פשרות יגעות וחצאי אמת, נגד דתיוּת זולה ושביעות רצון ממצוות אנשים מלומדה. הבית דולק, והשעון דופק. מעט האמת שבעולם עומדת להיות לאפר ולעשן, והיהודים שבעי רצון מקיום מצוות על דרך השגרה.

צדיקים אחרים רווים נחת מכך שהיהודים דבקים בחוּמרות המקובלות. קוצק טוענת: כשהקרקע נשמטת מתחת לרגליים, מה הטעם להסתובב במקום אחד? חשכת העולם הזה, הכזב של האדם, מגיעים עד לב השמים – וכאן שותקים! כשנתלש ענף קטן – בוכים; כשעץ שלם נופל – שותקים. כשהטווס מתבונן בנוצותיו הוא מתמוגג מרוב עונג, וכשהוא מביט ברגליו – הוא גועה בבכי. הקוצקאי לא ביקש להקל על לב בני האדם בנחמה שביופי הקיים. אסור להעלים עין, הרי גם מעצמו אסור לאדם לגנוב. מה יוצא לי מתפוח עץ יפה, אם ליבתו מלאה רימה?

"למען האמת עליך להקריב את הכול – את עצמך, את ביתך, אפילו את חלקך בעולם הבא", אומר ר' מנדל. האמת היא צו זימון למשפט, קטגור חריף ועיקש שטענותיו נוקבות עד לעצם. האמת חייבת להיות כוח שונא פשרות, כוח שאינו מוכן לסור למרותו של אף אדם ולעולם אינו מוכן להיכנע. "רצוני שהאמת תנקב במוחותיכם, כמו היתוש במוחו של טיטוס", אמר ר' מנדל.

בתולדות ספרות המוסר קיימות שיטות שונות ביחס לשאלה מהי המידה הרעה ביותר ומהי המעלה הגבוהה ביותר. חלק אמרו שהגאווה היא המידה הרעה ביותר והמקור לכל מיני הרעות, ושהענווה היא המעלה הגבוהה ביותר. ר' מנדל סבר שהשקר הוא המידה המכוערת ביותר, ושהאידיאל החשוב ביותר הוא האמת.

את השיטה הזאת ייצג כבר רבי פנחס מקוֹרִיץ, שהיה תלמיד־חבר של הבעל שם טוב, אך אצל הקוצקאי היא יושמה באופן רדיקלי יותר ועקבי יותר. "היהודי הקדוש" כבר החל ללמוד עם תלמידיו את הדרך הזו, שיסוד הכול הוא האמת. ובקוצק חידדו זאת עד הקצה, והבהירו יותר מהו שקר ומהי אמת.

לפי המדרש התנהלה מחלוקת בין המלאכים בשמים אם ייברא האדם או שלא ייברא. השלום והאמת סברו שלא, החסד והצדק סברו שכן. שניים נגד שניים. מה עשה הקדוש ברוך הוא? – נטל את האמת והשליך אותה לתוך האדמה, ואז ברא את אדם הראשון. שאל הקוצקאי: מדוע לא השליך הקדוש ברוך הוא את השלום, הרי גם אז היה רוב של החסד והצדק מול האמת? התירוץ הוא שנגד טענה של האמת לא היה מועיל רוב של צדק וחסד. שהרי זו הלא טענתה העיקרית של האמת – שאפילו המידות הטובות שבאדם כלל אינן מידות טובות, שהחסד שלו אינו חסד ושהצדק שלו כלל אינו צדק.

אולם ר' מנדל המשיך ושאל: אמנם הקדוש ברוך הוא השליך את האמת לאדמה על מנת לברוא את אדם הראשון. אבל איזה תירוץ היה לו כנגד טענתו של השלום לבל ייברא האדם שכל הזמן יעסוק בניהול מחלוקות? כיצד הרגיע את הוויכוח שבין מלאך השלום לבין המלאכים של החסד ושל הצדקה? השיב על כך ר' מנדל שהוויכוח והמחלוקת בין המלאכים התנהלו כל עוד הייתה האמת נוכחת, כל עוד כיוונו לשם שמים, אבל "כשמשליכים את האמת, ממילא נעשה שלום". על ידי שהשליך הקדוש ברוך הוא את האמת לאדמה נפסק הוויכוח ובטלה המחלוקת, וכל המלאכים הסכימו לכך שהאדם ייברא. הרבי מקוצק מעולם לא אמר את המילה "אמת" בלשון הקודש. הוא תמיד השתמש במושג "די וואָרהייַט". פעם אחת אמר את המילה "אמת", ומיד התעשת ואמר שיאמינו לו ב"וואָרהייַט" שהייתה לו בכך כוונה מסוימת (סופר מפי חסידים).

הוא לא היה מסוגל לשאת את המליצות הנאמרות בשעת התפילה כשהן רחוקות מן האמת, כגון בתפילת שמונה עשרה: "ועל חסדך הגדול באמת ובתמים נשענו". איך אפשר להוציא מהפה שקר שכזה? כששמע שאומרים לאחר ההקפות בשמחת תורה "אברהם אבינו ישמח עמנו" וכו', התרגז ואמר: "חוצפה מצד בורים שכמוכם לבקש שאברהם אבינו ישמח עמכם – 'חפשו לכם נעלי־עניים מתאימות!'".

"[אפילו אם] תהיה בתוך האדמה – תהיה אדם כן", אמר פעם ר' מנדל. מקובל שבראש השנה נשפטים "מי יחיה ומי ימות… מי ישלֵו ומי יתייסר, מי יעני ומי יעשר" (מתוך "ונתנה תוקף"). אבל ר' מנדל אומר: בראש השנה שופטים מהו אמיתי.

9cb6e71fd379c0a6d58ef216f9910ae9_XL

אל תרמה את עצמך

לאדם ישנה נטייה חזקה לרמות את עצמו. לעתים קרובות מאוד הוא משלה את עצמו שהוא הולך קדימה, ואינו יודע שכל הזמן הוא תועה בדרכו. אפילו כשהוא נופל כמו אצטרובל מהעץ, הוא חושב שמגיעה לו ברכת "מזל טוב". הוא גאוותן כהמן הרשע ודל כמרדכי היהודי. שכנוע עצמי הריהו גרוע ממחלה; הוא מרעיל את המוח ולוכד את הלב ברשתו.

ובכלל, קיימת בושה להודות ש"כל האדם כוזב", שהעולם הזה הוא עולמו של השקר ושהאדם הנו משרתו של השקר. הרמאי משכנע את עצמו בשקריו, עד שהוא מאמין בהם בעצמו. קשה לגלות זאת ברבים, אבל אמת מרה עדיפה על שקר מתוק. "כל דרכי איש זך בעיניו" (משלי טז, ב) – כל דרכיו של האדם טובות בעיניו.

ר' שמחה בונים חידש איסור: "לא תרמה את עצמך!", וגם נתן הגדרה חדשה לחסיד: "מה פירושו של דבר להיות חסיד? חסיד הוא זה שעושה לפנים משורת הדין. הדין הנו: 'לא תונו איש את עמיתו' (ויקרא כה, יז). זהו הדין, ומהו לפנים משורת הדין? – שגם את עצמכם לא תונו".

ר' יחיאל מאיר מגוסטינין עזב את ביתו בחג השבועות ובילה בקוצק. חותנו – שהדבר חרה לו מאוד – שאל אותו בשובו הביתה: "האם בקוצק קיבלו את התורה באופן אחר?". "בוודאי", השיב לו. "הכיצד?", שאל החותן. "איך חותני מפרש 'לא תגנוב'?"; "אין לגנוב מן הזולת", השיב החותן. "בקוצק מפרשים את 'לא תגנוב' – לא תגנוב מעצמך".

הכלל "אסור לרמות את עצמך" הביא לכך שבקוצק היו מתאמצים ללבן רעיונות שנראים כביכול כפשט שבפשט. על כל תירוץ ניתן למצוא קושיה חדשה. האמת מתגלה בתרתי דסתרי של המחשבה.

הכזב, סבר ר' מנדל, נובע לעתים קרובות מכך שהאדם מבקש כל הזמן להצדיק את עצמו. מחירו הכספי של קרבן "אָשם תלוי" – קרבן המובא מחמת ספק עברה – עולה על מחיר קרבן של "אשם ודאי", שכן האדם יודע ומרגיש שחטא, וזה כשלעצמו כבר חצי חזרה בתשובה. ואולם, כשהאדם מסופק ואינו בטוח אם חטא, הדבר מלמד שהוא מסונוור באופן חמור, ולכן הוא נזקק לתשובה חזקה יותר.

מתוך הספר "אברהם יהושע השל: קוצקבמאבק למען חיי־אמת", שראה אור לאחרונה בהוצאת מגיד. תרגמו: דניאל רייזר ואיתיאל בארי; ערך והוסיף פתח־דבר: דרור בונדי

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט' תמוז תשע"ה, 26.6.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 ביולי 2015, ב-גיליון בלק תשע"ה - 934 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 17 תגובות.

  1. מחבר הספר היה רפורמי- סילף את דברי הרבי מקוצק, כתב חצאי אמת, שקרים, דברים שידוע שאינם מדויקים ועל סמך זה ולפי מוחו המתוסכל בנה את אישיותו של הרבי מקוצק.
    אדם שנלחם בעד הכושים וגרם צרות לעם ישראל.
    בדרך של קאצק השל הוא אבי אבות הטומאה-אין לו כל הבנה בדרכה של קאצק ובושה שאדם החובש כיפה הוציא את ספריו, כנראה הוא לא טוב ממנו.

    • בעניינים האלו, נראה שאפשר לסמוך על הרפורמים יותר מאשר על החסידים, בגלל שהרפורמים הם לא בעלי עניין כאן. הם מוצאים את הדברים החשובים והיפים ומתעלמים מכל הזבל האגוצנטרי והחשבונות הקטנוניים, שהם לחם חוקן של הקהילות השמרניות.

      כך אנו מקבלים רוחניות במקום רכילות. 🙂

    • משה, נתחיל בזה שבשל לא היה רפורמי ולמרות שהוא לימד אצל הקונסרבטיבים הוא עצמו על פי העדויות של מכריו ותלמידיו שמר מצוות כאורתודוקסי

      למרות שיש גם עדויות אחרות ו"השלמת הפאזל" בעניין זהותו הדתית של השל לא ברורה לגמרי אך על כל פנים רפורמי הוא לא היה אולי קונסרבטיבי מהזרם היותר שמרני שלהם

      בכל מקרה אפשר להתווכח על דרכו ועל פרשנותו את תורתו של הקוצקער אבל "פעילותו למען הכושים" כדבריך בא נאמר שהיא לא רק שלא מבין הדברים הבעייתיים של האיש אלא היא תעודת כבוד!

      השל שצעד יחד עם מרטין לותר קינג הי"ד והראה שהיהודים שסבלו כל כך משנאה גזענית ילחמו בכדי שאף אדם לא יסבול מזה לדעתי עשה קידוש ה' גדול מאוד

      הוא ושאר היהודים הפעילים האקטיבים במאבק על זכויות האזרח וביטול האפלייה הגזעית בארה"ב שהנהיגו לותר קינג ושותפיו שהיו בולטים מאוד מבין הנאבקים הלבנים

  2. הנה על השל מויקפדיה:
    השל פעל רבות לקידום דו-שיח ושיתוף פעולה בין-דתי, בעיקר יהודי-נוצרי, והשתתף בכנס ההיסטורי שעסק בנושא ב-1963. היה חבר קרוב של ההוגה הנוצרי, ריינהולד ניבור. ציטוט מפורסם של השל בנושא הוא גם כותרת לאחד מהספרים עליו: "אף דת איננה אי".

  3. למה לכתוב סתם לשון הרע? השל היה אדם ירא-שמים וחי בדרך החסידות. והספר הזה הוא אוצר לכל מבקשי האמת.

  4. להעלות את הרף

    בס"ד עש"ק את בריתי שלום תשע"ה

    אינני מכיר את כל הגותו של השל, אך כאן הוא מתאר את דרכה של קוצק, שהיא ההיפך הגמור מרפורמיות. הרי הרפורמה היא הצדקה של מצבה הנוכחי של האנושות, תוך דרישה להנמיך את רף הדרישות של התורה ו'להתאימו' לרוח הזמן, בעוד שהחסידות דורשת מהאדם להעלות את רף הדרישות מעצמו ו'להתאים את עצמו' לרצון ה', ולשמור בקפדנות לא רק את הדין, אלא גם את מה ש'לפנים משורת הדין', כפי שמתאר הרמח"ל את דרך החסידות ב'מסילת ישרים' פרק יח

    מה שצריך להיזהר כשעוסקים בביקורת עצמית נוקבת, הוא שלא ליפול לייאוש מעוצם החסרונות שאדם מוצא בעצמו. הדרך של קוצק יכולה ללכת טוב כשהיא מחוברת עם הדרכתו של רבי נחמן מברסלב למצוא בעצמו גם את נקודות הזכות ומהן לשאוב כוחות להתמודד במרץ ובבטחה עם הטעון תיקון. כמאמר המשורר (ממוצא חב"די) נתן אלתרמן: 'את הרע צריך לראות כדי להילחם בו. על הטוב צריך לשמור בכדי להתנחם בו'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  5. הנה מה שכותב אדם חילוני באתר סגור
    הכוח של השל הוא לא בספריו אלא בדמותו הכריזמטית, ודרכם של אנשים כאלו שהם נשכחים אחר מותם. וקוריוז יפה לכך, שאובמה בראיונו האחרון לאילנה דיין בערוץ 2 אמר שלדידו יהדות מזוהה עם השל שצעד עם לותר-קינג ולא עם רדיפת פלסטינים, אבל השל כה לא-ידוע בארץ עד שהמתרגמים תרגמו בכיתובית את השם "ר' הרשל".

    ספריו המחקריים לא נחשבים כלל באקדמיה אצל החוקרים, ואם מישהו יצטט בחוג לתלמוד את הספר "תורה מן השמיים" יצחקו עליו. גרשם שלום וא"א אורבך נלחמו בכוח שלא יקבל מינוי באוניברסיטה העברית.

    ספרו על קוצק הוא לא מחקר, אלא סוג של שירה או משהו כזה. ולכן כתבו דייקא ביידיש, למרות שכשרון הכתיבה שלו באנגלית ובעברית היה גדול מאוד.
    זה ספרו האחרון שכתב לעת חוליו, כשנהיה יותר דתי.

    אני קראתי את שני הכרכים, ואכן כמחקר או כהיסטוריה הם נעדרים כל ערך. זה סוג של רומן היסטורי, במובן הטוב של המילה. יותר דומה ל"צמח אטלס", מאשר לכל דבר אחר.

  6. ויצמח, אתה יודע מדוע גרשום שלום וא"א אורבך טירפדו את מינוי למרצה באוניברסיטה העברית?

    סתם מסקרן אותי

  7. לא יודע, זה ראיתי באתר סגור מה שכתב איש אקדמיה

  8. גם כותב שם ידען גדול מאד בתורת החסידות המתגורר בארה"ב-חסיד חב"ד:

    [כמובן שלא באתי לומר שהתנהגות של העשיל שייכת לקוצק (התמודד ביצה"ר לפי דרכו) , וכו' ובאמת לדעתי כל הספר היו ספר פיוטי בעלמא, קראת את הספר באידיש כמ"פ לפני הרבה שנים ומלבד השתפכות הלב שלו לא מבין מה הוא רוצה בכלל, מהו קוצק? ומה נדלק כל כך, סופר כמו הלל צייטלין עמוק ממנו פי אלף]

  9. והחבורה שתירגמו את הספר לעברית המשיכו לבזות,לפגוע,ולהמשיך לפשוט טלפיים בקודש הקודשים

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: