הזוהר לא נגמר | בכל סרלואי

סיפורו של בסטיאן, הקורא יחד איתנו על ממלכת פנטסיה, שומר על קסמו הקלסי גם מבעד לתרגום חדש ומוכיח כי טוב לב ואומץ הם נושאים העומדים במבחן הזמן 

הסיפור_שאינו_נגמר_2015-2הסיפור שאינו נגמר

מיכאל אנדה

מגרמנית: חנה לבנת

זמורה־ביתן, 2015, 479 עמ'

בבת המצווה שלי, בתוך ערמה של דברים ורודים וריחניים, קיבלתי ספר מוזר: הייתה לו כריכת נייר שעליה מצוירות דמויות מופלאות ומרהיבות, ומתחתיה היה ספר בגון הנחושת עם הכיתוב "הסיפור שאינו נגמר". מיד ידעתי שלא אוהב את הספר הזה. בעולם ילדותי תחום ומסודר, שבו שייכתי כל דבר למקומו, בלט הספר הזה במוזרותו, למרות שמו המקסים שהיה חלום סודי שלי: ספר שלעולם לא ייגמר. אך איזו נערה שמכבדת את עצמה קוראת סיפורי אגדה המיועדים לילדים קטנים? למרבה המזל, ע‘, שנתנה לי את הספר, אמרה לי כי “זה ספר יפהפה ועמוק, שאני חוזרת אליו עד היום“. בפני שבח כזה לא יכולתי לעמוד, ובשבת בצהריים התחלתי בקריאה. קראתי – ומעולם לא השלמתי את שנת השבת ההיא, אבל את הספר השלמתי מאז עוד מאות פעמים.

“הסיפור שאינו נגמר“ הוא סיפורו של בסטיאן, ילד מגושם, שמן וחולמני, שחייו מחיי השפע אומללים ובודדים: אמו נפטרה לפני כמה שנים ואביו מאז מסוגר באבלו. לבסטיאן יש כל דבר חומרי שילד יכול לחלום עליו, מלבד אהבת אב וחברים. יום אחד הוא נכנס לחנות ספרים וגונב ממנה ספר בשם “הסיפור שאינו נגמר“, שאליו הוא מרגיש משיכה כמו־מגנטית. הוא מתגנב לבית הספר ובורח מכל שיעורי היום והכישלונות וההשפלות הטמונים בהם, כדי להתמסר לאהבתו הגדולה, הקריאה.

בסטיאן קורא בעליית הגג של בית הספר, ואנו קוראים את הסיפור שהוא קורא. הסיפורים השונים מופרדים זה מזה בצבע הדפוס: סיפורו של בסטיאן מופיע בדיו אדומה, והסיפור שהוא קורא – בדיו ירוקה. בסטיאן קורא על ממלכת פנטסיה, הנתונה במצוקה נוראה. הקיסרית הילדית השולטת בממלכה חולה אנושות במחלה חשוכת מרפא. במקביל למחלתה פושה מגפה בממלכה עצמה, כאשר חלקים שלמים ממנה מתפוגגים והופכים לחידלון, לריקות ואין. הריק הזה אינו ניתן לתיאור, מלבד התחושה כי כל המביט בו מתעוור ומאבד כנגדו את רצונו. והחידלון הזה, שאיש אינו יודע את פשרו, מאיים לכלות את ממלכת פנטסיה.

להצלתה של הקיסרית יוצא אטריו, נער צעיר המחפש מרפא למחלתה. הוא נודד בכל רחבי פנטסיה, שמרחביה והמפה שלה משתנים בלי הרף, כדי לראות אם יש מי שידע להביא לה מזור. נושא את הקמע הזוהר של הקיסרית “אורין“ וכך גם חלק מכוחה, הוא עובר הרפתקאות ותלאות מרובות כדי לגלות שאין בכל רחבי הממלכה אדם שכזה, וכי ההצלה לקיסרית תבוא רק אם אדם מחוץ לפנטסיה יעניק לה שם חדש. אבל לפנטסיה אין גבולות, ומלאכתו של אטריו נראית כנידונה לכישלון. זוהי הנקודה שבה נכנס בסטיאן לתוך הסיפור, כדי להציל את הקיסרית ואת ממלכתה, כדי לקבל כוחות שלא ישוערו; כדי לאבד את כל עולמו הקודם ולמצוא אותו מחדש.

 מלמד אותנו לעוף. מתוך הסרט "הסיפור שאינו נגמר"


מלמד אותנו לעוף. מתוך הסרט "הסיפור שאינו נגמר"

אנטי־נאצי

"הסיפור שאינו נגמר" נחשב בצדק לאחת מיצירותיו הגדולות ביותר של הסופר הגרמני מיכאל אנדה. שנות נעוריו של אנדה עברו עליו במינכן של מלחמת העולם השנייה, ובגיל שש עשרה הוא גויס לוורמאכט. אבל הנער הצעיר שגדל בסביבה שוחרת חופש (אביו היה צייר וילדותו עברה עליו ברובע אמנים, חוויה שהשפיעה עליו עמוקות) לא הסכים להיות שותף למלחמה ולפשעיה. הוא ערק מן הצבא תוך סיכון חייו כדי להצטרף לקבוצה אנטי־נאצית, ובה שימש שליח עד תום המלחמה. חוויה זו, של עמידת היחיד מול אלה המבצעים פשע וההמונים המשתפים איתם פעולה, חוזרת לאורך כל יצירתו, ועמה הפלא הגדול באמון שהוא ממשיך לתת במין האנושי וביחידים שיכולים להשפיע עליו.

אנדה מוכר לקורא העברי גם כמחברם של "ג'ים ונהג הקטר" וספר ההמשך שלו, "ג'ים וכנופיית השלוש עשרה", וכמחברה של יצירת המופת "מומו". שלא בצדק, הוא נתפס כמחברם של ספרי פנטזיה המיועדים לנוער; אבל ספריו מראים כי ספרות טובה באמת אינה פונה לקהל יעד מסוים, אלא מרוממת קוראים בני כל גיל. הספרות שכתב, על ההומור והקסם שלה, ספוגה באהבת אדם ובביקורת חברתית נוקבת על החיים בעולם המודרני, בלא שתדבק בה ולו טיפה אחת של ציניות, דידקטיות או צדקנות. זו הסיבה שספריו זכו מיד עם צאתם למעמד של קלאסיקה והם זוכים לתרגומים ולהוצאות חדשות. אנדה מוכיח כי עומק, טוב לב ואומץ אנושיים הם נושאים העומדים במבחן הזמן.

"הסיפור שאינו נגמר" יצא בגרמניה ב־1979, וראה אור בעברית בשנת 1984 בהוצאת "לדורי", בתרגומה הצלול והפיוטי של חוה פלץ. מהדורה זו בולטת בשל עושרה הלשוני ובשל האיורים היפהפיים הפותחים כל פרק (מאת הציירת הגרמנייה רוזוויתה קואדפליג). בספר עשרים ושישה פרקים כמניין הא"ב הגרמני; כל פרק מעוטר בשער ובו אות מקושטת שבה הוא פותח, המשולבת באיור הכולל תמונות מהפרק. עיצוב חריג זה (שמקורו במהדורה הגרמנית) ביצירה הפונה לנוער בוגר הוא חלק מהאמירה האמנותית של הספר, הרואה את הספרות כיצירה המכילה עולם שלם בשפתה ובסמליה, מאל"ף ועד תי"ו.

מה שאתה רוצה

השנה יצאה לאור מהדורה בתרגומה החדש של חנה לבנת. קריאת תרגומים חדשים לספר אהוב מזכירה ביצוע ועיבוד חדש ליצירה קלאסית מוכרת: ההאזנה המחודשת מאפשרת גילוי דקויות שעליהן לא ניתנה הדעת בקריאה ראשונה; במיטבה היא מאפשרת גילוי מחדש של היצירה. "הסיפור שאינו נגמר" זכה לשני תרגומים טובים לעברית, אך התרגום החדש, על אף מעלותיו, לוקה באותה בעיית הפשטה שבה שלוקים תרגומים רבים המייעדים עצמם לנוער. החשש שמא הספר לא יהיה קריא או "קולח" גורם לעתים לתרגום "שטוח", המאבד את צלילותה של השפה לטובת זרם העלילה. תחושה זו מתחזקת גם לאור הוויתור המצער על העיטורים בראשי הפרקים, המהווים שילוב ייחודי, רוחני ומקדים את זמנו של חיבור בין אות לבין צורתה.

דוגמה בולטת להשטחה זו מופיעה בתרגום המשפט המופיע על גבו של הקמע אורין: מ"עשה מה שלבך חפץ" ל"עשה כל מה שתרצה". משפט זה מהווה את הלוז של הספר, המדבר על מסעו של בסטיאן בפנטסיה כמסע עמוק ואישי אחרי משאלות לבו היקרות ביותר. הפער בין "מה שתרצה" ל"חפץ הלב" מראה כי הניסיון לכתוב בלשון הנתפסת כפשוטה עלול לפגוע בעומקה של היצירה עצמה.

אך גם מבעד לפגמים אלה יופיו של הספר זוהר. בעולם התרגום ישנה מחלוקת האם שירה היא מה שאובד בתרגום, או להיפך: האם שירה היא מה שזוהר ובולט אפילו מבעד לו. הקריאה המחודשת בפרוזה הנפלאה של "הסיפור שאינו נגמר" מעניקה אותו לקורא העברי מחדש כאותו ביצוע מוזיקלי מוכר שיש בו איכויות ופגמים משלו, ויחד עמם הוא בולט וייחודי ביופיו.

זהו אחד מאותם סיפורים נדירים שמתבגרים עם הקורא, כיוון שכל קריאה בהם מגלה אוצרות חדשים; הניסיון לכתוב עליו במתכונת מצומצמת עושה לו עוול. בשונה מספרים אחרים שמתפשרים על ה"יפה" לטובת ה"עמוק", מצליח אנדה לשלב בין השניים. ב"הסיפור שאינו נגמר" החיבור הזה מגיע לכדי יצירת מופת: בראש ובראשונה זהו סיפור מרתק, מושך וצובט לב על מסע של התבגרות וגילוי עצמי, על מסע פיזי־רוחני של תיקון החולי הפנימי שבאדם, המקרין על עולמו הממשי ועל עולמות המרוחקים ממנו. אבל גם בתוך תיאור הפגמים שבמציאות – זוהר היופי, ואיתו האמונה המוחלטת של אנדה ביכולתו של אדם לשאת בקרבו ואל סביבתו תיקון.

הקורא בספר יוצא ממנו בתחושה כי הטוב אפשרי וקרוב, אם רק ילך האדם אל נפשו ועומקיה; האמונה הזו זוהרת מכל משפט בכתיבה יפהפייה, בסיפור מרתק שכבר כשיצא לראשונה נאמר עליו כי "אינו יודע גבולות במעופו". זוהי הסיבה שהוא נכתב כספר בתוך ספר, שכן הקריאה על בסטיאן הקורא בספר היא משל עמוק לחיי האדם הקורא עליו, וכשמו, הוא לעולם אינו נגמר: מבעד לגבולותיו של כל גיל ותקופה של הקורא אותו, מלמד אותו "הסיפור שאינו נגמר" לעוף.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט' תמוז תשע"ה, 26.6.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 ביולי 2015, ב-גיליון בלק תשע"ה - 934, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: