למלא את החלל | רוני אלדד שאשא

התערוכה "א־תרים" מחברת עולמות שונים של שלוש אמניות תחת קורת גג אחת, ומזכירה לנו שאנו יצורים בעלי גוף בתוך חלל שיש לו סוף; אך דווקא בו צריך להתקיים ולנוע  

וְכֵיצַד אֲתָאֵר אֶת זֶה הַפֶּרַח/ כֵּיצַד אֲתָאֵר אֶת הַדְרַת צְבָעָיו/ מִן הָרִיק הַחִוֵּר אֶל לֶב הַכָּתֹם הַבּוֹעֵר/ וְכֵיצַד אֲתָאֵר אֶת הַצִּיּוּר/ שֶׁקָּם בּוֹ לְחַיִּים/ בְּהֶרֶף הִפּוּךְ הַיֵּשׁ/ לְרִיק

 (רחל חלפי, לרגע עצמתי עיניי, "מקלעת שמש", הקיבוץ המאוחד)

הדבר הראשון שפוגשים המבקרים בכניסה לתערוכה "א־תרים" בגלריה חנינא בדרום תל אביב הוא שריון צב מוגדל וריק עשוי חימר. השריון עשוי במידותיו של הצופה המתבונן בו, ומעבר לכך שהוא מפוסל באופן מעורר כבוד, בדיוק ובטכניקה מרשימים ביותר, המפגש הראשוני והמפתיע הזה מעיר בגוף איזה הד חזק, שממשיך ללוות את הצופה אגב השיטוט לאורכו ולרוחבו של חלל התערוכה הקטן של הגלריה.

ההבנה הטכנית לגבי מקורה של התחושה הזו מגיעה רק מאוחר יותר: ההד חזק כל כך, כי תיבת התהודה ריקה. זה לא כל כך נעים לראות שריון ריק.

הנטייה הפרדוקסלית־להכעיס של ההעדר, להיות תמיד נוכח מאוד, מתומצתת כאן לאיזו תחושה חדה פשוטה, שהמילים בשורות אלה לא עושות איתה חסד. למעשה, היא המפגש עם המוות כשהוא אחוז בכלי שיועד לחיים. לשמירה על החיים. זהו "היפוך היש לריק", במילותיה של חלפי. המיידיות שבה אנו עדים לעתים להיפוך הזה היא בלתי נתפסת, ושריון הצב מגלם אותה בנאמנות רבה.

מפגש עם המוות כשהוא אחוז בכלי שיועד לחיים. נעה היינה, "שריון", 2015

מפגש עם המוות כשהוא אחוז בכלי שיועד לחיים. נעה היינה, "שריון", 2015

מודעות לנעדר

התערוכה א־תרים היא תערוכה קבוצתית קטנה, הכוללת בתוכה עבודות של שלוש אמניות ישראליות: נעה היינה (שגם אצרה את התערוכה), רלי דה פריס ומילכה בסל.

יש משהו כמעט חסר סיכוי בניסיון שמזמנת תערוכה קבוצתית בחלל אחד קטן: לחבר עולמות אסוציאטיביים כה שונים, חומרים, טכניקות ודימויים נבדלים כל כך זה מזה, תחת אותה קורת גג. לשם ההשוואה, דמו בנפשכם שיר אחד שחובר על ידי שלושה משוררים. ויחד עם זה, אולי בשל העובדה ששאלות החלל והגוף והיחס בין שניהם נשאלות שוב ושוב בהתמדה בכל העבודות בתערוכה, ב"א־תרים" החיבור הזה איכשהו עובד.

במיקום מרכזי בחלל ניצבת עבודתה המורכבת של רלי דה פריס. העבודה היא מיצב חידתי מאוד, המכיל סמלים טעונים ועמוסי משמעות. בניגוד לשריון הצב, שם התובנות מגיעות באופן מידי, מתוך הגוף, ב“ת אחיזת מים“ המאמץ המחשבתי הוא רב. כדי לפענח אותה יש ללכת עקב בצד אגודל, לזהות כל מרכיב בנפרד ולתת לו שם, ואז לנסות ולצרף הכול למשמעות כוללת. לעזרת הצופה הפחות בקי ברזי עולם הצמח, נחלץ דף ההסבר שנכתב על ידי האוצרת ומספק מידע חיוני: המונח “תאחיזת מים“ לקוח מעולם הבוטניקה, והוא מבטא את היחס בין כמות המים שבקרקע ובין כוח היניקה והעילוי של הצמח.

העין עוקבת אחרי ההתרחשות הסמלית: על הרצפה ניצב דלי פלסטיק פשוט, מלא מים. הדלי מחובר לחבל, הנמתח עד התקרה, ומקצהו האחר תלויה משקולת בטון. אם נתבונן, נזהה כי ה"משקולת" היא למעשה יציקתו בבטון של החלל הפנימי של עציץ סטנדרטי.

כאמור, המהלך הרעיוני כאן מורכב. הוא נוגע באיזונים עדינים של חיים: בין מה שמנביע ומעניק חיות ובין מה שעלול להמית. אבל גם בלי לפענח את החידה באופן ה"נכון" והמתבקש, נדמה שהעבודה שלמה, ופונה לצופה גם באופן פשוט יותר. גם בלב הצופה המבקש להרגיש דבר מה מול ההתרחשות שלפניו עשויות להתעורר תחושות חריפות מאוד הקשורות לחיפוש תמידי אחר איזון, לתלות העמוקה בו.

עבודה נוספת ופשוטה מאוד למראה, של האמנית מילכה בסל, תוחמת את כל חלל התערוכה. העבודה מורכבת מגומי תפירה, המלווה את קו המתאר של הקיר באדיקות רבה. האמנית בחרה לסמן את היקף החלל כולו, ולהזכיר לצופה, אגב כך, את גבולות המקום שבו הוא מצוי ברגע זה. משהו במעשה הפשוט הזה הוא רמז עדין מאוד לסופיות של ההווה המתמשך. מעין תזכורת לכך שיש חוץ, וקיום מתוח ואינטנסיבי מאוד מחוץ לגבולות הגזרה של חלל התערוכה. גם כאן, התחושה הפנימית החזקה ביותר היא של מודעות רגשית מוגברת לנוכח ולנעדר, למה שמצוי בגרעין ולמה שמצוי בקליפה, ולעובדה המפתיעה כל כך ששניהם חולקים אותו קו מתאר.

ואולי בשל כך יכולים לדור בחלל התערוכה אלו עם אלו, בכפיפה אחת: עץ, בד, גומי, ריאליזם, קונספטואליזם, חימר, זכוכית, בטון, פואטיקה, פלסטיק ושאיפות מחקריות אינטנסיביות מאוד. ואולי בשל כך כל אלו יחד בכל זאת מצליחים ליצור תחושה בעלת פשר.

והנה, לצד הטון הפסבדו־מדעי בדברי ההסבר המלווים את התערוכה, שבהם מופיעה המילה "חקר" על הטיותיה השונות לא מעט, במהלך השיטוט בתערוכה הולך ומנקר בלב הצופה איזה כאב מזוקק מאוד. כאב המזכיר את התחושה המתעוררת בלב כשאנו חולפים על פני בית שבו כבר לא גרים אנשים שאהבנו. הכאב הזה, על הריקות הרבה שבו, הוא ההיטל שנוצר בנפש מן ה"מחקרים" שעורכות האמניות, כל אחת בדרכה, בחלל התערוכה.

חלון לציפור

אולי חריפה מכולן היא העבודה של ציפור החימר המוצבת בקצהו של החלל (נעה היינה; "ללא כותרת"). הציפור עשויה חימר מתפורר החושף מערכת חוטים פנימיים. כאן, בשונה מיצירות אחרות בתערוכה, המהלך הרגשי שחווה הצופה הוא בלתי מילולי. הציפור הזו זקוקה לחופש, לרחמים, והימצאותה בתוך החלל הסגור, כשהיא מעוגנת לפודיום, מטרידה וקשה. ההזדהות עמה קלה ומיידית, והדחף לפתוח חלון בתוך מבנה הגלריה, בתוך "הקובייה הלבנה" הסגורה, גדול מאוד.

הציפור הזו זקוקה לרחמים. נעה היינה; "ללא כותרת", 2014

הציפור הזו זקוקה לרחמים. נעה היינה; "ללא כותרת", 2014

בהסבר המלווה את התערוכה כתבה היינה:

מהלך התיחום כולל בתוכו, כהכרח, גם אזכור מתמיד לקיומו של הכאוס. מעשה האמנות הוא הבניה של המסגרת ושבירתה, חזרה מתמדת אל הכאוס כדי לבחון את מרכיבי העולם ויחסינו עמם ולהגדיר אותם, ואת עצמנו, שוב ושוב מחדש. העבודות המוצגות בתערוכה א־תָרים ניזונות מגוף ומקום, מתרבות וטבע. הן בוחנות את השלם וחלקיו, ואת האופן שבו הנעדר מדגיש את אופי החלקים ודורש מהצופה להיות מעורב. כל עבודה בפני עצמה וגם המפגש הם מהלך של משא ומתן, הן תוצר של שיח והן היכולת שלנו להגשים מחשבות, תחושות פיסיות או הבזקי דמיון, להפוך אותם לנוכחויות.

הנה כי כן, נדמה שעיקר עניינה של התערוכה "א־תרים" הוא להזכיר לנו שאנחנו יצורים בעלי גוף. שהגוף הזה מתקיים בתוך חלל. ושלחלל הזה יש סוף. ובה בעת, לחוש את הצורך החריף למלא, לנכוח, להפוך את האין ליש, להתקיים ולנוע לאורכו ולרוחבו של החלל הזה, כאילו אין מלבדו דבר.

התערוכה הקבוצתית "א־תרים" מוצגת בגלריה חנינא ת"א עד ה־4.7

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט' תמוז תשע"ה, 26.6.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-3 ביולי 2015,ב-גיליון בלק תשע"ה - 934. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: