מנגנון מתוחכם של שנאה עצמית | מתן אשר

משעה שישראל השלימה עם קיומו של הטרור, תחושת הצדק שלנו התעמעמה והפכה להכאה על חטא ואף להצדקתו. מסע בן מאתיים שנים בעקבות ההתכחשות ללאומיות היהודית 

בשנים האחרונות נכנסה החברה הישראלית ועמה צבא ההגנה לישראל למערבולת קשה. מוועדת חקירה אחת לאחרת, מגולדסטון לשאבס, ממועצת זכויות האדם של האו"ם לשוברים שתיקה, הביקורת לא מפסיקה להגיע, וישראל רק מתגוננת. מפקד גדוד שריון נמצא תחת חקירה לאחר שהפגיז מרפאה שממנה ירו והרגו חיילים; דו"חות חקירה ישראליים מגלים כי ראשי הצבא הציבו חיילים בסיכון חיים משמעותי כדי לא לפגוע באזרחים פלשתינים; הילד דניאל טרגרמן נהרג מפצצת מרגמה של חמאס אשר נורתה מקנים שמוקמו ליד בתי ספר וישראל סירבה להפגיזם. אנשי הסברה ומדינאים רבים ממהרים להציג את ההצטדקות הישראלית כמנגנון הגנה, חליפת צדק מוסרית אשר תעצור את גל התביעות המשפטיות נגד חיילי צה"ל בעולם, אך מדובר במשהו עמוק הרבה יותר.

הנה כי כן, מוצאת עצמה ישראל במצב הנפשי שבו היו היהודים לפני קצת יותר ממאה שנה באירופה, והדמיון בין אז להיום מפתיע ומטריד כאחד. כדי להבין את שורשיה של השנאה העצמית הישראלית, אשר מובילה בסופו של דבר להצטדקות ולמגננה, עלינו לחזור לעידן המוכחש ביותר והאפל ביותר בהיסטוריה היהודית: העידן האוטו־אנטישמי. אם כן, נצלול פנימה ונכיר שתיים מהדמויות המרתקות והמובילות ביותר בזרם הסוציאליסטי האוסטרו־גרמני, וננסה להסיק מסקנות שיסייעו לנו להבין ולתת פתרון לשאלה: כיצד נמצאים היהודים בחזית המאבק לשלילת הלאומיות היהודית, ואיך הדבר משפיע על ההתנהלות של הזרם הציוני?

האמת ההיסטורית עמנו. זירת הפיגוע השבוע ליד קבר רחל צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

האמת ההיסטורית עמנו. זירת הפיגוע השבוע ליד קבר רחל
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

עיתונאים ויהודים

ישנם שני סוגים של אנשים שאינני מסוגל לסבול: עיתונאים ויהודיםולצערי אני נמנה עם שניהם. פרדיננד לסל.

בספרו "יהודים מהפכנים ממרקס ועד טרוצקי" מביא פרופ' רוברט ויסטריך ז"ל שנפטר לאחרונה את התיאור השלם ביותר של אותה תקופה. אחת הדמויות המרכזיות בסצנה הגרמנית הסוציאליסטית במאה ה־19 הייתה פרדיננד לסל, נשיאה הראשון של התאחדות הפועלים הגרמנית ומקימה של המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הגרמנית (SPD).

לסל נולד ב־1825 בוורוצלב שבפולין. הודות לוויסטריך זכינו לקבל הצצה מדהימה לדברים שכתב לסל ביומנו. הצצה זו הינה אחת מהגורמים שהובילו ומובילים יהודים רבים כאז גם היום לפנות נגד עמם. מדובר כמובן ברדיפות נגד היהודים, אשר בגינן הזדעזע לסל בן ה־15 עמוקות כאשר שמע את החדשות על עלילת הדם בדמשק ב־1940. 
ביומנו כותב לסל:

אפילו הנוצרים מתפלאים בראותם את דמנו נשפך. הייתי מסכן את חיי כדי להוציא את היהודים ממצבם המרוסק. החלום המועדף עליי הוא לעמוד חמוש בראש היהודים ולהפוך אותם לעצמאיים.

 אבל לסל לא מסוגל היה לסבול את חוסר האונים של היהודים בסוריה: "אפילו הנוצרים מתפלאים בראותם את דמנו נשפך, ואנחנו לא מתקוממים".

בדיוק בנקודה הזו יש לעצור רגע ולבחון כיצד מתנהגים לא מעט יהודים גם היום. במשך שנים ארוכות היה ברור כי חמאס הוא ארגון הטרור ואילו ישראל היא הצודקת בסכסוך הזה. אולם משעה שישראל לא מצליחה להשיב מלחמה שערה ובעצם משלימה עם קיומו של הטרור, תחושת הצדק הזו מתעמעמת והופכת לזעם קדוש נגד הקרבן. כי אם אנחנו לא מגִנים על עצמנו, אולי אנחנו הטועים? וכאן מתחילה הצדקת הטרור. כי אולי זה מגיע לנו. יש משהו שאנחנו עושים שהוא לא בסדר, ולכן צריך להכות על חטא, לכן צריך לפנות כמו "שוברים שתיקה" לכל העולם ולהסביר איפה אנחנו טועים, כדי שסוף סוף יקבלו אותנו. היום אומרים שזה בגלל "הכיבוש", אבל מעניין לראות מה אמר לסל:

פחדנים עלובים, לא מגיע לכם גורל אחר מזה. אתם לא יודעים איך למות או איך להרוס, אתם לא יודעים שום דבר על נקמה צודקת. נולדתם להיות עבדים!

אמנם התכנים שאנו שומעים היום אינם מושמעים בטונים כאלו, אבל חובה להזכיר כי הטיעונים הללו מזכירים קצת את הטיעון: "הנה, ממשלת הימין נמצאת בשלטון כל כך הרבה שנים, וגם היא לא מצליחה להתמודד עם הטרור, אז אולי המסקנה היא שצריך לחתור להסכם מדיני עם חמאס?"

"נולדתם להיות עבדים". פרדיננד לסל

"נולדתם להיות עבדים". פרדיננד לסל

מתעב יהודים

בגיל 19 הפך לסל לבעל עמדות אנטישמיות לחלוטין, בהשראתו של הגל ותוך פרשנות קיצונית לדבריו כתב לסל לאמו והגדיר את הרוח העברית "עולמה של האישיות הבזויה". בהמשך הוא מסביר כי "ניתן לומר בהצדקה רבה כי עולמם של העברים מייצג את הכיעור המושלם, את הכניעה הקיצונית ביותר של האדם כלפי האל". למרות זאת, לסל מיהר להרגיע את אמו ולומר לה כי סבלם של היהודים הוא "חלק מתהליך הפיכת הרוח לבעלת מודעות עצמית. העולם חייב להתעלות מעל המצב הרוחני (המתבטא בעם היהודי) של מחלוקת, שעבוד וחוסר מזל".

ללסל היו שאיפות פוליטיות רבות. במארס 1863 נתפנה לכתוב את “איגרת התשובה לפועלי לייפציג“, שבה הביע לראשונה את רעיון הקמת המפלגה הסוציאל הדמוקרטית. האיגרת הביאה להקמתה המיידית של התאחדות הפועלים הגרמנית. לאורך כל אותן שנים בלטה ההתעלמות שלו מהנושא היהודי, בניגוד למרקס שכתב רבות על הצורך של העולם להשתחרר מהיהודים ושל היהודים להשתחרר מיהדותם. למרות זאת, ניתן למצוא את דעתו של לסל המבוגר יותר על היהדות במכתב ששלח לאהובתו הרוסייה סופי סונצב ובו הוא מדבר על מוצאו היהודי ככזה שעשוי להיות בעייתי אם ירצו להתחתן:

האם תצליחי לעמוד במכה הזו? אני יהודי! … בני ארצך יבוזו לך על שנישאת ליהודי.

כאן עוצר לרגע לסל ומדבר למרבה הפלא על גאוותו בהיותו יהודי:

יבוזו לך על שנישאת לאדם שיכולת להיות גאה יותר מכולם במוצאו מגזע עתיק יותר מהגזע שלכם, מהציוויליזציה המפוארת הראשונה בהיסטוריה.

אולם לאחר שהתרפק על העבר, ממהר לסל לחזור על שנאתו ליהודים. העבר הוא לא סיבה לגאווה אלא הסבר מדוע בעבר היה טוב להיות יהודי והיום מדובר בתכונה שלילית:

אינני אוהב יהודים כלל וכלל. אני אפילו מתעב אותם. כתוצאה ממאות שנים של שעבוד, אימצו האנשים הללו תכונות של עבדות, ולכן אני כל כך עוין כלפיהם.

בדבריו אלו אנו מוצאים שוב הסבר שעשוי לסייע לנו גם היום, בניסיון להבין את נבכי נפשם המיוסרת של היהודים האנטישמים. מצד אחד הם מייחסים לישראל תכונות מרשימות גם בצד החיובי וגם השלילי: אנטישמים רבים, יהודים וגויים כאחד, מדברים על השליטה היהודית בבנקים ובמערכות המשפט, על הלובי היהודי באמריקה. בפן החיובי הם מאדירים איזושהי ישראל מדומיינת, ישראל של "משה דיין והקיבוצים", כפי שהיטיב לתאר הנשיא אובמה בנאומו בבית הכנסת הרפורמי לפני מספר שבועות. בעצם, אנשים אלו נמצאים היום בחוד החנית של המאבק נגד ישראל, למרות שהם עצמם מייחסים לה לא מעט תכונות.

דבריו של לסל מיישבים את הסתירה: מבקריה החריפים ביותר של ישראל אינם רואים בעצמם שונאים שלה כי אם תומכיה הגדולים ביותר. הם מאדירים את עברה ומתפרקים עליו; הם משתמשים בו כצידוק ליחסם הנוכחי כלפיה: תכונותיהם של היהודים אינן משמשות סיבה לחוזקם היום, משום שמה שהיה לא יחזור עוד, והדרך היחידה היא להחליש אותם כדי שיחזרו לאותה אוטופיה מדומיינת מהעבר. בנוסח: "הכיבוש משחית, ואם נצא מהשטחים נאמץ חזרה את המוסריות שאפיינה אותנו בעבר". כמובן, אין לייחס כלל וכלל ממדים אנטישמיים לשאלת הנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון שעומדת בבסיסה של המדיניות הישראלית כבר עשרות שנים, אלא רק למחשבה כי הנוכחות היא זו שפוגעת בנפשנו, מבלי לראות כיצד בעצם היהודים הם אלו שמרחמים על אויביהם ומספקים להם מים וחשמל בעוד אלו מחונכים מגיל קטן לרצוח אותם.

ביסס גישה חדשה
 ביחס לאנטישמיות. ויקטור אדלר

ביסס גישה חדשה
 ביחס לאנטישמיות. ויקטור אדלר

החרם והכיבוש

ממייסדה היהודי של המפלגה הסוציאל דמוקרטית הגרמנית נעבור כעת לאחד מאבותיה המייסדים של המפלגה הסוציאל דמוקרטית האוסטרית, ויקטור אדלר. אביו של הסוציאליזם האוסטרי נולד בפראג ב־1852. למרות שמורה הדת שלו היה מוריץ גודמאן, מי שעתיד להיות רבה הראשי של וינה, לויקטור לא הייתה נטייה רגשית ליהדות וכבר בגיל קטן הוא אימץ את רעיון ההיטמעות, ההתבוללות, אשר סחף כה רבים באוסטריה באותה התקופה.

בגיל 13 נאלץ הנער אדלר להתמודד עם הבעיה היהודית בבית הספר הנוצרי שוטנגימנזיום, בית הספר לדקדוק הטוב בעיר. כאשר חברו אנגלברט הציע לאמץ חוקה רומית בכיתה עם נציגים שייבחרו בנפרד על ידי התלמידים היהודים והנוצרים, מחה ויקטור בתוקף: הוא לא רצה טולרנטיות, הוא רצה שוויון. מכאן ואילך הציג אדלר את עמדתו הקבועה והרציפה: יהודי שדורש צדק ולא זכויות יתר. למרות שניסה להדחיק את תכונותיו היהודיות, לא הצליח אדלר להימנע מהערות אנטישמיות שהופנו כלפיו. כך לדוגמה כתב לחברו לאחר שפגש בחורה נוצרייה יפה בגיל 19: "דמיין לעצמך, אני יהודי מכוער ועני, משעמם ומגושם, והיא – יפה, מבריקה, מתורבתת, איך אוכל לנהל את הקשר הזה?"

בתור יהודי שדרש צדק נאלץ אדלר להתמודד עם האנטישמיות הטבועה באוניברסיטאות, כאשר הלך ללמוד רפואה. מול הטענות על "הסטודנטים היהודים שמציפים את הפקולטות" הגן אדלר בגאון על היהודים והזכיר כי "דמם של היהודים נשפך בקרבות של הגרמנים, ולמרות שאין הדבר מעניק להם את הזכות להכרת תודה, הרי שמכל מקום נוצר קשר חזק שיחבר את הדור הבא של היהודים באופן הדוק יותר לעם הגרמני".

עד כאן הכול טוב ויפה, אך אדלר סיים במשפט שמזכיר את ההססנות והספקות היהודיים של ימינו: "אינני יודע האם גישתי האישית לנושא זה איננה מושפעת מהעובדה שגם אני עצמי יהודי". חוסר האונים מול האנטישמיות, גם כאשר הנך יהודי שהולך "לפי הספר", עומד בנורמות החברתיות של הסביבה ונלחם את מלחמותיה, יוסיף להשפיע רבות על גישתם של יהודים רבים כלפי החברה המערבית. זאת משום שאם אני כיהודי עושה הכול נכון ועדיין לא מצליח להתקבל לחברה, כנראה שהבעיה היא בי. בעצם, אומרים היהודים שונאי עצמם בימינו, אנחנו לא בטוחים בעצמנו. אנחנו לא בטוחים בסיפור שלנו ובצדקת דרכנו, ולכן נמשיך לחפש מה אנחנו יכולים לעשות, איפה אנחנו יכולים להשתנות, כדי שיקבלו אותנו כמו שאנחנו.

שנתיים לאחר מכן, ב־1878, המיר ויקטור את דתו והפך לנוצרי פרוטסטנטי. אחריו החרו החזיקו אביו ואמו. בצוואתו שנכתבה ב־1913 הסביר אדלר את הצעד המהיר ונימק זאת באומרו: "הסיבה היחידה שבגללה הפכתי לנוצרי היא כדי לאפשר את ההתנתקות של הילדים שלי מהיהדות לקלה יותר ולחסוך מהם את הבעיות המטופשות שיש באוסטריה למי שמקשרים אותו עם כפירה". לאחר שהמיר את דתו, פנה אדלר לשלב הבא – חתירה לפאן גרמניזם. יחד עם חבריו, אדלר חלם על תרבות גרמנית חדשה, תוך כדי האדרת הפולק (העם) הגרמני, ויזם ב־1882 את תוכנית לינץ, שלפיה אוסטריה תסופח לגרמניה ויחד תהפוכנה השתיים לדמוקרטיה פאן גרמנית גדולה עם זכויות דמוקרטיות וחופש ביטוי מוגבר.

התוכנית הזו נכשלה, שוב, עקב האנטישמיות הגוברת באוסטריה. ב־1885 נאלץ אדלר לעזוב את התנועה הפאן גרמנית, משום שזו אימצה תחת מנהיגה גאורג פון שנרר קו אנטישמי ואוטוריטרי. זר לחברה היהודית שאליה התנכר, ומאוכזב מהאנטישמיות של המפלגות הלאומניות, פנה אדלר למקום ההגיוני ביותר עבורו, למקום שבו הכול שווים – לסוציאליזם.

אדלר חיכה עד לאחר מותו של אביו ב־1886 כדי להצטרף לתנועה, וב־1889 הפך למנהיגה ומייסדה של תנועת הפועלים האוסטרית עד מותו ב־1918. אדלר מצא את מקומו שם מכמה סיבות: ראשית, השפה שבה השתמשו הסוציאל דמוקרטים הייתה מתונה, הגיונית יותר ואף דיברה על ערכים שיאירו את העולם. שנית, במפלגה זו באו לידי ביטוי כישוריו המבריקים של אדלר כפוליטיקאי: אדלר הצליח לאחד סביבו את הגורמים השונים, ואף הסביר זאת כתכונה "יהודית" במכתב לחברו קרל קאוטסקי.

בשבתו כמנהיג המפלגה ביסס אדלר גישה חדשה ביחס לאנטישמיות, גישה שויסטריך כינה בספרו "אמביוולנטיות". הנוצרים התקיפו אותו על המימון שקיבל לכאורה מאנשי עסקים יהודים, ואילו חבריו לשעבר מהתנועה של שנרר טענו כי הוא "מסית נגד הפועלים האריים", למרות שמעולם לא התבטא באופן כזה. מול ההתקפות הללו בלט אדלר כמנהיג הסוציאליסטי שהלך הכי רחוק מאז לסל בהסכמה להתפשר ולקבל את האנטישמיות. בנייר העמדה "שוויון" הזהיר אדלר את העובדים האוסטרים לבל ינקטו עמדה תומכת ולא "יתחייבו לסייע ליהודים במלחמתם נגד האנטישמיות". מול ההסתה הגוברת במחנה הלאומני, טען אדלר כי היהודים הפכו שעירים לעזאזל עקב איכויותיהם התורשתיות שנוצרו בגטו, והפכו אותם למתחרים כלכליים מסוכנים.

החזון של סתיו שפיר

תופעה דומה בלטה לאחרונה בנאום מיוחד במינו שנשאה ח"כ סתיו שפיר בוועידת ג'יי סטריט, אחד הארגונים שעומדים היום במרכזה של המערכה הבינלאומית נגד ישראל. בנאומה לא הזכירה סתיו שפיר את הטרור הפלשתיני או את התקריות האנטישמיות על בסיס יומי באירופה. לעומת זאת בחרה שפיר להציג את החזון שלה לגבי ישראל, חזון שלמרבה הפלא המילה "יהדות" נעדרה ממנו:

אנו רוצים ישראל של שוויון, של שלום וביטחון, של חופש אמיתי, ישראל שחוגגת את הגיוון שלה, שמתייחסת למיעוטים בכבוד. מעל הכול אנו רוצים ישראל שלא שולטת על מיליונים של פלשתינים.

בעצם, מפגינה כאן שפיר את חוסר ההבנה המהותי ואת המסקנה המוטעית שהציגו אדלר ולסל לפניה: היא חושבת שהמרכיב היהודי צריך לתפוס מקום נמוך יותר ביחס לרב גוניות, לחופש שאותו היא מזכירה כל הזמן. הצרה היא שדווקא כאשר ישראל מעלימה את מרכיבה היהודי היא נתונה לביקורת רבה עוד יותר, משום שאם אין מרכיב ייחודי ללאום היהודי, מדוע מגיעה לו מדינה? הצידוק הטריטוריאלי לא מספיק כאן. ואכן, ועידת ג'יי סטריט הגיעה פעמים רבות ליצירת לחץ בינלאומי על ישראל וארה"ב במטרה להביא את ישראל לגבולות 67, גבולות שאינם בני הגנה בכל קנה מידה בסיסי.

התבוללות רצויה

אדלר הסכים כי היהודים אינם אלו שיצרו את הקפיטליזם, אבל הפתרון שהציג לאנטישמיות היה דומה לפתרון שהציעו רבים לפניו. לדבריו, הפתרון טמון "בחברה סוציאליסטית שתוביל את היהודי הנודד לקבר". בחברה כזו, חזה אדלר, "התכונות היהודיות יאבדו את משמעותן ועוצמתן". חשוב לציין כי למרות שהטיף לניטרליות, הרי שבסופו של דבר כיוון אדלר את נשקו האינטלקטואלי לעבר הפילושמיות יותר מאשר לעבר האנטישמיות.

תחת הנהגתו השקיעה התנועה מאמצים רבים מאוד בהבהרה: לא באנו פה כדי לסייע ליהודים. "אני רוצה להבהיר שהפועלים לעולם לא יהפכו לכלי ניגוח נגד האנטישמים", כתב לפעיל יהודי ב־1890. האם היה משנה את דעותיו בעקבות עליית הנאציזם? לעולם לא נדע, אך מדבריו של בנו נוכל להבין שכנראה לא. ב־1949 כתב פרידריך אדלר לעיתון השוויצרי הסוציאליסטי "פולקסרכט" כי "בדומה לאבי, תמיד טענתי כי ההתבוללות של היהודים איננה רק רצויה כי אם גם אפשרית. אפילו הזוועות שהיטלר ביצע לא שינו את עמדתי: טבעה של הלאומנות היהודית הוא להביא לנטיות ריאקציונריות – לתחייתה של שפה שהייתה מתה במשך 2,000 שנה ולהולדתה של אומה עתיקה".

אלפי ספרים ומאמרים נכתבו בניסיון להסביר את השאלה כיצד דווקא יהודים עומדים בחזית המאבק העולמי נגד היהדות. תגובות רבות מנסות להציג אותם כמשוגעים ומתעלמות מההקשר ההיסטורי של הטענות. השמאל הרדיקלי הישראלי יחד עם אנשי השמאל הקיצונים היהודים בארה"ב ובאירופה חושבים שהם מחדשים את היהדות, אך בעצם הם חוזרים על רעיונות שהובילו בעבר את היהדות לאסון בלתי נתפס. הבעיה היא שהתגובה הציונית לאנשים הללו איננה הולמת כפי שהייתה בעבר. מול ההתבטאויות האנטישמיות של אדלר ולסל קמה לה תנועה ציונית גאה שקראה לעלות לארץ, ליישבה ולהקים בה מדינה יהודית.

אך בעשור האחרון אנו חוזים ביתר שאת במגמה של התגוננות. רטוריקת השנאה העצמית הצליחה לחלחל לתוך רבים מתוכנו, שמתחילים לשאול את עצמם איפה החלק שלנו בסכסוך הזה. משרד החוץ הישראלי מוציא, מתוך כוונות טובות, דו"חות שמראים כיצד ישראל מסכנת את חייליה כדי שאלו לא יפגעו באזרחים פלשתינים, אך הדו"חות הללו משיגים את היעד ההפוך: במקום לחזק את הנרטיב הישראלי, האזרח הפשוט באירופה שואל את עצמו: אם הם צודקים כמו שהם אומרים, למה הם מסכנים את החיילים שלהם?

לעומת זאת, תומכי ישראל בעולם מתקשים להבין מדוע היא מוותרת שוב ושוב לאויביה ומוותרת על תפקידה כנושאת דגל המאבק העולמי בטרור. כיצד יכולה ישראל לבוא בטענות לאירופה כאשר בהר הבית מניפים דגלי דאעש?

כדי להבריא ולנצח את השנאה, על האזרח הישראלי, היהודי הפשוט, להזכיר לעצמו את האמת הבסיסית: הצדק עמנו וכך גם האמת ההיסטורית. ככל שהיהודי ינסה למצוא הסברים לאנטישמיות, הוא לא ימצא אותם. הדרך היחידה להילחם באנטישמיות היא להצביע עליה ולתקוף אותה ללא רחם בכל מקום שבו היא מופיעה. במלחמה הזו אין אמביוולנטיות – יש מתקפה בלתי פוסקת, ורק זו תוכל לנצח בקרב.

מתן אשר הוא סמנכ״ל המרכז לקידום יחסי ישראל־אירופה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט' תמוז תשע"ה, 26.6.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 ביולי 2015, ב-גיליון בלק תשע"ה - 934 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. תגובה למתן
    לפני שאתחיל את דברי תגובתי, מאד חשוב לי להבהיר שבקורתי כלפי השמאל החילוני איננה פחותה מביקורתי כנגד הימין הדתי.
    אתחיל מציון העובדה שבמחקרים נמצא כי מוחם של בני נוער פועל בדרך שונה מאד משל מבוגרים, על כן להיתלות בדברי פרדינאנד לסל בהיותו נער,שגוי מכל בחינה שהיא.
    אבל עיקר חיצי מופנים כנגד גישתו של מתן אשר, שמשתמע [שהדברים לא נאמרו במפורש] ממנה שהיות והיהדות [עם ישראל] קיימים, יש לשמרם. גם אם אין לעם ישראל וליהדות תרומה ערכית לכלל האנושות.
    אני שולל גישה זו מפני שעובדת היותנו יהודים גבתה מאיתנו מחיר דמים כבד לאורך ההיסטוריה, על כן יש לשאול האם מחיר דמים זה מצדיק את דבקותנו בשלשלת הדורות, להיות נאמנים לרוח ישראל סבא על אף הפרעות שפורעים בנו?
    האם יש הצדקה לסכן את חיי צאצאינו עקב היותם יהודים ועקב רצוננו בשימור שלשלת הדורות ?!.
    במאמרו העלה מתן אשר את דמויות לסל ואדלר מבלי לתהות על פשר העובדה שרבים ממנהיגי התנועות הסוציאליסטיות בעולם היו יהודים במקורם.
    השאיפה לתיקון העולם היא שניטעה בלב הרבה יהודים צעירים בשילהי המאה ה19 ותחילת המאה ה20. מה שקרה בפועל הוא שהיות ורבים נכזבו מהאמונה בקב"ה, אך להט אמונתם לא התעמעם אלא שלהט אמוני זה הועבר אל מחוזות הסולידריות החברתית כשהוא מבוסס על חזונם של נביאי ישראל.
    השנאה העצמית שמוצא מ.אשר באנשי השמאל איננה שנאה, אלא ביטוי לאכזבה לאמור :
    "לא לנער הזה התפללתי! "
    לענ"ד שורש הבעיה נעוץ כבר בימי שיבת ציון, שאז עקב חששו של עזרא הסופר מפני חורבן נוסף עקב שובה של עבודת האלילים בקרב היהודים כתוצאה מנישואי תערובת עם נשים נכריות, קבעו עזרא והחכמים שאחריו בתושב"ע הרבה הלכות שנועדו לבדל את עם ישראל מיתר הגויים.
    בידול עם ישראל מיתר הגויים הפך לעיקר גדול, וכך קרה שאת האמונה באל האחד הנחילו הנוצרים ואחריהם המוסלמים לעמים עובדי האלילים. הנוצרים אף אימצו את הרעיונות החברתיים של נביאי ישראל.
    ואילו היהודים שומרי המצוות הקפידו להתרחק מהגויים, והניחו שעצם חייהם הטהורים יספקו השראה ורצון לגויים ללכת בדרכיהם. האטימות הרגשית שלהם לא איפשרה להם להבין שהתבדלות וריחוק מונעים מראש כל רצון לאמץ את רעיונות וערכי המחנה המתבדל.
    לא פלא הוא איפוא שלא מעט יהודים חילוניים חשים טינה כלפי עצם תפיסת העולם הדתית שנראית להם מגוחכת וריקה מתוכן, במיוחד שיהודים דתיים נוהגים בצר להם לבקש את עזרת האל, אלא שהיענות כזו הינה ארוע מאד נדיר!
    היות שמתן אשר צעיר בהרבה מכדי לזכור את האהדה למדינת ישראל שהיתה ברוב מדינות העולם המערבי. אהדה שהתפוגגה ככל ההתנחלויות ביו"ש רבו. ההתנחלויות גרמו באורח בלתי נמנע לחיכוכים עם הפלסטינים. אין בדעתי לטעון שתנועת ההתנחלות היתה בלתי מוצדקת, אבל החיכוך עם הפלסטינים שאינם פליטי 48 היה נמנע בד"כ אלמלא ההתנחלויות.
    האיבה לישראל בעולם המערבי מושתתת ברובה [לא רק!] על ההתעמרות בפלסטינים.וחלק מאיבה זו מקורו באכזבה- היתה צפיה שמדינת ישראל תהיה מדינה נאורה, ולכן גם הרבה יהודים מביעים עמדות מאד בוטות בביקורתן , אבל עלינו להפנים שבקורת זו נובעת מהתסכול [נאמנים פצעי אוהב] על שמדינת ישראל "הולכת בדרכי האמורי"- אופס- התכוונתי לומר – בדרכי הערבים [לא לגמרי אבל בדרך!]
    עלי לסייג את דברי בדבר האהדה לישראל בשלהי שנות ה60 וה70: היו תנועות קיצוניות אנרכיסטיות שהתעוררו בעקבות מרד הסטודנטים בצרפת בעיקר, והיתה כנופיית באדר מיינהוף גרמניה, אבל אלו היו אירגונים קיקיוניים, שהושפעו מאד ממחאת הצעירים בארה"ב כנגד מלחמת ויאטנאם, והעתיקו את להטם המהפכני גם נגד מדינת ישראל.
    לקראת סיום אזכיר שבקורתי על השמאל החילוני רבה לא פחות מאשר על תפיסת העולם הדתית לאומית .אך לא אעלה כאן את הנושא.
    אני חושב שאין כמו הפיסקה הבאה שהעתקתיה כלשונה מתוך מאמרו של מתן אשר כדי להעיד על אי הבנתו את נפש האדם:
    "מבלי לראות כיצד בעצם היהודים הם אלו שמרחמים על אויביהם ומספקים להם מים וחשמל בעוד אלו מחונכים מגיל קטן לרצוח אותם."
    אין מ.אשר מבין שקבלת טובות הנאה חומריות תוך תלות מתמדת וחוסר עצמאות די בהם כדי לעורר שנאה מצד הפלסטינים. הרי זוהי בדיוק הסיבה שהאתיופים התפרצו!

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: